אור ברסלב
בית אל חלק א חדר כט בדין התנה אם תמכרנה לא

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר כט בדין התנה אם תמכרנה לא

חדר כח בדין מוכר את שדהו בתנאי

תמכרנה אלא לי

הנה הפני יהושע הקשה לפמ"ש הנמ"י דמיירי שמכרה לאחר בדמים הללו בלא"ה ה"ל בעל המשכונה מצרן ותירץ דהנ"מ לטעמי' דס"ל דמשכנתא אין בה דין מצרנות אלא אם קנה בעל המשכנתא אין המצרן יכול להוציא מידו ע"ש והנה הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה כתב דאם החזיק הלוקח תיכף בקרקע לא הוי אסמכת' ע"ש ולפ"ז לא הוי קשה קושית הראב"ד דהא הוי אסמכתא דהא י"ל דאיירי דהלוקח אוכל הפירות בנכייתא ובשה"ג הוי כהחזיק הלוקח בשדה כמ"ש הה"מ בפי"א מה' מכירה ושוב לא הוי אסמכת' ואמנם הראב"ד שפיר הקשה דהא הרמב"ם כ' ובעל הקרקע אוכל הפירות והיינו כמ"ש הה"מ דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דבבית אסו' לאכול אפילו בביכוי ולפ"ז יפה הקשה הראב"ד ודו"ק והנה הפני יהושע הקשה אי מיירי דאמר מעכשיו א"כ שניהם אסורין לאכול הפירות כמ"ש הרמב"ם בפרק ששי הלכה ו' אלא מניחין הפירות ביד שליש וא"כ שוב אין הלוקח מוחזק בקרקע ואיך כתב הרמב"ם ובעל הקרקע אוכל הפירות וא"כ קושית הראב"ד חזקה דהא ע"כ מיירי באמר מעכשיו ואיך כתב הרמב"ם ובעל הקרקע אוכל פירות ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם מאי פריך אהא דהלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן עד ג"ש ה"ה שלי והא הוי אסמכת' דילמ' מיירי דהמלוה אוכל פירות בנכייתא והוא מוחזק בקרקע ובטל האסמכת' דבשדה מותר בניכוי וצ"ע ולכאורה בלא"ה לא קשה קושית הפני יהושע דאי מטעם מצרכות אינה שלו אלא מזמן שירצה הלוה למכרה אבל מחמת התנאי הוא שלו מעכשיו וגם הפירות מעכשיו הם שלו מיום ההלואה ומפני הטרדא קצרתי וע' מ"ש המל"מ בפרק ה' מהלכות מלוה הלכה א' אסו' להרבות על המכר כיצד אמר לו אם תתן לי תיכף במאה ואם לזמן פלוני בק"כ כשיתבענו לדין אינו חייב ליתן לו אלא מאה כמו שהי' שוה בשעת המכר ועמד המל"מ מה כוונת הרמב"ם בכתבו כשיתבענו לדין ע"ש שכתב סברא חדשה ולע"ד פשוט דכוונת הרמב"ם דאם הלוקח נתן לו מעצמו ק"כ אף שהוא אבק רבית ואסו' למוכר לקחתו מ"מ אם כבר לקחו לא מפקינין מיני' ככל אבק רבית וזה שאמר כשיתבענו לדין וזה ברור ועוד יש לי פלפול ארוך אלא דאין פנאי להאריך ועיין מה שכתבת הטורי זהב סימן קע"ב בשם הלבוש דמשכנתא אינו דוחה מצרנות דאל"כ יש למלוה הנאה שדוחה מצרנות ופלפלתי בזה בארוכה והט"ז ס"ק יו"ד כתב דלא דק דלפי דבריו יהי' אסור להלות על משכון דהא נהנה המלוה פרוטה דרב יוסף וזה יש לדחות דהא הנאת פרוטה דרב יוסף הוא מחמת שיטות וניעור של המשכון ואינו ענין לההלואה ואמנם מ"ש הט"ז דמה איכפת לי' ללוה במה שהמלוה נהנה בזה מצאתי און להט"ז ממ"ש התוס' בשם ר"ת בב"מ דף ס"ה ד"ה ולא ישכור דכיון דבלא"ה הוא ממושכן ביד המלוה ואין הלוה יכול להשכיר החצר לאחר לא הוי רבית ע"ש ולפמ"ש התוס' שם הוי משכנתא בנכייתא דבר מועט ומכ"ש הכא דאין ללוה נפקא מינה ככל בזה ויש לחלק ודו"ק והרמב"ם ס"ל דאפילו חצר דלא קיימא לאגרא אסי' לכתחלה ע"ש ואמנם התוס' חילקו בין מילי דפרהסיא כגון חצר לדור בו ומילי דצינעא ע"ש ובזה יש לדחות מה שהקשה הטורי זהב על הלבוש מכל מלוה על משכון דנהנה פרוטה דרב יוסף י"ל רשם במטלטלין הוי מילי דצינעא אבל הכא בשדה הוי מילי דפרהסיא וע' בחוות דעת שהעתיק דעת הלבוש וכתבתי במ"א גם לפי תי' ב' בתוס' דדוקא שלא מדעת הלוה דנראה דעל המלוה סומך כאן ל"ש זה ודו"ק:

ענינים שונים

והנה המל"מ כתב בשם ה"ר אליעזר מטוך בראובן שהשכיר מלמד לבנו והתנה עמו ליתן לו המעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח והשיב דצריך ליתן לו הריוח וראיה ממתני' דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו ק' זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר כו' אומדין כמה אדם וע"כ בשכירות מיירי דבהלואה איכא רבית ואינו חייב ליתן לו כלום כו' ומוכח דבשכירות ליכא משום רבית ע"ש ולכאורה י"ל דמעידים שלוה על ידי שליח דאז מותר ליתן הרבית גם כן על ידי שליח לדעת רש"י ואין להאריך עוד הביא דברי מרן הב"י דמלוה לחברו ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה דזה תלוי אי טובת הנאה ממון אז הוי רבית של תורה ואי טו"ה אינה ממון לא מפקינין ע"ש והנה דעת הרמב"ם הובא בש"ע סימן דאפילו חצר דלא קיימא לאגרא אם אמר הלויני ודור בחצרו הוי וא"כ אף דט"ה אינה ממון אם התנה בתחלה הוי ר"ק ועוד י"ל דט"ה למ"ד אינה ממון היינו דאינה שוה פרוטה וא"כ ברבית אף פחות מש"פ הוי רבית לדעת הרמ"ה ודמי למ"ש הר"ן דלכך בסודר אם נתן קונה למקנה הוי ק"ס אף באדם שאינו חשוב דהא קונין בסודר שאינו ש"פ ע"ש ובטורי זהב סימן ק"ס הוכיח מהמשנה דמלוה על שדהו ואמר לו לכשתמכרנה לא תמכרנה אלא לי בשויהן מותר ואמנם לפמ"ש במקום אחר דשם בלא"ה הוי בעל המשכונא מצרן והוא קודם לכל אדם א"ש גם י"ל דאי ט"ה אינה ממון הוי אבק רבית וכיון דהוי רק צד אחד ברבית מותר כמ"ש הש"ך דצד אחד ברבית הוא דרבנן אבל כאן א"א שלא תזדמן לו מלאכה ובחידושי כתבתי והנה נסתפקתי אם הלוה חייב למלוה ד' זוזי רבית ונתן לו בהם גלימא דשוה ד' והוזלה הגלימא ואינה שוה אלא ג' דכתב המל"מ דמשלם כשעת הגזלה בנתן לו חפץ ע"ש אבל בגלימא יש להסתפק אם מחזיר לו גלימא די"ל דוקא להחמיר אמרינין דמחויב ליתן לו הגלימא ולא דמיה אבל לא להקל על המלוה ומהא דכתב המל"מ בשם הגדולי תרומה דאפילו נתרצה הלוה במכר ולא חפץ בבטולו מ"מ מוציאין ממנו הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בה גלימא דרביתא הוא אין ראיה למה שנסתפקתי ויש ליתן טעם לדברי הג"ת כיון דגם הלוה עבר על לא תשיך לא מהני מחילה דידי' וצ"ע ואם היה חייב ד' זוזי אבק רבית ובא לפני ב"ד טועה וחייבי' כעובדא דהרא"ש בתשובה וכפהו לשלם ונתן לו הגלימא דבזה מפקינין מיני' כמ"ש הרא"ש שם אי מפקינין מיניה הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בו כו' או דילמא באבק רבית לא חיישינן לזה ואף דבכה"ג בלא"ה מפקינין מיני' הגלימא דהא הוי טעה בדבר משנה וחוזר כמ"ש הריב"ש סימן ש"ה מ"מ כ"מ אם שניהם נתרצו במקח לדעת הגדולי תרומה דגם בכה"ג מפקינין מיני' גלימא אם גם באבק רבית מפקינין מיני' הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בי' גלימא כו' ואפשר דאביי ורבא פליגי בזה ומיירי בכה"ג ובזה א"ש מה דקשיא לי טובא זה רבות בשנים דהא כתבו התוס' דף ס"ב ד"ה דרבא ס"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וכאן אמר כי מפקינין מיני' גלימא מפקינין מיני' ולפמ"ש א"ש די"ל דהא דאמר ר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים היינו אם נתן לו הלוה מדעתו אבל אם כפאו ולקח ממנו שפיר מוציאין ממנו וכמו לר' אלעזר ברבית דרבנן ולפ"ז א"ש דאביי ורבא פליגי ברבית דרבנן ובטל ממנו בעל כרחו דלוה דבכה"ג שפיר מפקינין מיני' ופליגי אם גם בא"ר שייך דלא לימא גלימא דמכסי בה גלימא דרביתא הוא ובזה א"ש לשון הש"ס דאמר רבא כי מפקינין מיני' גלימא מפקינין מיני' דהוא שפת יתר דהל"ל בקצרה גלימא מפקינין מיני' ולפמ"ש א"ש דהכי קאמר כי מפקינין מיני' היינו בגוונא דמפקינין מיני' היינו בשלקח ממנו בעל כרחו דאז גם בא"ר מפקינין גלימא מפקינין מיני' ופליגי אם גם בא"ר שייך דלא לימא גלימא דמכסי בה כו' אבל ברבית קצוצה י"ל דגם אביי מודה לרבא וז"ב ובאמת ע"ז יש להקשות דא"כ מה פריך לר' יוחנן מהא דהגזלנין ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין דילמא מיירי שלקחו בע"כ דלוה ואפשר דלשון שגבו משמע מדעת הלוה דע"פ ב"ד א"א דהב"ד לא יגבו רבית מיד הלוה למלוה וז"ב והנה רציתי לומר דהא דגלימא מפקינין מיני' היינו אי ב"ד מפקי מיני' בע"כ דאיכא לזות שפתים כיון דלא עשה תשובה והחזיר מעצמו אבל אי עשה תשובה והחזיר מעצמו ליכא לזות שפתים ובזה א"ש הלשון כי מפקינין מיני' ובזה א"ש דהוכיח הרא"ש דהמקח קיים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה