בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף קו.
בגמ' האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, האחרונים הקשו דלפי מה דאמרינן לעיל (ד"מ אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל, א"כ ה"נ הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ קשה דאיך אמרינן דעשה דכבוד תורה דחי לעשה אחרינא, הא אי אמר הת"ח שמוחל על כבודו ליתא לעשה כלל, והנה למ"ש רש"י שם בד"ה מי איתא וז"ל והשתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה עכ"ל, ומשמע שדוקא כשאמרה איני רוצה הוא דבטיל לעשה, אבל כל זמן שלא אמרה הכי לא נתבטלה העשה, וכ"ש כשהיא אמרה בעינא לי' דהעשה בתוקפה, ולפי"ז ה"נ לגבי עשה דת"ח הדין כן, דמלמדין אותו שימחול, אבל כ"ז שלא מחל, וכ"ש כשאומר בפירוש שלא ירצה למחול דהעשה בתוקפה, וא"כ לק"מ כלל בהך דסוגיין, דרב ענן בעצמו לא היה פה ללמד אותו שימחול, וההוא גברא הבע"ד לא היה בידו למחול לכבודו של רב ענן, ועוד דהא בכאן היה גילוי דעת לפנינו שרב ענן אין מוחל, דבאמת מה צורך היה לפניו לבקש מרב נחמן שידון דינו, הא רב נחמן היה דיין קבוע לכל מי שיבוא לפניו, ואם היה בא בעצמו לפני ר"נ בלא שליחות רב ענן, נמי היה דן דינו, אלא ודאי דכוונת רב ענן היה שיקדים דינו דההוא גברא בשביל כבודו, וכיון שרב ענן גילה דעתו שאינו מוחל, הוי העשה בתוקפה, אכן שיטת התוס' דלעיל דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה, משו"ה אין עשה כזאת כחה יפה לדחות אפי' כשאמרה בעינא, דהוי כעשה שאינה שוה בכל, ועמ"ש שם בביאור השיטות, ולשיטתם שפיר קשה איך דחי עשה דכבוד תורה, אחרי שיכול למחול ולבטל לעשה לגמרי:
והנה גם לשיטת רש"י אף כי על עובדא דהכא לא קשיא, אבל אכתי יקשה עמ"ש הב"י בחו"מ (סי' ט"ו) והרמ"א בהג"ה שם דת"ח עצמו שבא לדין עוד מעלה עבדינן לי', דאפי' פתחו כבר בדינא דוחה דין דת"ח לדין אחר כדי שלא יתבטל מלמודו ע"ש, וכיון דהת"ח עצמו בכאן אמאי דחי כלל, הא כיון שבידו למחול למה אין מלמדין אותו שימחול, ולכאורה היה אפשר לתרץ דלמה שביארתי לעיל ד"מ בכוונת רש"י, דהאי מלמדין אותה שכתב רש"י, היינו שכופין אותה ע"ז שתאמר איני רוצה, ואמנם לא אמרינן דכופין אותה כ"א בכה"ג דולו תהיה לאשה, דבדידה ליכא מצוה כלל, ומשו"ה כייפינן לה בכדי שלא יעבור הבעל על מ"ע, משא"כ במילה בצרעת כיון דמצוה היא למול, ויישבתי בזה מ"ש הפנ"י מההיא דיבמות, דיבמה אי אמרה לא בעינן כופין אותה לחלוץ ואפ"ה אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, ואמאי לא אמרינן כי הכא דמלמדין אותה לומר לא בעינא, וכתבתי דכיון דיבום מצוה היא ואי תאמר לא בעינא יתבטל המצוה לא שייך לומר דמלמדין אותה לעבור על מצוה ע"ש, ולפי"ז ה"נ לטעם הב"י דמשו"ה מקדמינן לדין דת"ח בכדי שלא יתבטל מלמודו, א"כ לא שייך לומר מלמדין אותו שימחול ויתבטל מלמודו, והנה אף כי בעיקר התירוץ הזה כוונתי לדעת ההפלאה, בכ"ז נ"ל דאין תי' הזה מספיק כלל, דהא תינח לענין דין דקדימת הדין כעובדא דהכא, יש מקום לתרץ כן, אבל הא בשבועות (ד"ל ע"ב) לענין מצוה דבעלי דינין ועדים בעמידה מבואר נמי דבת"ח מבטלינן לעשה דועמדו, ומשום דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו, והא התם לא שייך חשש דביטול תורה, א"כ למה אין מלמדין אותו שימחול:
ולכן נ"ל ליישב, דהנה שני סוגי מ"ע יש, סוג הא' שעל האדם מוטל חיוב שישתדל לקיימה, ואם כי אינו עובר עליה עד שיבוא המקרה לידו ולא יעשנה, בכ"ז המצוה הוא שיתאמץ להביא לידי חיוב, וכמו מ"ע דציצית, דאע"ג שאינו עובר עליה עד שילבש בגד ד' כנפות, ואם לא לבש בגד כזה אינו עובר, אבל גם קיום לא הוי, ועליו הרי מוטל להתאמץ להביא לידי חיוב, וכן המ"ע של כבוד ת"ח, אף שאינו עובר עליה כ"א בהגיע המקרה לידו, שיראה לת"ח ולא יכבדנו, אבל ודאי שיש מצוה וחיוב על האדם שישתדל להביא עצמו לידי חיוב, אבל יש סוג מ"ע שא"א לומר שמוטל עליו חיוב להתאמץ לקיימה, וכגון מ"ע דולו תהיה האמור במאנס הבתולה, הכי נימא שמוטל חיוב על האדם להתאמץ ולאנס בכדי שיבוא לידי קיום מצוה זאת, אע"כ דהכוונה הוא שבבוא המקרה רע לידו ויאנס את הבתולה, לא יעבור אז על המ"ע המוטל עליו, ולפי"ז יתיישב הקושיא בטוב, דבמ"ע דולו תהיה שאינו מוטל עליו כ"א שלא לעבור על המ"ע, ולכן כשהיא אמרה לא בעינא, דאינו עובר שוב, שפיר אמרינן דליתא לעשה כלל, כיון דעיקר החיוב הוא שלא יעבור, אבל אין מוטל עליו להשתדל לקיימה, ולכן כשאינו עובר, ליכא לעשה, משא"כ לגבי מ"ע דכבוד ת"ח, אף במקום שהוא מוחל אכתי איתא לעשה, דבמה שהת"ח מוחל, הוי זה כמו שלא היה כאן ת"ח, ולא הגיע המקרה לידו עוד, ומחילתו לא יוכל להועיל כ"א שלא יהא כעובר על החיוב, דאם לא היה מוחל, אז אם אינו מכבדו כדין הרי הוא עובר על המ"ע, וכשמוחל על כבודו, הוי כמי שאין כאן ת"ח כלל ואינו עובר עדיין, אבל הכי אפשר לומר דליתא לעשה כלל, הא אכתי החיוב עליו להתאמץ ולהשתדל שיבוא לידו קיום מצוה זאת וז"ב בעז"ה, ובזה ניחא נמי מה שקשה בסוגיא דלעיל קושית התוס' שם, והא סדין בציצית דמצי למיפטר נפשי' בטלית של צמר ואפ"ה דחי, דהתם נמי במה שיפטור נפשי' בטלית של צמר, לא יעבור על המ"ע, אבל אכתי יש עליו חיוב לקיימה ושפיר איכא לעשה:
ועוד נ"ל ליישב, דהא כמו שעל הדיין יש מצוה לכבד לת"ח, כן נמי על הבעלי דינין יש המצוה הזאת, ולכן אע"ג דעל הדיין יש המצוה דכקטן כגדול תשמעון, להקדים למי שבא תחלה, אבל הבעלי דינין גופא הלא בידם למחול על קדימתם, ולכן אמרינן דמשום כבוד הת"ח מחויבים הם לוותר על משפט הבכורה שלהם, אחרי שהם עצמם חייבים נמי בכבוד ת"ח, ודומה לזה מצינו בב"מ דל"א בגמ', פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובשמ"ק שם וז"ל דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא היאך יטמא זה בשבילו והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתה לעשה כלל, הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו ולא יעבור על המצוות עכ"ל, הרי התם מחויב הוא למחול על אבידתו כדי שלא יעבור הכהן על איסור טומאה, כ"ש הכא שמחויב הבעל דין למחול על דין קדימה שלו בכדי שיקיים גם הוא עצמו גם הדיין למצוה דכבוד ת"ח, ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים, מה פשעו של רב ענן דאיסתלק אליהו ממנו, כיון שהדין הוי הכי להקדים לדין דת"ח, דלפמ"ש א"ש, דבעובדא דסוגיין שהבע"ד הוי יתום דלאו בר מחילה הוא, ובכה"ג אילו היה הת"ח עצמו כאן היה צריך הוא למחול על כבודו בכדי שלא יעבור הדיין על המ"ע דכקטן כגדול כו', ומדשלח רב ענן הרי גילה דעתו שאינו מוחל כמ"ש לעיל, ומחמת זה היה מוכרח ר"נ להקדים דינו מפני הדין דיתמי, וכיון שבאה התקלה על ידו משו"ה איעניש רב ענן ודו"ק: