בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר טז דין פדיה במחובר פרק שני
הנה כבר הבאתי ע"ש הרמב"ן לפרש דברי התוס' דבצנועין אוקמי אדאורייתא והר"ש כתב הטעם כדי שלא יכשלו ע"ש ולכאורה הוא כפשוטו דהרי א"א לחללו בתלוש דהא כבר אז אינו ברשות בעלים ואם כן אם לא יחללוהו במחובר יאכלו הלוקטים בלא פדיון כלל וא"כ טפי עדיף לחללו במחובר דאז עכ"פ יאכלו רק איסור דרבנן משיאכלו איסור דאורייתא וכי היכא דאמרינין בעלמא ליעבד חבר איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ואמנם לפמ"ש התוס' פסחים ריש תמיד נשחט לחלק אם פשע חבירו אז אין לחטוא בשביל שיזכה חבירו וכ"כ התוס' בשבת גבי הדביק פת בתנור ע"ש ולפ"ז א"ש דהעתיק הרמב"ם הא דצנועין רק אשביעית והיינו כיון דבשאר שני שבוע המלקטים פשעו ושלחו ידן בשל אחרים אין לעשות איסורא זוטא בעבור שלא יעשו הם איסורא רבא ואף דהרמב"ם פסק כל הנלקט מ"מ גם זה צ"ל דאמרו בשחרית כמ"ש התוס' והיינו כשיתלש וגם בזה שייך דלא בקיאי בשומא כמ"ש הש"ך תה ראיה לדעתו ודו"ק ואמנם לפמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' דלגרסת כל המתלקט שפיר יש לאוקמי האי דצנועין בשביעית ואז ל"ש חשש לא בקיאי בשומא כמ"ש שם שפיר הקשו התוס' דלמסקנא דכל המתלקט ה"ל לפדות כל הכרם בבת אחת דהא בשביעית אפילו לכתחלה מותר לפדות במחובר וז"ב ולפ"ז יש ליישב קושית המעשה חושב שהקשה אמה שהקשה התוס' וא"ת בכל המתלקט נמי לא היה מועיל למה שגדל אח"כ והקשה הא לגירסת כל הנלקט נמי קשה דמה מועיל למה שגדל אח"כ דלא היה בשעת אמירה והוי דשלב"ע דהא גם לגירסת כל המתלקט י"ל דפירושו סמוך ללקיטה ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי גירסת כל הנלקט אי אפסר לומר דמיירי בשביעית וכמ"ש שם וא"כ בלא"ה לא קשה קושית התוס' דהא בשאר שני שבוע עכצ"ל כמ"ש הר"ש שלא יכשלו וא"כ די לתקן הלוקטים וכמ"ש וכיון דלא קשה קושית התוס' א"צ לבוא לתירוצם דלא היה מועיל למה שגדל אח"כ וממילא דלא קשה קושיתם ודו"ק כי סמכתי על המעיין היטב ועפ"ז יש ליישב קושית הפני יהושע שהבאתי שהקשה על התוס' דכתבו בד"ה הוי אמינא דילמא דבר אחד הוא דאין ברירה והקשה מנ"ל דסברי צנועים דאין ברירה דילמא לעולם סברי יש ברירה והא דלא אמרו כל המתלקט דא"כ אין תקנה למה שגדל אח"כ ולפמ"ש א"ש דהשתא דמסיק רבא דלעולם כל הנלקט א"כ א"א לומר דמיירי בשביעית וכמ"ש וא"כ בלא"ה לא קשה קושית התוס' דהוי לפדות כל הכרם במחובר וכמ"ש וא"צ לבוא לתירוצם דהיו רוצים לתקן אף מה שגדל אח"כ וממילא מוכח מדלא אמרו כל המתלקט דס"ל אין ברירה ושפיר הקשו התוס' ודו"ק והנה בח"מ סימן ר"ט י"א דמוכר דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם מיגו דקנה זה שבא לעולם קנה נמי זה שלא בא לעולם יש ליישב קושית התוס' דהא גם כשאמרו כל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אח"כ ולשיטת הפוסקים הנ"ל א"ש דבשלמא אם היו מחללין כל הכרם במחובר א"כ אין בכלל זה אלא מה שלפנינו אבל מה שגדל אח"כ לא אבל כשאמרו כל המתלקט א"כ הכל בכלל גם את אשר ישנו פה לפנינו ואת אשר איננו פה לפנינו ועתיד ליגדל וא"כ מיגו דחל החילול על זה חל נמי על זה וז"ב. ואמנם בסמ"ע שם חילק דבדבר שלא בא לעולם הכל מודים דלא אמרינין מינו דחייל על זה חל כמי על זה ע"ש בסימן ר"ג ולפי שזה הענין צריך ביאור רחב והארכתי בזה בחידושי ע"כ קצרתי ואסיים מה דקשיא לי למה שכתבו התוס' דאם אמרו כל המתלקט א"ש דשמא היה בטל ברוב כו' וא"כ קשה לר' יהודא דאמר גבי לקט כל שילקטו עניים יהא הפקר הא אין תיקון בזה למה שגדל אח"כ ולר' יהודא אין לומר דבטל ברוב דהא ר' יהודא ס"ל מין במינו לא בטל וצ"ע לע"ע ולדעת התוס' דביבש ביבש מודה ר' יהודא א"ש ואין להאריך ודו"ק: