אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף קה.

דף קג:

בגמ' ושוחד לא תקח מה ת"ל אם לחייב כו' הרי כבר נאמר לא תטה משפט. הנה הדין מבואר ברמב"ם (פכ"ג מסנהדרין) ובשו"ע חו"מ (סי' ט') דשוחד מחויב להחזיר וניתן להוציאו בדיינין, ועיין בהפלאה שטרח למצוא טעם ומקור לדין זה, אחרי שבתורה לא נזכר שום חיוב השבה, וכתב דמקור הדין מוכח מכאן, מדקאמרה הברייתא דלחייב את הזכאי א"צ קרא משום דכבר נאמר לא תטה משפט, ואם נאמר שאין חיוב בהשבה, א"כ הא י"ל דקאי לחייב את הזכאי ולעבור משום שני לאוין, דמשום לאו דלא תטה משפט אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה, והוצרך הלאו דשוחד לא תקח לחייבו מלקות, אע"כ דלאו זה ניתן להשבה, וכל היכא דניתן לתשלומין אין לוקין, וכיון דאין לוקין עליו לא שייך לאוקמי לעבור על שני לאוין כמ"ש התוס' בב"מ (דס"א ד"ה לעבור בב' לאוין דמשו"ה לא מוקמינן לקרא דלא תגזול בגזל גופא ולעבור בב' לאוין משום דלא לקי ע"ש, ותמוהים מאוד דבריו, דהא סברא הזאת א"א לומר כ"א לשיטת התוס' בב"מ שם דס"ל דניתק לעשה לא מיקרי כ"א מה שניתקה התורה בהדיא לתשלומין כגון גזל, אבל אונאה וכדומה, אע"ג דחייב לשלומי מדינא, אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא כמו שניתקה בגזל והשיב את הגזילה, לא מיקרי זה לאו הניתק, ולשיטתם י"ל שפיר דמשו"ה לא מוקמינן אגזל גופא משום דהוי לאו הניתק ולא מלקינן עליו, ולא שייך לעבור בב' לאוין, אבל כי מוקמינן אאונאה שפיר מלקינן כיון דאין זה לאו הניתק, אכן לשיטת הרמב"ם בפי"ח מסנהדרין דס"ל דכל לאו הניתן לתשלומין נמי פטור ממלקות ואפי' באונאה נמי וכן כל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין לא לקי ע"ש, א"כ לדידי' בע"כ שצ"ל דאפי' היכא דלא שייך מלקות אפ"ה שייך נמי לאוקמי בב' לאוין, דהא כי מוקמינן נמי התם לקרא דלא תגזול אאונאה, אכתי לא שייך מלקות ואפ"ה מוקמינן בב' לאוין, ומה שיקשה לפי"ז על שיטת הרמב"ם קושית התוס' דא"כ אמאי לא מוקמי אגזל גופא ולעבור בב' לאוין, בחבורנו שם יישבנו זאת בארוכה, עכ"פ זה ברור דלשיטת הרמב"ם דסובר בכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין, מוכח שגם היכא דלא לקי נמי שייך לעבור בב' לאוין ולענין גודל האיסור שעובר בכמה אזהרות, ולפי"ז אליבא דמאן קאמר ההפלאה את טעמו, אי אליבא דתוס' דסברי דכל היכא דלא לקי לא שייך לעבור בב' לאוין, א"כ לשיטת התוס' הא אשוחד מלקינן, כיון דהתורה לא ניתקה מפורש לעשה, ומה שניתן לתשלומין לא הוי לאו הניתק אליבייהו, ואכתי הו"מ לאוקמי אשוחד לחייב את הזכאי ולעבור בב' לאוין, ואי אליבא דרמב"ם דלדידי' הוי באמת לאו דשוחד ניתן לתשלומין ולא לקי, אבל לשיטתו הא אפי' היכא דלא לקי שייך לעבור בב' לאוין ואכתי נוקי קרא לחייב את הזכאי, ולא יכלתי לעמוד על דבריו בזה, דהא מכאן לא מוכח מידי דשוחד ניתן להשבה:

וכן מ"ש בטעמו של דבר, דמנ"ל שיחויב בהשבה אחרי שבתורה לא נזכר מזה, וכתב דכיון דאמר רחמנא לא תקח שוחד, אי עבר ולקח לא מהני וגזל הוא בידו וכרבא דאמר אי עביד לא מהני, לא נהירא נמי, דהא מרא דהאי דינא שצריך להחזיר השוחד הוא הרמב"ם בפכ"ג מסנהדרין, ואיהו הא סובר כאביי דאי עביד מהני וכמ"ש הל"מ בהלכות בכורות (פ"ו דין ה') וכן הוכיח הפמ"ג (או"ח סי' צ'), ממ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' עבדים) דאם שחרר עבדו משוחרר, מכלל שסובר כאביי ע"ש באשל אברהם סק"ל, ולכן היה נ"ל בטעמו של דבר, דכל עיקר השוחד הוא שישתדל בין לזכות החייב, בין לזכות את הזכאי הכל הוא, שמתנה עם הדיין שישתדל לדונו יפה, הדיין שמקבל מאתו על תנאי הזה, הרי הוא כמו שמקבל עליו הפעולה להשתדל דבר דינו, בעד אלו המעות, ואחרי שכל דיין דנקיט אגרא כל דיניו בטלים, וכ"ש מאן דלקח בתור שוחד דדיניו בטלים וכמ"ש הב"ח חו"מ סי' ט"ו, וכיון דיניו בטלים נמצא דלא ההנהו מידי, ופשיטא שצריך להחזיר את שכר הפעולה, אלא דאכתי יש לפקפק בזה, דהא מה דהוי דיניו בטלים גם בדיעבד, לא הוי מה"ת, דבקרא לא נאמר שאם עבר ודן בשכר שיהא דינו בטל, ורק רבנן הוא דקנסוהו כמ"ש התוס' בס"פ האיש מקדש ע"ש, וא"כ א"א לומר שמה"ת מחויב בהשבה, משום דדינו בטל, הא מה"ת באמת דינו לא בטל כלל, ואפשר לתרץ דדוקא בההיא דנוטל שכר לדון דמיירי שנוטל בתור שכירות, הוא שכתבו התוס' דאינו אלא מדרבנן, דהתם הדיין דיין מעליא הוא, רק שעבר עמ"ש התורה מה אני בחנם אף אתם בחנם, אבל השם דיין לא מיבטיל מיני' מה"ת, משו"ה לא. בטיל דיני', משא"כ בדיין הלוקח שוחד, דלאו דיינא הוא כלל, דפשיטא דלאו דינא הוא, וגם מה"ת בטל דינו, או שי"ל דמ"ש הרמב"ם דצריך להחזיר השוחד, אינו אלא מדרבנן, אבל מה"ת איה"נ שא"צ להחזיר, ועוי"ל דמשו"ה צריך השבה, משום דהוי מחילה בטעות, נהי דמדעתו יהיב לי' בכ"ז אי הוה ידע דדינו יהיה בטל ולא יהני לי' מידי לא היה נותן לו, ונמצא דהוי מחילה בטעות דקיי"ל דלא הוי מחילה. וניחא לי בזה מה שקשה בדברי הרמב"ם שכתב שצריך להחזיר כשיתבענו, וכיון שהמעות הוי כגזל בידו דצריך השבה, א"כ מה צורך לתביעה זו, ומ"ש הט"ז בחו"מ שם הטעם דדמיא לריבית דא"צ נמי להחזיר אם אינו תובעו וכמ"ש רש"י (ב"מ דס"א) בד"ה ריבית קצוצה, וכופין אותו בי"ד להחזיר אם תובעו בחייו עכ"ל, הרי שבריבית נמי אינו חייב להחזיר כ"א כשתובעו, ושוחד דמיא לריבית ע"ש, אכן לענ"ד א"א כלל לפרש שמ"ש רש"י אם תובעו בחייו, לזה נתכוין להצריך דוקא תביעה, חדא דא"כ מאי האי דמסיים אם תובעו בחייו, ואי למעוטי דדוקא מאתו הוא דמצי לתבוע ולא מבניו לאחר מותו, הא כבר ידעינן זה ממאי דקאמר שם בהדיא, אפי' ע"כ צדיק ילבש, ועוד דבסמוך התם כשהביא הש"ס עיקר הדין דריבית קצוצה, שם הו"ל לרש"י לפרש כן, ומאי שייטי' דמפרש כן במקום שרק אגב גררא מביא הדין דריבית קצוצה, בכדי לשנויי דוקיא דמתני' דהתם ע"ש, ולכן לבי אומר לי דכוונת רש"י יתבאר עפמ"ש השער משפט הלכות ריבית (סי' קס"א) דאע"ג דאמרינן שהבנים אינם מחויבים להחזיר הריבית משום דלדידי' אזהר ולא לברי', היינו דוקא כשלא תבעו לדין בחייו אבל אם תבעו ועמד בדין בחייו הו"ל כשאר חוב וגם הבנים מחויבים להחזיר ע"ש, והן הן ממש דברי רש"י דהתם דמיירי לעיל מינה בענין דין דבנים, וע"ז קאמר ע"כ ר"ק, ואפי' הבנים נמי מחויבים להחזיר אם תבע לאב בחייו והאי תובעו דקאמר רש"י, היינו שתבעו בבי"ד ועמד בדין, ומה שהוצרך רש"י לפרש כן, היינו משום דהיה קשה לי' ע"ז דאומר בש"ס אפי' ע"כ יכין, דלפי"ז אין חלוק לענין דין דבנים בין רישא לסיפא דמתני', ובשניהם אין הבנים מחזירים, וא"כ מאי קאמר כלל עד כאן, הא לשנויי דוקיא דמתני' קאתי להורות החלוק שבין נשך מה"ת לתרבית דרבנן, ואי לענין זה אין חלוק מאי הביא כלל לדין זה אדוקיא דמתני', ועוד דמה דקאמר אח"כ ע"כ ריבית קצוצה לאיזה ענין קאמר לו כלל, אי משום דזה מה"ת וזה דרבנן, הא כבר קאמר הכי לעיל ע"כ של תורה כו', ולפמ"ש בדעת רש"י יהיה פירוש הש"ס מדויק מאוד, דהש"ס רצה להורות החלוק בין רישא וסיפא דמתני', ולאחר שהביא הנ"מ דע"כ של תורה, וסיפא דרבנן, קאמר דיש עוד נ"מ לענין הבנים, וזהו מה דקאמר ע"כ יכין, ואכן ע"ז השיבו דעד כאן ותו לא, ובע"כ דאפי' עד כאן נמי, וא"כ ליכא חילוק בין רישא לסיפא לענין בנים, ומשני דעד כאן ריבית קצוצה, וחייבים הבנים להחזיר כשתובעו בחייו מיהא, מכאן ואילך אבק ריבית ופטורים הבנים לגמרי כיון שגם על האב אין חיוב כ"א בדיני שמים, ומשו"ה הבנים דלא עבדו איסורא פטורים לגמרי, ולפי"ז מ"ש הש"ס אלא אפי' עד כאן, הכל מן הקושיא הוא, פי' דכיון שבע"כ לומר דאפי' עד כאן, א"כ ליכא נ"מ בין רישא לסיפא לענין דין דבנים, ומשני דעד כאן ריבית קצוצה ואכתי יש חילוק בדין דבנים בין רישא לסיפא, וזה פירוש נאה ומחודד בעז"ה בש"ס ורש"י, וכיון שהוכחנו שגם בריבית לא בעינן תביעה, א"כ יוחזר הקושיא דלמה מצריך בשוחד תביעה, ואכן לפמ"ש דעיקר הטעם שצריך השבה הוא אע"ג דודאי שמחל לו משום דהוי מחילה בטעות, וא"כ היינו דוקא המחילה שהוא בשעת הנתינה, דבזה אכתי היה טעות, דסבור היה שיועילו בדינו, אבל אם לאחר שנודע לו דדינו בטל ויכול הוא לתובעו ולא תבעו, הוי אז מחילה שניה, דמדלא תבעו מכלל דמחיל לו, והמחילה הזאת אינה עוד בטעות, דהא יודע שיכול לתובעו ומהני שפיר, ולכן בעינן דוקא שיתבענו, דבלא תבעו הוי מחילה מעליא, ואפי' בריבית נמי מהני מחילה דלאחר פירעון, דהא דאמרי' מחילה אסור בריבית היינו כשנותנו בעת מעשה בתורת מחילה ולא בתורת ריבית, משא"כ מחילה דלאחר הפרעון מהני לכו"ע, ולרמב"ם אפי' מחילה דקודם פרעון נמי מהני:

ולענין אם מחויב להחזיר בשוחד פחות מפרוטה, נ"ל דתליא בספיקו של המנחת חנוך (מצוה ק"ל) בהא דבעינן פרוטה בכל עניני ממון כגון גניבה וגזילה וכיו"ב, אי הוי משום דבעינן שיעור בממון כמו בשאר איסורים דבעינן כזית וכדומה לכל השיעורים והלמ"מ הוא דבממון בעינן פרוטה כמו כל השיעורין ופחות משו"פ אסור מה"ת כמו חצי שיעור, או מטעם מחילה הוא, דפחות מפרוטה מחיל איניש, ואי נימא דמטעם מחילה הוא, א"כ בשוחד דלא מהני מחילה, דהא כל שוחד הוי מדעתו ואפ"ה אסרה התורה, וכמו בריבית דלא מהני מחילה מה"ט דכל ריבית הוי מחילה ואפ"ה אסרה התורה, וה"ה שוחד נמי דומה לריבית בזה, ולכן מחויב כאן להחזיר אפי' פחות מפרוטה, ואע"ג דריבית א"צ להחזיר בפחות מפרוטה, היינו משום דהתם ממעטינן מכלל ופרט, אבל הכא דליכא מיעוט איה"נ שאפי' בפחות מפרוטה נמי מחויב להחזיר, אבל אי נימא דמה דבעינן פרוטה, היינו משום שגם בממון בעינן שיעור, ופחות מפרוטה הוי ח"ש, א"כ בשוחד נמי פחות מפרוטה הוי ח"ש, ורק איסורא יש, אבל בהשבה לא מחויב, ועמ"ש לעיל דמ"ו להוכיח שהעיקר הוא מטעם מחילה, וממילא שמחויב להחזיר, וראיתי במנ"ח (מצוה פ"ג) שכתב לדבר פשוט שבפחות מפרוטה אין מחויב להחזיר כמו גבי גזל, ולמ"ש לא דמי כלל לגזל, דהתם אמרינן פחות מפרוטה מחיל, משא"כ גבי שוחד דלא מהני מחילה, מחויב להחזיר אפי' פחות מפרוטה נמי ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה