בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר כח בדין מוכר את שדהו בתנאי
המחבר בש"ע סימן קס"ד סעיף ד' כתב הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלן הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית כמו משכנתא בלא נכייתא אבל מה שאכל אחר ג' שנים צריך להחזיר ומ"ש בט"ז וש"ך מה שכתבו בטעם החילוק בין תוך ג' שנים דהש"ך כתב דאז היה בידו וברשותו להחזיר המעות למלוה ואבאר לקמן והנה הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלוה כתב בהלכה ד' אם אמר לו אם לא תחזיר לי עד ג' שנים הרי הוא שלי לא קנה מפני שהוא אסמכת' לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה וכתב הראב"ד עליו אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר רב נחמן הדרא ארעא דינא קאמר דאיהו לא יהיב לי' מידי ורבה בר הונא הוה ס"ל דאע"ג דמדינא הדרא אי תפיס להו כאבק רבית דמי ולא מפקינין מיני' ורבינא דחשיב ואפיק להו לאו משום רבית אלא משום גזלה כו' הנה הראב"ד אזיל כאן בשיטת התוס' דרבינא לא מטעם רבית קצוצה אפיק לה דא"כ קשיא דרבינא אדרבינא דהא אמר לעיל משכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה אלא משום מחילה בטעות ודוק' גבי זבינא אפיק רבינא כו' ורבה בר רב הונא הוה ס"ל דאע"ג דמדינא הדרא מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' והיינו כפירוש רבינו תם שפירש דהא ואמר כרבית קצוצה דמי היינו דיוצאה בדיינין כרבית קצוצה ורבה בר ר"ה סבר דאינה יוצאה בדיינים כאבק רבית ע"ש בתוס' דכתבו ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות ברבית קצוצה כו' ע"ש והנה לפמ"ש הגהת מרדכי דמה"ת אסמכת' קניא וא"ז הב"ח הסכים לזה ולפ"ז י"ל דהכי קאמר פירי מאי אי כרבית קצוצה דמי דאסמכת' לא קניא מדאוריית' וארעא מדאוריית' לא קני' וא"כ רבית קצוצה היא או דילמ' מדאוריית' שפיר קני' לי' ארעא ללוקח ולא הוי מדאוריית' רבית כלל דדידי' אכיל רק כיון דמדרבנן אסמכת' לא קניא א"כ מדרבנן לא קניא לי' ארע' ללוקח הוי רבית דרבנן והרמב"ם ס"ל דאסמכת' מדאוריית' לא קני' לכן פסק דהוי רבית של תורה וזה שכתב הרמב"ם לפיכך מנכה כל הפירות מפני שהיא ורבית של תורה כו' ור"ל דאם היה רבית דרבנן לא הי' מנכה כל הפירות אלא כמו שיראו הדיינין כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ב' ודו"ק והנה לעיל בתשובה כתבתי טעמ' דר"ק יוצאה בדיינים הוא משום דכל מידי דא"ר לא העביד א"ע לא מהני והוי גזל ביד ממלוה וא"ש דממה הש"ס מחילה בטעות לרבית קצוצה דבשניהם הוי גזל ביד השני ויותר נראה דהא דרבית קצוצה יוצאה בדינים אע"ג דיהיב לי' מדעתי' ומחיל לי' מ"מ כיון דגם הלוה עובר בלא תשיך כשנתנו לו אין מחילתו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ושפיר מדמה הש"ס מחילה בטעות לרבית קצוצה דבשניהם המחילה לאו כלום הוא אבל באבק רבית דאין הלוה עובר שפיר מהני המחילה אי יהיב לי' מדעתי' לכך באבק רבית אי תפיס מדעת הלוה לא מפקינין מיני' ובזה א"ש דכתב הרא"ש והמחבר. דדוק' אי תפס מדעת הלוה אבל שלא מדעת הלוה אפילו ע"פ ב"ד טועה מפקינין מיני' דליכא מחילה מצד הלוה ודו"ק היטב:
והנה כתב הרמב"ם בהלכה ז' וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל זמן המשכונה אע"פ שאין מנכה לו כלום ה"ז אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית (ר"ל דס"ל להרמב"ם דהוו ר"ק) שהרי אין בשדה פירות מצויין בשעת הלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה לפיכך היא אבק רבית וכן אין המשכונה דומה להמוכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנה והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו' והיינו לתרץ הא דאמר רבינא משכנתא בלא נכייתא לא מחזירין ממלוה ללוה דמיירי במשכן לו שדה דאז אמרינין דגמר והקנהו הגוף לפירותיו משא"כ המוכר באסמכתא דלא גמר והקנהו ע"כ כתב דזה רבית קצוצה דמפקינין מיני' פירות ולכך חשיב רבינא ואפיק פירי אבל הראב"ד ס"ל דמה שאכל תוך ג' שנים הוי אבק רבית ולא מפקינין מיניה כדאמר רבינא משכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה וכמ"ש הראב"ד בהלכה ד' בהשגתו והא דרבינא אפיק מיירי שכבר עברו ג' שנים והלוה הביא לו המעות והוא לא רצה לקבל ואכל עוד הפירות באמרו שכבר השדה שייך לו ע"פ התנאי ובאמת דזה אסמכתא והלוה מוחה הוי הפירות גזל גמור ביד המלוה דהא הלוה רוצה להחזיר לו המעות וזה תמצא מדוקדק בדברי הרמב"ם והראב"ד וגם רש"י פירש הדרא פירי לאחר ג' שנים ע"ש ולפ"ד הראב"ד א"ש מה שכתבתי לעיל דתלוי אי אסמכתא קניא מדאוריית' או לא ובאמת בחידושי פלפלתי והארכתי בבאור הסוגיות וכאן כתבתי בקצרה וסמכתי על המעיין הישר ודו"ק.
עוד חקירה בענינים האלה
הנה בהשגת הראב"ד בהלכה ז' יש חסרון וע' במגדול עוז שם כתובה בשלמות וזה לשונו אמת שהחמירו במכירת כרם יותר משדה ולא להקל במשכונת שדה אלא להחמיר במכירת כרם אבל מי שסובר במשכנתא בלא נכוי שהוא רבית קצוצה אמר כן אף בשדה עכ"ל הראב"ד והוא דלא כהרמב"ם בהלכה ז' דסובר לחלק דבחצר בלא נכוי הוי ר"ק ובשדה הוי א"ר דאין חילוק והנה בש"ס איתא עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הובא ורבה בר רב הונא מיירי בזבינא דאמר את ונוולא אחי וע"ז קאי רבינא ובזבינא א"ש דהוי אסמכתא כמ"ש הרמב"ם אבל במשכנתא לא הוי אלא אבק רבית ולא קשה רבינא אדרבינא וזה אפשר כוונת הראב"ד בהשגתו בהלכה ד' אלא דהשיג על הרמב"ם דכתב שהוא רבית של תורה דז"א דהא איהו לא יהיב לי' מידי היינו דהלוה אינו נותן משלו מאומה אלא ממה שתעשה השדה אחר שיעבוד המלוה ויזרעה וכמ"ש הרשב"א לענין יתומים דמשכנתא מותר דיתמי מדידהו קא אכלי וכמו קרוב לשכר ורחוק מהפסד דהוי ר"ק אז דהלוה אינו נותן משלו מאומה וע' במל"מ פ"ד הלכה י"ד מ"ש שם בשם מהרי"ט וע"ש שכתב דאין המקבל נותן מכיסו ע"ש היטב וביתר דברי הראב"ד שם יש לפרש בענינים שונים וכתבתי בחידושי והנה בהלכה ו' כתב הרב המגיד דדעת הרמב"ם דהוא רבית של תורה כמ"ש למעלה ע"ש ולכאורה מוכח דהוי רבית של תורה דאי הוי דרבנן אמאי אסורים שניהם לאכול הפירות הא הוא ספקא דרבנן ואין לומר דכאן גרע דשמא יביא הלוקח יתר המעות ויבורר הדבר שהמוכר אכל בשכר מעותיו ז"א דהרי אז יהיה א"ר דלא מפקינין מיני' ואמנם לצי"ש חייב להחזיר כמ"ש המחבר בסימן קס"א גם י"ל דהכא הוי תרי ספקי דרבנן דסתרי אהדדי דהא גם להלוקח הוי ספק דרבנן וצ"ע בתרי גברי אם שייך זה וכמדומה דמהרש"ל ומהרש"א נחלקו בזה והוצרכתי לקצר כי עדיין לא ירדתי לעומק הסוגיא והשיטות ואתה דע לך והנה בעובדא דאת וכוולא אחי לכאורה נר' דהיה זה שליח לקנות השדה בשביל האשה ולדעת רש"י אין שלד"ע וא"כ אין כאן איסו' רבית ויש לדחות ואין להאריך. והנה בהלכה ח' כתב הרמב"ם דהורו מקצת גאונים דכל משכונה אפילו בשדה בלא ניכוי הוא רבית קצוצה וכן הורו שכל משכונה אפילו בניכוי הוא אסו' בין בבית בין בשדה ע"ש והיינו לפע"ד לפי דס"ל דמשכנתא בלא ניכוי הוי רבית קצוצה אף בשדה לכך הורו דאף בניכוי אסו' מדרבנן אף בשדה דגזור רבנן אטו משכנתא בלא ניכוי דהוי רבית קצוצה ומדאורייתא אבל לפי דעת הרמב"ם דבשדה אף משכנתא בלא ניכוי לא הוי רבית קצוצה רק אבק רבית מדרבנן לכך ס"ל דבשדה בניכוי מותר לכתחלה דליכא למגזר אטו בלא ניכוי דהוי גזרה לגזרה ובחצר דבלא ניכוי הוי ר"ק לכך אף בניכוי אסו' לכתחלה גזרה אטו בית בלא ניכוי דהוי רבית קצוצה וז"ב ועיין בהה"מ והנה במשכנתא דסורא דכתבו במשלם שניא אילין תיפוק ארעא בלא כסף שפיר מותר אפילו להמקצת גאונים שהביא הרמב"ם וליכא למגזר אטו משכנתא בלא ניכוי דאינו דומה כלל למשכנתא דבכל משכון יוכל המלוה לתבוע חובו בכל עת גם הוא גובה חובו בבוא זמן הפדיון אבל במשכנתא דסורא דהמלוה לא יגבה חובו ואינו יכול לתבוע חובו בשום זמן וזה ברור ועוד יבואר אי"ה:
לבאר החלוקות האלו באר היטב
לפי שרבו המחלוקות בדינים אלו אמרתי אתנהלה לאטי ואבאר בעזר"ה כפי כחי ואען ואומר דלפי לשון הרמב"ם נראה דס"ל להמקצת גאונים דמשכנתא דסורא מותר בכל ענין בין בבית בין בשדה כיון דאין ביד אחד מהם לסלק את חברו עד מלאת מספר השנים הקצובות הוי כמכירה ממש וליכא למגזר אטו משכנתא סתם בלא ניכוי כמ"ש ואמנם באופן השני שהתנה בעל השדה עם המלוה שיוכל לסלקו בכל עת שוב אינו דומה ממש למכירה גמורה ולכך אינו מותר אלא בשדה דאין הריוח ידוע בשעה שהלוהו כמ"ש רבינו וגם צריך להיות בנכייתא ממש דהיינו עשר בכל שנה אף דהפירות יפין אלף זוז דנגד זה יש מקום הפסד למלוה דהיינו שמא לא תעשה הארץ כלום ותהיה יגיעתו ועבודתו לשוא ולא סגי בניכוי מעה לשנה כמו בהלכה ח' דזה הוי למקצת גאונים כהערמה בעלמא אבל עשר בכל שנה הוי כמו ששכרו בפחות אבל בבית או בחצר שהריוח מצוי לא סגי בניכוי עשר לכל שנה אלא צריך לנכות לו כל דמי שיוו דירת הבית וזה שאמרו במשנה ולא ישכור ממנו בפחות וי"ל לפ"ז דרבינא דאכיל בנכייתא היינו ניכוי עשר לכל שנה בשדה ולא קשיא דרבינא אדרבינא דתרי גווני ניכוי איכ' ובזה י"ל מה שנתקשו הלח"מ והמל"מ וי"ל דאפילו אחריות הבית על הלוה דאם יפול הבית או ישרף יצטרך לשלם לו משאר נכסיו מ"מ מותר דאל"כ קשה מאי קמ"ל הרמב"ם ובאמת לפני הרב המגיד לא היה בבא זו וע' משנה למלך ודו"ק ואמנם הה"מ כתב דזה דעת ההלכות והם לא חילקו בין בית לחצר וצ"ע והנה יש לחלק בין בית לשדה אי נימא דקרקע לא הוי רבית מדאוריית' וכמ"ש תוס' דילפינין מקרא דכלל ופרט א"כ בשדה הוי רבית דרבנן אבל בית הוי תלוש ולבסוף חיברו ודינו כתלוש ולכך החמירו בו והיינו לפמ"ש התוס' דהקשו על פיר"ת דבשדה אפשר דיפסיד הלוה ובבית אין חשש הפסד והקשו הא בבית איכא ספק שמא ישרף או יפול ע"ש וא"כ י"ל דבדאורייתא הספק להחמיר אבל בשדה הספק להקל דהוא דרבנן ואמנם התוס' הוכיחו מבתי ערי חומה דרק הלוהו בקרקע הוא מותר מה"ת אבל הלוהו מעות והרבית הוא קרקע הוא אסו' משום רבית של תורה וא"כ כאן דהלוהו מעות הוי רבית של תורה ואמנם בסימן צ"ה כתב דשכירות קרקע דכבר עבר הוי מטלטלין וא"כ שם גבי בתי ערי חומה דהלוקח הוא כבר דר בבית וא"כ אחר הזמן שדר בה הוי כאילו הרבית מטלטלין וא"כ אין הוכחת התוס' מובנת וצריך לומר דבתר שעת התנאי אזלינין דהתנאי היה על להבא שידור בה וזה הוי כקרקע והארכתי בזה בחידושי לחשן משפט ובזה אפשר לומר טעם החילוק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי דבאתרא דמסלקי התנאי לא היה על להבא דהא הלוה יכול לסלקו בכל עת ורק אם יעבור הזמן ינכה לו כך וכך לשנה וזה הוי כמו מטלטלין והוי ספק דאוריית' אבל באתרא דלא מסלקי התנאי הוא על להבא והוי כמו קרקע ובזה א"ש הנוסחא אמר רב יוסף באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא ודו"ק והנה רש"י פירש בד"ה קמ"ל ומהא שמעינין שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונה של כרם דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכה לו ונמצא קונה את הנכייתא על הספק אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל רש"י והקשה הפני יהושע אמאי לא ציין רש"י עצמו על המשנה עצמה דתני לא ישכור ממנו בפחות ע"ש מה שתירץ ולע"ד י"ל דמהמשנה י"ל דאין ראיה די"ל דהמשנה מיירי בחצר דקיימא לאגרא דנמצא דהלוה מפסיד ולכך אסור אבל בהלוה על הבית מותר בנכייתא דבלא"ה הוא ממושכן ביד המלוה ובלא"ה לא יוכל הלוה להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון כמ"ש התוס' בשם רבינו תם וא"כ אין הלוה מפסיד כלל אבל מהא דרב יוסף דקמ"ל אפי' בחצר דלא קיימ' לאגרא ואין הלוה מפסיד ומכ"ש לפירוש הרמב"ם דגברא דלא עביד למיגר היינו הלוה לא עביד להשכירו ואעפ"כ תני לא ישכור ממנו בפחות שפיר הוכיח רש"י דאסור להלות על בית לדור בו במשכנתא וזה ברור ואמנם זה לפירש"י דפירש קמ"ל דמחזי כרבית ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אבל התוס' פירשו בד"ה אבל חצר דהא דקאמר קמ"ל לא בעי למימר דמתניתין מיירי בחצר דלא קיימ' לאגר' דמתניתין לעולם מיירי בקיימ' לאגר' כו' ע"ש וא"כ לא מוכח מהא דרב יוסף מידי דשפיר י"ל כמ"ש ר"ת דאם הלוה על החצר מותר דהלוה לא מפסיד מידי ולכך באמת השיגו על דין זה דרש"י ז"ל ודו"ק היטב: והנה מה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' בשם מקצת גאונים אם תתבונן תמצא דהם ז"ל לא חילקו כסברת רש"י דמשום דזימנין דלא שקיל מידי הקילו חז"ל בנכייתא בכרם אלא אם התנה הלוה (כגירסת הלח"מ) שבכל זמן שיביא לו מעותיו יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו נמצ' הברירה ביד הלוה אם יראה שהשדה מוציאה פירות הרבה יביא לו מעותיו ויסלקו ואם יראה שהשדה איכה מוציאה פירות לא יביא לו מעותיו והוי למלוה קרוב להפסד ורחוק משכר לכך מותר אבל בבית שהפירות הן מצויין תמיד אסור בנכייתא כזו אם לא שיתנה שינכה לו כל דמי שיווי שכר הדירה וזה החילוק בין בית לשדה ודו"ק ובאמת אף שהרביתי מלין בהלכות אילו אודה כי לא ירדתי לעומק הסוגיות ופירושי הקדמונים וכפי חלישות כח עיוני הדל כתבתי ואולי עוד אשוב אשנה פרק זה אם יעזרני השם ואסיים במה שכתב הראב"ד בהלכה ו' אהא דכתב הרמב"ם שם שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירות כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום ה"ז אבק רבית ואינו דומה להממשכן בית כו' משמע דבמשכן לו בית לדור בו כל ימי המשכונה הוי רק אבק רבית וע"ז השיג הראב"ד דלמ"ד משכנתא בלא נכיית' הוי רבית קצוצה אין חילוק בין בית לשדה רק בנכיית' אז יש חילוק דבשדה מותר בנכייתא ובבית אסור כמו שפירש"י בד"ה קמ"ל דכתב ומזה יש ללמוד דאסור להלות על בית כו' ולא דמי לכרם ע"ש ודו"ק: