בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר לא בדין שוחט לשם ע"ז
הנה רש"י פירש בחולין דף מ"ם בד"ה דאמר לשם הר וזה לשונו הר אינו כעשה ע"ז וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב פסולה דדמי לשוחט קדשים בחוץ והכא נמי פסולה הוי מלאכול משום דמחלפא דדמיא לשחיטת ע"ז כו' ע"ש והנה כפי הנראה מלשון רש"י דף מ"א דפירש שם משום דהרואה יאמר שמקדישה עכשיו כו' ור' שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין ע"ש והכא נמי מפסלא משום מראית עין כפירש"י דמחלפא בשחיטת ע"ז ואעפ"כ לא פליג ר"ש ובשלמא לפירוש התוס' שם דטעמא דר' שמעון דמכשיר דאזיל לטעמי' דס"ל באומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו אין זו עולה שלא התנדב כדרך המתנדבים אתי שפיר דלא פליג ר' שמעון הכא דהכא לא שייך האי טעמא אבל לפירש"י קשה מאי שנא התם דלא חייש למ"ע ומ"ש הכא דחייש וצריך לומר דהכא מחלפא טפי דהא באמת העובד להר הוא בסייף ומחלפא בשחיטת ע"ז ממש ועתוס' ד"ה הא דאמר להר ע"ש ודו"ק ואמנם לכאורה לולא פירש"י י"ל דהכא דמן התורה אסורה באכילה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כאילו לא נשחטה והרי המהרי"ט הקשה מהשוחט בשבת אמאי שחיטתו כשרה לימא כל מילי דא"ר ל"ת א"ע לא מהני ותירץ דשם אין השחיטה אסורה מצד עצמה אלא דהיום גורם וע' בש"ך ח"מ סימן ר"י אבל כאן דעובדה בסייף והשחיטה אסורה מצד עצמה שפיר י"ל דאי עביד לא מהני אך י"ל דרש"י לא פירש כן משום דא"כ יקשה לאביי דס"ל אי עביד מהני ואפשר דרש"י ס"ל להלכה כאביי וכמו שרצה המהר"ש לומר בדעת הרמב"ם וכן הסכים בנ"ב מ"ת חלק אע"ז סי' מ"ז וכן נראה מדעת רש"י דפירש דרבא ס"ל שינוי אינו קונה ואנן קי"ל כסתם משנה שינוי קונה וא"כ הלכה כאביי וע' כ"ז בנ"ב בשם ולכך לא פירש רש"י דלכך אסורה באכילה משום דאי עביד לא מהני דיקשה סתמא אסתמא ודו"ק היטב ושוב ראיתי דהא אביי הוא דמשני הא דאמר להר בו' וע"ז פירש"י הר אין נעשה ע"ז ומיהו פסולה לאכול דמחלפא בשחיטת ע"ז וכדתנן כו' ולפ"ז שפיר לא מצי רש"י לפרש משום דאי עביד לא מהני דהא אביי ס"ל דאי עביד מהני ולכך פירש משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא בה וז"ב ולכאורה י"ל לפי מה שהעלו התוס' בב"ק דף ע"ב דתקרובת ע"ז אסורה באכילה מן התורה אבל בהנאה אסורה מדרבנן ע"ש א"כ א"ש דלאכילה דתקרובת ע"ז ממש אסורה מדאורייתא לכך גזרו בשוחט לשם הר דאסורה באכילה דמחלפא ודמיא לתקרובת ע"ז דאסורה באכילה מדאורייתא אבל בהכאה דאף תקרובת ע"ז ממש מותרת בהנאה מדאורייתא רק דרבנן אסרוה בהנאה א"כ בשוחט לשם הר לא גזרו חז"ל דהוי גזרה לגזרה ולכך תני פסולה דהיינו דאסורה באכילה ולא תני זבחי מתים דמותרת בהנאה כפירש"י וז"ב ואמנם לשיטת רש"י עצמו לא אתי שפיר דהא רש"י פירש בד"ה זבחי מתים דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"ש וע' מה שאכתוב לקמן בזה ודו"ק וע' תוס' בד"ה הא דאמר ודו"ק וע' תוס' ב"ק דף מ"ם ע"ב ד"ה למה דהקשו דהל"ל למה לי נעבד ותירצו דזה קיל מכולהו שאינו חייב מיתה ותימה דהא בתורת כהנים פרשת ויקרא פרשה ב' הלכה י"א תני יש בנעבד מה שאין ברובע שהרובע צפויו מותר והנעבד צפויו אסור וא"כ צריך למכתב נעבד וצ"ע:
והנה הרא"ה כתב דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה בהנאה אבל באכילה אסור ע"ש וכתב התב"ש דהא דס"ל להרא"ה דאסור באכילה היינו מדרבנן מדאייתי ראיה מהשוחט לשם הרים לרפואה והתם מדרבנן הוא כמ"ש הר"ן לפני זה ע"ש שיישב בזה קושית הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה מהא דפריך בש"ס משוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת ע"ש ועפ"ז א"ש ג"כ מה שהקשה א"ז הב"ח ז"ל על הרא"ה מהא דפריך בש"ס משנים אוחזין בסכין ושחטו אחד לשם אחד מכל אלו כו' שחיטתו פסולה ש"מ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומאי קושיא הא אפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה וע' בט"ז מה שתירץ ע"ז ודבריו נכונים אך אליבא דהיש"ש אבל לא אליבא דהש"ע עיין כ"ז בת"ש ואמנם לפי סברת התב"ש א"ש דהא דס"ל להרא"ה דבאכילה אסור מדרבנן היינו משום דמחלפא בשוחט בהמה שלו לע"ז דאז אסורה באכילה מן התורה לכך גזרו גם בשוחט בהמה של חבירו אבל במתני' בשוחט לשם הרים דאפילו בשוחט בהמה שלו לשם הרים אינו אסורה באכילה רק מדרבנן כמ"ש רש"י דמחלפא ודמיא לשחיטה לשם ע"ז ממש א"כ בשוחט בהמת חבירו לשם הרים לא גזרו כלל דהוי גזרה לגזרה ושפיר פריך ובפרט לפמ"ש דטעמא דהרא"ה דהאי סברא לצעורי קא מכוין הוא ספק ולכך באכילה אסורה דהוי ספק תורה אבל בהנאה דאפי' לא נימא לצעורי קא מכוון הוי רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בב"ק שהבאתי לעיל הוי ספק דרבנן ומותר ואמנם בשוחט לשם הרים דאפי' לא נימא לצעורי קא מכוון אינו אסור באכילה אלא מדרבנן הוי ספק דרבנן אף לענין אכילה ושפיר פריך בש"ס למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהא דשנים אוחזין בסכין כו' דאסורה באכילה וזה ברור מאוד והכה הר"ן כתב דשוחט לרפואה וכדומה רק משום מראית עין מתסרא מדרבנן ולפי שאין דרך הגוים לעבוד להרים ולגבעות ומדברות הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ע"ש ולפי"ז א"ש דלפמ"ש התוס' בב"ק דתקרובת ע"ז מדרבנן אסור בהנאה ואמנם בשוחט להר דזה לא שכיח לא גזרו לאסור בהנאה וז"ב והנה נחלקו רש"י ותוס' אם חמה ולבנה תלושים הם או מחוברים ברקיע וא"ז הגאון תורת חיים כתיב דזה תלוי אם גלגל קבוע ומזלות חוזרים או להיפך ע"ש ואני כתבתי בביאורי לה' ק"ה הטועם דמחובר לא נאסר דאיך יתכן אם סוטה אחד יעבוד את ההרים הרמים ואת הגבעות ואת המדברות יאסרו על כל העולם להבות בהם או לילך עליהם ושוטה אחד יאבד טובה הרבה וכן בימים ונהרות וחמה ולבנה וכל צבא שמים יאסרו על כל העולם ויאבד העולם מפני השוטים משא"כ אם עובדים לדבר תלוש יהי' הדבר ההוא לבדו אסור וביארתי זה היטב במקומו ואמנם תקרובת שלהם שפיר אסור וע' בפירש"י ד"ה דומיא דמיכאל ובתוס' ד"ה הא דאמר להר ופה אפס מקום לבאר היטב ודו"ק היטב. והנה לעיל דף י"ג ע"ב דר' יהודא בן בתירא מקיש תערובת ע"א למת לגמרי ואף לענין טומאה דמטמא מן התורה כמ"ש התוס' שם ואף בהבאה אסור מה"ת דלגמרי איתקש ורבנן לא מקשי רק לאכילה דויאבלו זבחי מתים כתיב ולא להנאה כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב דלרבנן בהנאה מדרבנן אסורין ולפ"ז קשיא לי אמאי דחיק בש"ס לאוקמי מתניתין דאמר להר וברייתא דהשוחט לשם הרים כו' הרי אלו זבחי מתים דאמר לגדא דהר אף דתרויהו משנה וברייתא בחד לישנא נקטו ואמאי נימא דכל חד לדבר אחר כיון הלא טוב לומר דתרויהו משנה וברייתא לדבר אחד כיונו היינו דאמר להר דהוא מחובר או לפירוש הרמב"ם דכיון לרפואה וכדומה דבכל אלה מדרבנן גזור אטו שוחט לע"ז גמור ואמנם מתניתין כרבנן דר' יהודא בן בתירא אתי דס"ל תקרובת ע"ז גמור מדרבנן הוא דאסור בהנאה לכך בשוחט למחובר או בשוחט לרפואה שרי בהנאה אף מדרבנן. דהוי גזרה לגזרה ורק באכילה אסורין אטו שוחט לע"ז גמור דאסור באכילה מן התורה ולכך תני במתניתין שחיטתן פסולה אבל זבחי מתים לא וברייתא אתיא כר' יהודא בן בתירא דס"ל תקרובת ע"ז גמור מדאורייתא אסורה בהנאה דמקיש תקרובת ע"ז למת ולכך גם שוחט למחובר או לרפואה אסור בהנאה מדרבנן אטו שוחט לע"ז גמור ולכך תני הרי אילו זבחי עתים ואמנם לעיל דף י"ג בלישנא קמא מוקי מתניתין דהתם דקתני שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא כר' יהודא בן בתירא וא"כ יקשה סתמא אסתמא ולכך הוצרך הש"ס לשנויי הא דאמר להר הא דאמר לשום גדא דהר ואתיא תרויהו כר"י בן בתירא ואף דלדידי' תקרובת ע"ז אסורה בהנאה מדאורייתא מ"מ השוחט למחובר או ברפואה לא אסרו בהנאה דכיון דלא שכיחא לא גזרו רבנן כמ"ש הר"ן אבל באכילה אסור דהא השוחט ה"ל מומר ופסול לשחיטה אבל ללישנא בתרא דהתם דרבה מוקי מתניתין דהתם כרבנן דר"י בן בתירא שפיר י"ל דמתני' דהכא אתי כרבנן דר"י ב"ב וברייתא כר"י בן בתירא ול"צ להאי שינויא דאביי ואביי אזיל אליבא דלישנא קעא דהתם ולכך משני הא דאמר להר. ושבתי וראיתי והנה הרי"ף השמיט כל השקלא וטריא דהאי סוגיא וכל הדומיא דמתני' אברייתא ושינויא דאביי השמיט וצ"ע למה ומת ענין שמיטה זו ואולי לפמ"ש א"ש די"ל דהרי"ף ס"ל כלישנא בתרא דלעיל דף י"ג דמתני' דהתם כרבנן ואזדא לה רומיא דמתני' אברייתא דשפיר איכא לשנויי כמו שכתבתי ולכך השמיטה והש"ס אזיל ללישנא קמא דלעיל ודו"ק:
והנה הר"ן כתב ואיכא מ"ד. דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה ואפי' שוחט בהמת חבירו לשם הרים או לרפואה דכל דבר שיש סרך ע"ז מתסר באכילה ואין אומרים לענין אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' נראה מבואר מדבריו דרק בשוחט לע"ז דבר כמ"ש דכל דבר שיש בו סרך ע"ז מחסר באכילה אבל בשוחט לשם קדשים לא שייך זה ובפרט לשיטת הפוסקים דהוא רק משום מראית עין וכן נראה לכאורה מדברי הרא"ה בב"ה דכתב אבל באכילה אסורה ולאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא אחזי לשחיטה וה"ל כנוחר ע"ש משמע משום דהוי מומר לע"ז כן נראה לע"ד ובהיות כן לא הבינותי מה שהקשה איז הב"ח ז"ל על הרא"ה ממה דפריך הש"ס אמ"ד א"א אוסר דשא"ש מהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' דהא לשיטת הרא"ה לא קשה דהא שם שחיטתו פסולה קתני והיינו באכילה דבאכילה אף למ"ד אא"א דשא"ש אסורה ולפמ"ש י"ל דהש"ס פריך מהא דלקמן דף ע"א ע"ב דתני השוחט לשם עולה כו' שנים שהיו אוחזין בסכין ושחטו אחד לשם אחד מכל אילו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה דמיירי בשוחט לשם קדשים ולא לשם ע"ז ובזה ל"ש סברת הרא"ה וע' ש"ך ודו"ק ובחידושי אמרתי טעם לדין הרא"ה ע"פ דעת הלכות א"י דהביא הרא"ש דאם לא בירך לפני השחיטה שחיטתו פסולה והנה אם שחט לע"ז ודאי דלא בירך לפני השחיטה דאיך שייך שיברך אשר קדשנו וצונו על השחיטה והא שחיטת זו אסורה והשוחט חייב מיתת עליה וזה ברור ואף למסקנא דאמרינין לצעורי קא מכוון מ"מ כיון דמכוון לצער חבירו דיסבור שהוא מכוון באמת לע"ז ודאי דלא בירך דאם יברך ידע חבירו שאינו מכוון לע"ז וכיון דלא בירך שחיטתו אסורה באכילה וז"ב ובזה לא קשה מהא דפריך בש"ס מהא דשנים אוחזין בסכין ושחטו דהקשה א"ז הב"ח על הרא"ה ז"ל דהא לפ"ד הרא"ה אפילו א"א אוסר דשא"ש אסור באכילה ומאי פריך ולפמ"ש דהא שם האחד דשחט לשם דבר כשר הוא בירך כדינו ומותר אף באכילה וז"ב גם מה שהקשה הרשב"א ז"ל במשמרתו מהא דפריך משוחט חטאת בחוץ לע"ז הא עכ"פ הוי כנחירה ופטור משוה שחוטי חוץ ולפמ"ש א"ש דהא זה מדרבנן משום דלא בירך אבל מן התורה הוי שחיטה גמורה והוי שחוטי חוץ ושפיר פריך הא מדשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא וזה ברור וע' בית יוסף דכתב דפלוגתא הוא בין הקדמונים ודו"ק ואף דלשון הראיה לא משמע כן ע"מ כתבתיו דרך פלפול בעלמא ודו"ק. והנה התוס' ד"ה חייב ג' חטאת כתבו לא נחית למנינא דא"כ ליתני ארבעה וכגון שהוא יוה"כ אלא בהני אשמועינין חידוש דלענין שבת חייב אע"פ שלא תיקן אלא להוציא מאבר מן החי כדאמר בפסחים ובחוץ לע"ז הוי חידוש כדמוכח בשמעתין כו' ע"ש והקשו המפרשים למאי דמוקי לה בחטאת העוף ובחצי קנה פגום וא"כ ליכא חידוש בהא דשוחט בחוץ לע"ז והדרא קושית התוס' ליתני ארבעה דהיינו יוה"כ ע' בס' לב ארי' ונראה דלכאורה יש ליישב קושית התוס' די"ל לכך לא תני ארבעה וביוה"כ דהך ברייתא דהשוחט חטאת אתיא כרבי עקיבא דס"ל לקמן דף ק"א ע"ב דעושה מלאכה ביוה"כ שחל להיות בשבת אינו חייב אלא אחת וא"כ אפי' הוה נקיט גם יוה"כ לא הוי ארבעה חטאות ולכך לא נקט יוה"כ ואמנם התוס' הקשו שפיר דהנה התוס' בד"ה אי הכי כתבו וז"ל לפי' שני שבקונטרס דלרב הונא פריך דאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתי שפיר דנקט חטאת לאפוקי שלמים שהם שלו צריך לומר דאתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דלרבנן לא חשיב שום זבח שלו כדמוכח בזבחים כו' ולפ"ז הקשו שפיר אמאי לא סני ארבעה וכגון שהוא יוה"כ ואין לתרץ דברייתא אהיא כר"ע דאמר העושה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת אינו חייב אלא אחת וכמ"ש זה אינו דהא ר' יוסי הגלילי פליג בהדיא אר"ע לקמן ואמר דחייב על כל אחת ואחת ושפיר קשה ליתני ארבעה דהא הברייתא בלא"ה אתיא כריה"ג ואע"ג דאמרינן שם איפוך דרבי יוסי הגלילי ס"ל דאינו חייב אלא אחת מ"מ למסקנא שם דאיסור בת אחת הוי לא צריך לומר איפוך כמ"ש תוס' שם ד"ה רבי עקיבא ע"ש ועל זה תירצו דנקט הני משום חידושא אבל למאי דמשני בחצי קנה פגום דתו לא קשה מאי אריא דנקט חטאת ליתני זבח כמ"ש רש"י ד"ה אלא אמר מר זוטרא וא"כ אין צ"ל דאתי כריה"ג ולא קשה קושית התוס' דשפיר י"ל דאתי כר"ע ודו"ק:
ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה אי הכי דכתבו ומיהו קשה לפירוש זה דבסמוך פריך לרב נחמן מהאי ברייתא כו' ומאי קושיא הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ולפמ"ש א"ש דאל"כ תיקשי מאי קמ"ל ואין לומר דאתיא כר"ע דהא ע"כ כריה"ג אתיא וכיון דלא נקט משום חידוש ליתני ארבעה ודו"ק. ושוב מצאתי קצת מזה בספר פלתי ע"ש ודו"ק ובספר מחנה לוי הקשה מ"פ מהי' שנים אוחזין בסכין ושוחטין דילמא מיירי דהיתה הבהמה מסוכנת ושחטה לע"ז דבתחלת השחיטה נעשה הסכין סכין של ע"ז ובסוף שחיטה נאסרה כולה ותירץ דהש"ס פריך משנים אוחזין דדף ע"א ע"ב דמיירי ששחט לשם קדשים ע"ש והנה גם אני כתבתי לעיל דהש"ס פריך מהאי דדף ע"א ויישבתי בזה קושית הב"ח על הרא"ה ע"ש ואמנם בגוף קושית הרב מחנה לוי יש לפקפק כיון דמתניתין מיירי בשוחט להר או לרפואה ובכה"ג הבהמה עצמה לא נאסרה אלא באכילת ולא משום זבחי מתים ואיך יאסר הסכין משום משמשי ע"ז דהא האי היו שנים אוחזין בסכין הוא סיפא דמתניתין וכיון דהסכין לא נאסר איך יאסר הבהמה וצ"ע והנה י"ל הא דהמקשה לא אסיק אדעתי' לשנוי' בחצי קנה פגום ודחיק לשנויי באומר בגמר זביחה הוא עובדה היינו דהמקשה ס"ל כרב אדא בר אהבה דבעוף דוקא ושט ולא קנה ולכך לא מצי לשנויי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והיה עקום בזה ליישב דברי הט"ז דכתב דדוקא בעשה בה מעשה שעושה אותה נבלה אז מתסר לעולא והנקודת הכסף תפסו דא"כ מה פריך מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר והא לפ"ד הט"ז היינו סימן אחד וא"כ כולהו בהדי הדדי קאתי ולפמ"ש א"ש דהמקשה ס"ל כר"א בר אהבה וע"כ דשחט בה הושט וא"כ במשהו ששחט עשה אותה נבלה וז"ב אך לפ"ז ל"צ לשנויי בחצי קנה פגום הא אפי' בקנה שלם עד שחיטת הרוב לא מתסר לפ"ד הט"ז וכולהו בהדי הדדי אתיא ויש ליישב ודו"ק: