אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף קב:

דף קא:

בגמ' א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, ופרש"י אם באו להחתים עדים בדבר נתנו חכמים כתיבה לדבר או לא ניתנו לכתוב דלא לטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משעבדי נכסי ע"כ, ומשמע מרש"י דאפי' אם שניהם רוצים להחתים נמי אסור כיון דעי"ז יגבו ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משעבדי, והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ו מזכייה) ודברים אלו לא ניתנו לכתוב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך, ומלשון אינו כשטר משמע שאפי' אם כתב הפסיקה בשטר נמי לא מהני לגבות על ידו כשאר שטר, דאי בלא כתב פשיטא דאינו כשטר, ואמנם הראב"ד בהשגות שם הוכיח מזה דהרמב"ם לא יוכל לפרש כפרש"י דהבעיא אם ניתנו לגבות או לא, היינו אם שניהם רוצים לכתוב שטר אם מותר או אסור, דהא כיון דלדידי' אפי' אם כתב הפסיקה בשטר נמי אינו גובה, א"כ ודאי דמותר לכתוב כיון דסוף סוף לא מגבינן על ידו, דאילו לפרש"י דאסור לכתוב משום שמא יגבה על ידו, א"כ מוכח שע"י שטר טורף ממשעבדי, ואיך כתב אח"כ שאינו כשטר ולא מגבינן הא טורף על ידו, אלא ודאי דהרמב"ם יפרש פי' אחר והוא דהשאלה אי ניתן לכתוב או לא ה"פ אם אמרינן דיש לו דין שטר או אין לו דין שטר, ופשיט דלא ניתן לכתוב ואין לו דין שטר, וכן פי' שם המ"מ בדעת הרמב"ם, ולפי"ז יצא לנו דלהבנתם ברש"י ורמב"ם יהיה שתי מחלוקות בין פרש"י להרמב"ם, דלרמב"ם אפי' אם כתב לא מהני לגבות, וממילא יהיה הדין דמותר לכתוב כששניהם רוצים, דזה בזה תליא, כיון דאין בו דין שטר מאי איכפת אם יכתוב דס"ס לא מגבינן בו, ולרש"י דאסור לכתוב אפי' מדעת שניהם בכדי שלא יטרוף על ידו מכלל דאם כתב מגבינן על ידו, וכן הבין הב"י בפי' על הטור סי' נ"א:

ואכן הטור (אה"ע סי' נ"א) משוה דעת הרמב"ם לרש"י, והביא דעת רש"י שאפי' אם שניהם רוצים אסור לכתוב בכדי שלא יטרוף ע"י ממשעבדי וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם שכתב ודברים אלו לא ניתן לכתוב לפיכך אינו כשטר שיטרוף בכך ע"ש, הן אמת דמפרשי הטור כולם בפה אחד הקשו עליו איך משוה אותם להדדי, הא לפרש"י דאסור לכתוב בכדי שלא יכתוב משמע דאם כתב טרפינן, ומלשון הרמב"ם לפיכך אינו כשטר משמע דאפי' אם כתב לא מגבינן וא"כ ממילא שמותר לכתוב כנ"ל, אכן עכ"פ הא חזינן שהטור השוה אותם להדדי, ומה שתי' הב"ח שם דהא דלרש"י לא כתבינן היינו שטר חוב שפלוני נתחייב לבנו, דבזה שפיר טרפינן, אבל לכתוב דברים כהווייתן שפלוני פסק לבנו איה"נ שכותבין גם לרש"י, לא נהירא, דא"כ מאי פריך בש"ס למ"ד דלא ניתן לכתוב, ממתני' דפקחין היו כותבין, וכן מסיפא הא מדעת שניהם כותבין, הא התם בשטר פסיקתא מיירי וזה איה"נ דכותבין, אע"ג דלא נעלם ממני שיש ליישב כן, דהכי יהיה הקושיא, כיון דמיירי בשטר פסיקתא דלא טרפינן ע"י ממשעבדי, א"כ אמאי כותבין כלל, דאין לומר. דהשטר נכתב למזכרת שלא יוכל לטעון פרעתי כמו שאבאר לקמן, אכן לי נראה תי' מרווח יותר, דהן לכאורה יש לדון בעיקר הדבר שהבינו מלשון הרמב"ם לפיכך אינו כשטר, דאפי' ע"י כתיבה לא מהני, דאם לא כתב פשיטא דאינו כשטר, ומנ"ל לומר הכי הא יש לפרש כוונת הרמב"ם כן, דהו"א דנטרוף ממשעבדי אפי' ע"י האמירה בלחוד, כיון דאית לי' קלא, יהיה הפסיקתא גופא כמלוה בשטר דנטרוף ממשעבדי, לזה הוכיח הרמב"ם דבאמירה בלבד לא הוי כמלוה בשטר, דא"כ אמאי אסור לכתוב כיון דבלא"ה טורף ממשעבדי, ומדחזינן דאסור לכתוב לפיכך אינו כשטר, פי' שהאמירה לחוד אינו כשטר לטרוף בהן, וכן פי' באמת הרז"ה הובא בשעה"מ הלכות אישות פ"ג ה"ד, אבל באמת אם כתב הפסיקה בשטר יוכל היות שגם להרמב"ם מהני כמו לרש"י, וצדקו דברי הטור שהשוה דעותיהם להדדי, ותמיה לי מאוד על הראב"ד והמ"מ שהוכיחו מלשון הרמב"ם דאפי' כתיבה לא מהני והוכרחו לפרש שהרמב"ם נייד מפרש"י, הא לפמ"ש לא מוכח מידי מלשון הרמב"ם, ואדרבה איך אפשר לומר שברמב"ם מכוין לאשמועינן בלשון הזה החדוש דאפי' כתיבה לא מהני, א"כ קשה הא בפכ"ג מהלכות אישות כתב נמי הרמב"ם דין זה והשמיט רבותא הזאת, דז"ל שם ואם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתן לכתוב ואינה טורפת במזונותיה, והשמיט הרבותא דאפי' אם כתב לא מהני, מכלל דגם מה שכתב בהלכות זכייה ומתנה, לא נתכוון בזה לאשמועינן רבותא הזאת, וכן תמי' לי על המחבר (אה"ע סי' נ"א) שכתב דאפי' אם כתב לא מהני, והוא משום דפירש כפי' הראב"ד והמ"מ ע"ש בט"ז, הא למ"ש לא מוכח מידי, ואדרבה מהרמב"ם מוכח להיפך:

והנה אע"ג שעל הראב"ד והמ"מ קשה לי כנ"ל, מ"מ גם דברי הטור אין נוחים לי, דמאי הוצרך להביא ראיה לדבריו מלשון הרמב"ם דהלכות זכיה, שבזה יש לומר ולפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ודלא כרש"י, הא ביותר היה לו להביא מדברי הרמב"ם דהלכות אישות, דשם לא נזכר הלשון דאינו כשטר, ושם מוכח להדיא כרש"י, ולכן נ"ל דרך אחר לגמרי, דהנה אשתומם על המראה, הן כולם הבינו דאם נפרש הפי' לא ניתנו לכתוב כרש"י, דאסור לכתוב, אז יהיה הדין דע"י כתיבה טרפינן, עד שמחמת זה הוכרחו לפרש דהרמב"ם נייד מפרש"י, איך נוכל כלל להעלות על הדעת כן, דאדרבה אי נימא הכי יקשה ביותר, דכיון שאמרינן דכתיבה מהני למיגבי מן הדין א"כ אכתי אמאי אין כותבין, דהא מיירי ששניהם נתרצו לכתוב ואדם יכול לחייב עצמו כשירצה, ואמאי אסור לכתוב, דלא יוכל לטרוף ממשעבדי, הא כי טריף בדין טריף, וכבר עמד באמת בזה בס' נה"מ הובא בפנ"י בסוגיין, ולכן נ"ל ברור דודאי גם לרש"י כתיבה לא מהני בלא קנין, דבשלמא אם היה כותב שטר חיוב שפלוני נתחייב לתת לבנו היה מהני, דחיוב בשטר מהני וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מאישות) וכן הד"מ (אה"ע סי' נ"א), אבל הכא דמיירי שכתב רק הפסיקה, וכיון דהפסיקה היתה בלא קנין ולא שעבד נכסיו מה יועיל הכתיבה, אלא ודאי דשורת הדין אפי' אם כתב הפסיקה נמי לא מהני, אלא דבכ"ז כשיבוא שטר פסיקה לפני בי"ד שלא ידעו אם הפסיקה היתה בקנין או לא, יגבו על ידו, משום דהם יחשבו שודאי היתה הפסיקה בקנין ונשתעבדו נכסיו, ומן הדין צריכים הם לחשוש לזה, דאם לא היה קנין ולא נשתעבדו נכסיו א"כ לאיזה תועלת כתב השטר, דאין לומר דהשטר נכתב לא לתועלת הגבייה, אלא למזכרת בעלמא שלא יוכל למיטען פרעתי, דע"ז אין צורך וכמ"ש הריטב"א הובא בשמ"ק כאן, דכל היכא דלא מטי זימני' בלא"ה לא מהימן לטעון פרעתי, ואם הגיע הזמן אפי' כי איכא כתיבה נמי מהימן, דחזקה שלא היו כונסין אלא אם סלקו להם, הלכך ודאי דהיה קנין והשטר נכתב לתועלת הגבייה ממשעבדי, ולכן אם אנו שיודעין האמת, דהפסיקה היתה שלא בקנין, דאז לא מהני גם הכתיבה, ואפי' אם יכתוב אין לגבות על ידו משורת הדין, אסור לכתוב פן אח"כ יבוא השטר לפני בי"ד שלא ידעון אופן הפסיקה אם בקנין היתה או לא ויטרפו ע"י ממשעבדי, וז"ב כשמש בדעת רש"י, ונמצא דלפי"ז דאדרבה אם נפרש כרש"י דאסור לכתוב, רק אז מוכרחים לומר דכתיבה לא מהני, דאם הכתיבה מהני משורת הדין, א"כ אמאי אין כותבין הא כי יטרוף בדין יטרוף, ודלא כמ"ש הראב"ד והמ"מ דאם אסור לכתוב שמא יגבה, אז בע"כ אמרינן דכתיבה מהני, זה אינו, כמ"ש, ומעתה א"צ לדחוק בפי' הרמב"ם כמו שהבינו הם, דהרמב"ם יפרש דפי' לא ניתנו לגבות, היינו שאין בו דין שט"ח, אבל באמת מותר לכתוב, וא"כ יפלוג בזה על רש"י שסובר דאסור לכתוב אפי' שניהם רוצים, אלא ודאי דס"ל בפי' הסוגיא כרש"י דאסור לכתוב והא דכתב דלא מהני הכתיבה, היינו מזה הטעם גופא אסור לכתוב, דאם הכתיבה היה מהני היה באמת מותר לכתוב דהא בדין יטרוף, אלא כיון דהכתיבה לא מהני, וא"כ מן הדין דאינו גובה, והבי"ד שלא ידעון יגבו ויהיה שלא כדין, ומשו"ה אסור לכתוב, וצדקה מאוד לפי"ז דעת הטור שהשוה דעת רש"י ורמב"ם כחדא, ואדרבה עוד מלשון הרמב"ם זה גופא הביא סייעתא לדבריו, דהנה אם נפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ברמב"ם דהפי' לא ניתן לכתוב, היינו שאין בו דין שט"ח, אבל לא מיירי אם אסור או מותר לכתוב, א"כ מאי לפיכך שייך בזה, דז"ל הרמב"ם ודברים הללו לא ניתן לכתוב, לפיכך אינו כשר לטרוף על ידו, דלשון לפיכך משמע דנלמוד זה הדין ממילא מדין דלא ניתנו לכתוב, ולדבריהם הא זהו בעצמו הדין דלא ניתן לכתוב, ולא שייך ע"ז לשון לפיכך, אלא ודאי דיפרש כרש"י דלא ניתנו לכתוב הוי פירושו דאסור לכתוב שמא יגבה ממשעבדי, ושמזה מוכח ממילא הדין דכתיבה לא מהני, דאם היה מהני א"כ יהא מותר לכתוב, דהא כי טריף בדין קא טריף, וא"ש לשון לפיכך, דבאמת אין זה כדין דלא ניתנו לכתוב, רק דמדין דלא ניתנו לכתוב ידעינן ממילא גם לדין זה, ונמצא דלבד שלא קשה על הטור מלשון זה, אדרבה מלשון זה גופא עיקר סייעתו דיפרש כרש"י וז"ב, היוצא לנו מזה דלדינא אין נ"מ בין רש"י ורמב"ם, דכתיבה לא מהני משורת הדין לשניהם, וממילא אסור לכתוב אפי' שניהם רוצים וגם הרמב"ם סובר הכי, ודלא כמ"ש הט"ז באה"ע שם דיש פלוגתא בין הטור והמ"מ, דלהטור בדעת הרמב"ם מהני כתיבה, וכ"ז גרם לו שהלך בדרכי המ"מ שהבין כן בדעת רש"י, אכן באמת גם לרש"י לא מהני כתיבה, וממילא שגם להרמב"ם לא מהני ולית מאן דפליג, וזה כפתור ופרח:

בתוד"ה רבה ורבינא נשארו בתימה, דלרבינא דאמר מקודשת מאי מיבעי לי' הא אין יכול לפשוט מההיא דאין כותבין כו', ולא אבין דהא לפשוט אכתי אינו יכול דהו"מ לאוקמי דמיירי בשקנו מידו, וכ"ש לפמ"ש התוס' בדבור הסמוך, דהגמ' ידע גם עתה מסברא דקנו מידו, ורק כ"ז שיש לו שנויים אחרים משני:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה