בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר כא
בדין נשבע ליתן רבית דרבנן:
הרשב"א בתשובה כתב מי שנשבע ליתן רבית דרבנן השבועה חלה עליו והר"ן כתב דלא חלה עליו השבועה משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ועיין בספר משנה למלך שפלפל בחכמה כדרכו הטוב רמי דיקלא וזקיף ולכאורה י"ל לפי דעת רש"י דאם נתן הריבית ע"י שליח ליכא איסורא א"כ אמאי לא יקיים את נדרו בהיתר דהיינו שיתן את הרבית ע"י שליח ויקיים שניהם הן אמת דהש"ך והמשנה למלך הסכימו דאם לוה בעצמו מהמלוה אף שנותן הרבית ע"י שליח אסור וא"כ א"ש דהרשב"א מיירי שלוה בעצמו מהמלוה ונשבע ליתן לו רבית דרבנן דבזה לא מהני שישלח לו הרבית ע"י אחר אבל מהבית יוסף והעטרת זהב והטורי זהב משמע דאין חילוק בזה ע"ש בסימן ק"ס סעיף ט"ז ע"ש וגם המשנה למלך פילפל בזה הרבה ע"ש וא"כ לכאורה קשה ואמנם י"ל דהא טעמא דרש"י הוא משום דאין שליח לדבר עבירה ולפ"ז י"ל לפמ"ש מהרי"ט דבאיסור דרבנן יש שליח לדבר עברה א"כ הכא בנידון הרשב"א דמיירי שנשבע ליתן רבית דרבנן אין תקנה לשלוח הרבית ע"י שליח דבדרבנן יש שליח לדבר עברה וא"ש ואמנם בתשובה פלפלתי בדברי המהרי"ט הרבה ואין פה מקום להאריך בזה ובפ"ב מהלכות רוצח במל"מ דחה דברי מהרי"ט ואני החזקתי בדבריו ע"ש ועלה על דעתי לומר דהנשבע ליתן לו רבית ושלח ע"י שליח לא קיים שבועתו דהא כל ההיתר לשלוח ע"י שליח הוא לרש"י ז"ל משום דאין שליח לדבר עבירה וא"כ כל השליחות בטל כמ"ש התוס' בפ"ק דבבא מציעא וביאר הנודע ביהודא בתשובה ע"ש וא"כ הוי כאילו לא נתן לו כלל ולא קיים שבועתו אך זה צריך עיון וחקירה ואין עת כעת לבאר זה והנה המל"מ הביא דברי הריטב"א בנידון זה דמתירין לו שלא מדעת חבירו והרשב"א לא כתב זה הדין והרב משנה למלך כתב דהריטב"א ס"ל דנהי דחלה עליו השבועה מ"מ יעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ולא יעבור על דברי סופרים ליתן הרבית בקום ועשה כמ"ש הרב המבי"ט ז"ל וא"כ דבין שיתירו לו השבועה בין שלא יתירו לו השבועה לא יתן לו הרבית לכך שפיר מתירין לו שלא מדעת חבירו דהא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו השבועה שלא מדעת חבירו היינו היכא דיש תועלת לחבירו בקיום השבועה כגון גבי משה וצדקיהו אבל כאן דמה בצע לחבירו בקיום השבועה והוא יעבור על שבועתו סוף סוף לא יתן הרבית לחבירו וכיון דאין תועלת לחבירו בקיום השבועה שפיר מתירין לו השבועה שלא מדעת חבירו משא"כ הרשב"א דס"ל דחייב לקיים שבועתו וליתן לחבירו הרבית א"כ שפיר יש תועלת לחבירו בקיום השבועה לכך לא כתב דין זה דהא אין מתירין לו שלא מדעת חבירו ודפח"ח ומ"מ צ"ע דנהי דהרשב"א ס"ל דהלוה מחויב לקיים שבועתו וליתן הרבית מ"מ המקבל אסור לו לקבלם דהא רבית הן ואף דהרשב"א כתב דמוטב שיעבור איסורא זוטא ואל יעבור איסורא רבא ונראה דדבר זה דומה להא דאמרינין מוטב דלעבד חבר איסורא זוטא ואל יעבד ע"ה איסורא רבא אך יש לחלק ובפרט דיכול המלוה לומר דמוחל לו הרבית או יאמר לו התקבלתי ולע"ד קשה מאוד להתיר זה ואפשר דזה כוונת הריטב"א דמתירין לו שלא מדעת חבירו דהא אף דמחויב ליתן הרבית לחבירו מ"מ כיון דאסור להמלוה לקבלם א"כ לא יגיע לו תועלת לחבירו ושפיר מתירין לו שלא מדעת חברו וא"כ דין של הריטב"א הוא לכ"ע ודו"ק היטב ודברי הגאון משנה למלך צ"ע והנה המהרשד"ם כ' דאם יש ספק אם הוא רבית קצוצה או אבק רבית דאסור מדרבנן מפקינין ממלוה דהוי ספק איסור' ולחומרא ע"ש ונראה הטעם דהנה הכנה"ג הקשה אמאי כל ספק גזל הוא קולא לנתבע הא הוי ספק איסור' ולחומרא ותירץ דהא נוציא מהנתבע וניתן להתובע גם להתובע יהיה ספק איסור ואפוכי מטרתא למה לי ע"ש ולפ"ז הכא ודאי מפקינין מהמלוה ויהבינן ללוה דהו' ליה ספק איסור דאין לומר דגם ללוה הוי ספק גזל דהא אבק רבית אין יוצא בדיינים מ"מ הלא כתבו הרשב"א והר"ן דאבק רבית אם נטל המלוה חייב להחזירו ללוה אם בא לצאת ידי שמים והראב"ד ס"ל דאם תפס הלוה אין מוציאין מידו וא"כ ללוה ודאי אין כאן ספק גזל ושפיר כתב המהרשד"ם דספק ר"ק או א"ר מפקינין ממלוה דלדידי' ה"ל ספק איסור אבל ללוה ודאי אין כאן ספק איסור ודו"ק ומיהו לדעת החולקים על הראב"ד צ"ע (וע' בנדרים דף ל"ג השבת אבדה דתפול הנאה להקדש):