בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף קג.
בתוד"ה ולא אמרן אלא דלית לי' טחינא כו' תימה הואיל והאי עובדא בדלית לי' טחינא כו' לא דמי למתני' דבמתני' ליכא פסידא לבעל כו'. מכאן היה נראה להוכיח שגם התוס' סברי דכשהוא נותן לה דמי מזונות אינו נותן מזונות שלמים, אלא לפי ברכת הבית, וכמו שהוכחתי בשיטת רש"י לעיל בר"פ, דאי נותן לה מזונות שלמים, א"כ גם להבעל יש פסידא, דהא אי ניזונית בביתו איכא ברכת הבית, ולפי"ז תמוה מ"ש הפוסקים בפשיטות שצריך לתת לה מזונות שלמים, אחרי ששיטת רש"י ותוס' אינו כן, ושוב ראיתי שבפנ"י הרגיש בזה, ונ"ל דמתוס' אין ראיה, דכבר כתבתי בר"פ שאין סברא לחייב את הבעל יותר מכפי שנתחייב, וא"כ יש להבין טעמא דמאן דסובר שהבעל הראשון צריך לתת לה מזונות שלמים, והא בשעה שנתחייב הוא לזונה, לא היה לה מזונות ממקום אחר, ולא נתחייב כ"א לזונה על שולחנו, וא"כ לא יפסיד כעת את ברכת הבית, ונ"ל דפלוגתא זאת תליא בפלוגתא אחריתא שבין הפוסקים, הביאם הרא"ש בסוגיין, הרמ"ה סובר שא"צ לתת לה כמו שאוכל על שולחנו, אלא בפחות שבמזונות כמשרה אשתו ע"י שליש, שלא אמרו עולה עמו ואינה יורדת כ"א באשתו ולא בבת, והרא"ש סובר שצריך לתת לה כאחד מאוכלי שולחנו ע"ש, ומסתבר שגם להרא"ש היינו דוקא כשאוכלת על שולחנו שאז צריך להשוות כל אוכלי שולחנו, ולא להטיל קנאה בסעודה, משא"כ כשמספיק לה מזונות למקום אחר, גם הרא"ש מודה שא"צ לתת לה כ"א פחות שבמזונות, ולפי"ז י"ל דמאן דסובר שצריך לתת לה מזונות שלמים, סובר כהרא"ש דבאוכלת על שולחנו אוכלת כאחד מבני ביתו, ולכן השתא כשמספיקה למקום אחר, נהי דמפסיד ברכת הבית, אבל מרויח הוא מצד זה, שבאכלה על שולחנו היה צריך להאכילה כאחד מבני ביתו, והשתא אין מספיק לה כ"א כפחות שבמזונות, ואכתי לית לי' פסידא, דמה שמפסיד מצד זה ברכת הבית, מרויח מצד האחר במה שנותן לה השתא כפחות שבמזונות, ומאן דסובר שאין מספיק לה כ"א לפי ברכת הבית, סובר כהרמ"ה שגם באוכלת על שולחנו אין מאכיל לה כ"א כפחות שבמזונות וכמ"ש הט"ז (אה"ע סי' קי"ד) דאפי' במאכילה על שולחנו סובר הרמ"ה כן, ומשו"ה אין סברא שיפסיד הבעל את ברכת הבית, ולפי"ז י"ל שפיר דהתוס' סברי שצריך לתת לה מזונות שלמים, ולא לפי ברכת הבית, ואפ"ה לית לי' פסידא לבעל משום דסברי כהרא"ש דבאוכלת על שולחנו מחויב לתת לה כאחד מבני ביתו, והשתא כשמספיק לה למקום אחר אין מספיק כ"א כפחות שבמזונות, ומה שמפסיד את ברכת הבית הרי הוא מרויח מצד אחר ואכתי לית לי' פסידא ודו"ק ועמ"ש בסמוך:
במתני' אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא היורשים יכולין לומר אם את אצלנו כו', עיין בר"ן ובתוי"ט שטרחו למצוא טעם מ"ש מבת אשתו דלעיל דאמרינן שנותן לה מזונות שלמים, ובאלמנה אין נותן לה כ"א לפי ברכת הבית כמבואר בסמוך, ולפמ"ש בדבור דלעיל דטעם דמ"ד שצריך לתת לה מזונות שלמים, היינו משום דסובר כשיטת הרא"ש, דבמאכילה על שולחנו צריך לתת לה מזונות טובים כאחד מבני ביתו, וכשמספיק לה למקום אחר, לא יתן לה כ"א כפחות שבמזונות, ונמצא דמה שמפסיד מצד זה את ברכת הבית הרי מרויח מצד האחר, במה שמאכילה רק כפחות שבמזונות, אבל לולא זה אין סברא שיפסיד ברכת הבית, ולפי"ז לא שייך זה כ"א לגבי בת אשתו, שאצלה אפשר לומר דכשמספיק למקום אחר לא יתן כ"א כפחות שבמזונות, דעולה עמו ואינה יורדת לא שייך כ"א לגבי אשתו ולא לגבי בת וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה, משא"כ הכא לגבי אלמנה, דאינה יורדת מכבודה שהיתה רגילה, א"כ אפי' כשיספיקו לה המזונות למקום אחר, יהיו צריכים לתת לה כאחד מבני ביתם, ואינם מרויחים כלל בזה שיספיקו לה למקום אחר, משו"ה אין סברא שיפסידו את ברכת הבית, וכו"ע יודו שא"צ לתת לה כ"א לפי ברכת הבית ודו"ק:
בגמ' הזהרו בכבוד אמכם כו', בספר שד"ח כללים אות א' הביא בשם ס' מעשה אברהם שנושא ונותן אי חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתה של בעלה ע"ש, והנה מכאן היה נראה ראיה שאינו מחויב, דאל"ה מה צורך היה לרבינו הקדוש להזהיר את בניו שיזהרו בכבודה, ותיפוק לי' שאשת חבר היא, אכן בעיקר הספק לא ידעתי הא בש"ס דשבועות (דף ל') גבי אשת רב הונא שבאת לפני ר"נ וקם מקמה אע"ג דלאחר מיתת רב הונא היה כמו שפרש"י שם: