בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר טז דין פדיה במחובר פרק שלישי
הנה התוס' בד"ה הוא דאמר כצנועים הקשו מהא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי כו' ותירצו דבעם הארץ אפקוהו רבנן מרשותו כדי שלא יהא נכשל ואוקמוהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ע"ש וקשה מאי מקשה אר' יוחנן מהא דצנועין דילמא גם הכא אפקינהו רבנן מרשות המלקטין ואוקמנה ברשות הבעלים כדי שלא יכשלו ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' דהאי דצנועין לא קאי אשביעית רק אשאר שני שבוע א"כ א"ש דכיון דעביד איסורא ולקטו בגזלה לא עביד רבנן תקנתא לדידהו וכדאמר רשב"ג הלעיטהו לרשע וימות משא"כ בעם הארץ דלא עביד איסורא במה שלקח דמי שביעית אבל זה אינו דהא התוס' כתבו הטעם דלא מצי מיירי בשביעית דהא כבר זכו בהן המלקטים ואין יכולים לחלל ולפמ"ש התוס' שפיר יכלו לחלל דהא רבנן אפקעינהו מרשותן ואוקמנהו ברשות בעלים וגם הרמב"ם העתיק הא דצנועין בה' נטע רבעי בשביעית ע"ש ולכן נראה דשאני גבי ע"ה דליכא תקנתא אחריני אבל כאן גבי צנועין איכא תקנה אחרת לפדות כל הכרם בבת אחת והא דצנועין לא עשו כן היינו כמ"ש התוס' שרצו להוליך שאר הפירות לירושלם אבל עכ"פ היה יכולין לעשות כן שיחללו כל הכרם בבת אחת לכן לא אפקינהו רבנן מרשות המלקטים ושוב ראיתי להגאון מאור עינינו הפ"י ז"ל שהרגיש בקצת דברים שכתבתי ונהניתי שכיונתי לדעתו הרמה ז"ל ובזה י"ל דברי הרמב"ם ז"ל שהעתיק כל הנלקט ותמה הלח"מ דהא הוא פסק כר' יוחנן והן תרתי דסתרי אהדדי ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק דאין פודין במחובר וע"ש בכ"מ מ"ש בטעמו דס"ל דהש"ס הדר בי' מזה דס"ל דפודין במחובר ע"ש ולפ"ז כיון דליכא תקנה אחרת לפדות כל הכרם במחובר שפיר י"ל דאפקוהו רבנן מרשות הלוקטים ואוקמוהו ברשותו ולכך יכולים לפדות ודו"ק והנה התוס' כתבו לחלק בין התנה מתחלה להא דאחין שחלקו דאין ברירה והא דמקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן ולא משני כן משום דניחא ליה להש"ס למימר לעולם כל הנלקט כדקתני במתניתין וניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך ע"ש ועפ"ז יש ליישב מה שפירש"י בד"ה ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ואי קשיא הא לא סגיא דלא מתהפכת מתניתין משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לר' יהודא ברירה ור' יהודא טעמא אחרינא אית ליה בהלוקח יין שמא יבקע הנוד והקשה א"ז מהרש"א דילמא באמת מהפכינין מתניתין ואמרינין צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד ולפמ"ש התוס' בגיטין א"ש דאי מהפכינין מתניתין הדרא קושית תוס' לדוכתא לימא דיש חילוק בין התנה מתחלה ובין האחין שחלקו ודו"ק והנה מ"ש לחלק בין ע"ה דא"א בע"א ובין הא דצנועים דאפשר לחלל כל הכרם בבת אחת יקשה מאי אמר ר' יוחנן צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הא י"ל דר' דוסא רק בעניים אמר דא"א בע"א עביד רבנן תקנתא אבל בהאי דצנועים לא דאפשר בע"א ואמנם למ"ש התוס' דגם לחלל בב"א אין תקנה למה שגדל אח"כ א"ש ודו"ק: והנה יש להעיר לדעת הסוברים דמוכח דבר שבא לעולם לא קנה כלל נסתר תירוץ התוס' הראשון דכתבו דמ"מ מה שיכלו לתקן תיקנו דהא לא תיקנו כלום וע' סי' ר"ג בסמ"ע וע' בב"י ח"מ סימן ר"ט שכתב בשם בעל העיטור דהך דדבר שלא בא לעולם תלוי בהך דגזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ע"ש א"כ לקמן דאמר מאן תנ' צנועין ר' מאיר היא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה כו' הוי מצי למימר ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך לעיין בב"י ובעיטור עצמו: