בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף קג:
בגמ' ש"מ משום יקרא הוא, והקשה מהרש"א דהא רבי היה עניו כו', והנה בחלק הדרושים שלי בארתי בארוכה כי מטרת מצות ההספד הוא בא לאחת משני מטרות, או להרים כבוד הנפטר בעיני הנאספים למען ידעון לפייסו היטב ולבקש מחילה בהפרדו מאתם לנצח, אחרי שזהו מדרך היצר להקטין מעלת הצדיק בעיני ההמון כ"ז שהוא בחיים, בכדי שבנקל יוכלו לזלזל בכבודו, ולכן בשעת ההספד כשמספרים שבחו הרב, יזכרון עותתם אשר מררוהו ורבו בחייו ויבקשו מחילה מאתו, וזהו הכוונה במ"ש הספידא יקרא דשכבי, כלו' להרים כבוד הנפטר, למען ידעון לפייסו, ומטרה שני' יש בזה, להרים מעלת ת"ח האחרים אשר עודם בחיים, כי עי"ז שההמון ישמעו בשעת ההספד מעלת הצדיק ות"ח ידעון מעתה להוקיר ולכבד את ת"ח החיים, והיינו יקרא דחיי שאמרו חז"ל, וכיון שכן אין מקום לקושית מהרש"א, דזה פשוט שכל המדות המשובחות רשאי כ"א להדר לעשותם רק כשהוא לעצמו, אבל להזיק עי"ז לאחרים אינו רשאי להתהדר במדה טובה על חשבון אחרים, ואחרי שמטרת ההספד כדי שיגיע מזה טובא לאחרים כמ"ש, אינו רשאי למנוע מאתם את הטוב הזה, אע"ג כשהוא לעצמו הי' בוחר במדת ענוה וק"ל:
בגמ' נפיק ב"ק כל דהוה באשכבתי' דרבי מזומן לחיי עוה"ב, ובתוס' כתבו שהיינו בלי יסורי גיהנם, ובחבורי מצח אהרן כתבתי הכונה מאיזה סבה גרם היות באשכבתי' להיות ניצול מגיהנם, עפמ"ש חז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב כו' וא"ל יזכיר לו יום המיתה, הרי שהעצה היותר בטוחה לכבישת היצר הוא רק זכירת יום המיתה, ומה מתקו דברי האלשיך שפי' כוונת הכתוב מי גבר יחי' ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול, שזכירת יום המיתה הוא הרפואה היותר מועיל לגרש כל פתויי היצר המוליכים דרך שאול, וז"ש מי גבר יחי' ולא יראה מות, כלו' אם לא יראה המות לנגד עיניו ומחשבותיו, שימלט נפשו מיד שאול, כי בלא זכירת יום המיתה א"א. להמלט מיד שאול, והלמד מזה דאדם המשים זכרון המיתה נגדו הוא ימלט נפשו מיד שאול ולא יראה פני גיהנם, והנה אם כי עצה הזאת נכונה ומאומת מן המקרא, אבל אין מאומת מן הנסיון, והנסיון יראנו כמה אנשים העומדים גם בשעת יציאת נשמת חבירם והולכים ללוותו לבית עולמו, ובכ"ז לא נראה שיועיל זה להטבת דרכם ומעשיהם, ואמנם הסבה לזה הוא, כי יתלו מיתת חבירם במקרה, כשיראו איש עני וגוע מנוער, יתלו סבת מיתתו מחמת עניותו. דירתו סרוחה, מלבושיו קרועים, הולך יחף, ומחמת זה נתקרר ונחלה, וגם בימי מחלתו אין ידו משגת לכלכל צרכי מחלתו ברופא ורפואות וחזוק הגוף, ועי"ז יורה היתר לנפשו, כי אצלו לא יוכל לקרות המקרה הרע, באשר עשיר הוא ובידו להביא כל צרי גלעד למכתו, וזהו עיקר הסבה הגורם להכביד את הלב ולא לזכור סופו, ואשר משום סבה זאת הוכרח דהע"ה לצוות לשלמה בנו צוואה מיוחדת על פרט הזה, וכמ"ש המדרש שמואל ע"פ ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, דמלת לאמר אינו מובן, ופי' כוונתו שבל יסית לב שלמה לחשוב על עצמו, הן אנכי יושב בהיכלי שן ומטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה לשומרו מכל מקרה, ע"כ לא אירא מות, ע"ז צוהו אביו שיאמר תמיד בלבבו, הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, היינו שיהיה המות תמיד נגד עיניו כשאר כל האנשים, כי המות לא ישא פני עשיר ומלך, וזה נתכוון במלת "לאמר" שצוה לשלמה בנו שיחזור תמיד בשפתיו "אנכי" פי' אף שאנכי מלך, ג"כ הולך בדרך כל הארץ, והרי הוא כדברינו שעיקר הסבה מה שהחי לא ישים אל לבו מפני שיתלה סבת מיתתו בשביל עניותו וכדומה, והנה גם אם רואה עשיר גדול שמת נמי יקרה לפעמים שלא ישים זה אל לבו משום שאז יתלבש היצר בדמות יר"ש, באומרו הן הנפטר לא היה צדיק, ולכן רעתו תיסרהו שהמות יקדימנו, וסלף בוגדים ישדם מן העולם, משא"כ כאשר ימות אדם שיש לו כל המעלות עשיר וחסיד, אז אין דרך להיצר, ובע"כ החי ישים אל לבו לאמר אם בארז כזה נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, ולכן באשכבתי' דרבי שהיה החסיד והעשיר היותר גדול בדורו, וכל הנאספים ללוותו בראותם שגם בצדיק הזה פגע מדה"ד, היו מוכרחים גם הם לזכור סופם, וכיון שזכירה הזאת תועיל להציל משאול כנ"ל, משו"ה נפיק ב"ק שמזומנים לעוה"ב בלי גיהנם וק"ל:
סליק פירקא:
שני דייני פרק שלשה עשר