בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף קא:
במתני' הנושא את האשה ופסקה עמו כו' חייב לזונה חמש שנים, ודייקו הראשונים להוכיח ממתני' דיכול אדם לחייב עצמו אפי' בדבר שאינו קצוב, והקשו מכאן על הרמב"ם דסובר דלא מהני הקנין בדבר שאינו קצוב, והנה למ"ש הריב"ש דהנך כולהו, דבר שלב"ל, ודבר שאינו ברשותו, ודבר שאינו קצוב, מסוג אחד הם, ומה דמהני באחד מהני נמי בשני, היה אפשר לדון ולומר דכמו דבמקנה דבר שלב"ל עם דבר הבא לעולם דמהני הקנין וכמ"ש רמ"א (חו"מ סי' ר"ט) ה"נ בדבר שאינו קצוב דלא מהני, היינו דוקא כשמקנה הדבר שא"ק לחוד אבל כשמצרף אותו עם דבר שמועיל קנין לגבי', מיגו דמהני לזה מהנר נמי להדבר שא"ק, וא"כ במתני' דהחיוב שמתחייב אינו להבת. אלא שמתחייב להאשה שיזון את בתה וכמ"ש הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה, ולהאשה הרי הוא מתחייב עוד בהרבה חיובים שבינו לבינה, ומיגו דמהני הקנין לגבי שארי חיובים, מהני נמי לענין חיוב מזונות הבת, אכן על הרמב"ם א"א לתרץ כן, דהא מקור הדין של הרמ"א תלוי במחלוקת דקני את וחמור, ולמ"ד התם דקני לכולה ה"נ מהני כאן הקנין אפי' לגבי הדבר שאינו מועיל הקנין, וכמו שמבואר במרדכי, וא"כ הרמב"ם דסובר בקני את וחמור דלא קני אלא מחצה וכמ"ש בחו"מ (סי' ר"י), ממילא דסובר נמי במקנה דשלב"ל עם דבר הבא לעולם דלא מהני הקנין להדשלב"ל, והיה אפשר עוד לתרץ דבמקום שהמקנה רוצה נמי לקנות מהנקנה, כמו הכא שהאשה נמי מתחייבת להבעל בשעבודה מהני נמי בדבר שאינו קצוב, דאגב דבעי לקנות מקנה, וכמ"ש רמ"א בסי' ר"ט לגבי דשלב"ל דמהני בכה"ג ע"ש בסמ"ע, אכן באמת א"א לומר כן, דסברת הרמ"א אינו שייך כ"א כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי מהדברים שלא מועיל הקנין לגבייהו, ושניהם הוו דבר שלב"ל או דבר שא"ק, שבזה אמרינן דאגב שרוצה שקנין של חבירו יועיל, דהוי נמי מדברים שמועיל הקנין מקנה נמי דשלב"ל שלו, אבל כשהדבר שרוצה לקנות הוי דבר הבא לעולם, לא מהני זה, ודלא כמ"ש הפת"ש בשם החת"ס ע"ש, וכבר הארכתי בזה בכ"ד, ומלבד זה הרמב"ם לא ס"ל כלל להך דינא וכמ"ש בהלכות שותפין דשנים שנשתתפו והתנו שכל מה שירויחו יהיה בשותפות לא מהני דהוי דשלב"ל, הרי להדיא שאפי' במקום דרוצה לקנות, נמי לא מהני הקנין, והרמ"א גופא ציין לעיין בסי' קע"ו דיש חולקין בזה, והוא דעת הרמב"ם דשותפין הנ"ל. והנה ראיתי באיזה אחרונים שהעלו דבמקום שהמקנה מקבל הנאה ורוצה לקנות מהני בדבר שא"ק, ומכאן יהיה תשובה לדבריהם דהא מרא דהאי דינא דבדבר שא"ק לא מהני הקנין הוא הרמב"ם, ואיהו הא סובר שאפי' בכה"ג אינו מועיל כמו שהוכחתי, ועוד דהא הרמב"ם כתב בטעמא דמתני' דידו דמהני הקנין משום דבשעת נשואין שאני, והכא הא מקבל הנאה בנשואי האשה ואפ"ה אתי עלה מטעם דבשעת נשואין הא לא"ה היה מועיל הקנין:
ונ"ל ליישב דהא דאמרינן דאין מקנה דבר שא"ק היינו דוקא כשמקנה לאדם מעלמא, משא"כ כשמקנה לאשתו שדעתו קרובה לגבה מקנה לה שפיר, וכמו דאמרינן כה"ג לגבי המזכה לעובר דלא קנה, דאם הקונה הי' בנו קנה מתוך שדעתו קרובה לגבי', וכמבואר בב"ב (דף קע"ב), ובזה מיושב נמי סתירת הרמב"ם, שבהלכות מכירה (פ' י"א) כתב דלדבר שא"ק לא מהני הקנין, ואילו בהלכות אישות (פו כ"ג) כתב דבפוסק לאשתו לזון את בתה אם בשעת קדושין לא בעינן גם קנין לאחר הקדושין בעינן קנין, הא קנין מהני, ולדברינו יבואר דבאשתו שאני מתוך שדעתו קרובה לגבי' מועיל הקנין:
שם ברש"י ד"ה לכשתבוא אצלי, כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זונה, משמע דמפרש שהך טענתא הויא למיפטר נפשי' לגמרי, ומאוד תמוה מי הכריחו לצאת מהפשוט, דלא בא לפטור מעיקר המזונות, רק שהוא רוצה לפרנסה בביתו, והכי משמע לשון המשנה לא יאמר לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך לה כו', דעיקר הטענה הוא רק על מקום המזונות, שהוא רוצה לפרנסה בביתו דוקא, משום ריוח ביתא, ונ"ל בכוונתו דרש"י סובר שאין שום סברא שהראשון יתן לה במקום שהיא מזונות שלמים, ולא ינכה לה לפי ברכת הבית, כיון דבשעה שנתחייב הוא, לא היה לה אכתי מזונות מאחר, וא"כ לא נתחייב אלא מזונות על שולחנו דהיה מרויח את ברכת הבית, ונהי דגם השתא כשיש לה מזונות מאחר, והברירה בידה לאכול בבית בעל השני מפני שרוצה להיות עם אמה, ולבקש מהראשון דמי המזונות, אבל משום זה לא נחייב להראשון שיתן יותר מכפי שנתחייב. ולכן לא נוכל לפרש דהכוונה דלא יאמר לכשתבוא אצלי אזונה כפשוטו, דהקפידא הוא רק שתבוא להתפרנס על שולחנו, דלפי"ז היינו מוכרחים לפרש אלא יוליך לה למקום שאמה, דהיינו מזונות שלמים, וזה אין סברא, דלמה ישלם יותר מכפי שנתחייב, לזה פי' דהתביעה שלו היה שרצה לפטור לגמרי, וממילא דכי מחייבינן לי', לא מחייבינן לי' במזונות שלמים במקום שהיא שם, אלא לפי ברכת הבית, וכ"ה להדיא בשמ"ק דלשיטת רש"י אינו מוליך למקום שהיא כ"א לפי ברכת הבית ולא מזונות שלמים ועמ"ש בסמוך:
בתוד"ה נשאת הבעל חייב כו' סלקא דעתך דלא מיחייב כו' כוונתם דלמאי איצטריך האי בבא, דהא ידעינן מרישא דאם נתגרשה ונשאת לאחר ופסקה עמו מזונות, שמחויבים שניהם לזונה, וא"כ ממילא ידעינן שגם בנשאת לבעל הכי הוא, ונ"ל דברישא קתני אחד זנה ואחד נותן דמי מזונות, ועיין באה"ע (סי' קי"ד) ובב"ש שם, דהברירה הוא בידה, דשורת הדין היה נותן דהראשון יתן לה מזונות, דבעת שנתחייב הוא אכתי לא היה לה מזונות מאחר, וא"כ לא נתחייב אלא מזונות על שולחנו, משא"כ השני שכבר ידע שיש לה מזונות מבעל ראשון, וא"כ נתחייב לתת לה גם דמי מזונות, אלא דאפ"ה הברירה הוא בידה לאכול על שולחן בעל השני משום שרוצה להיות עם אמה, ואמנם כשרוצית ליקח מזונות מן הראשון ומן השני דמי מזונות רשאה, כיון דזהו גם שורת הדין, והו"א דגם אם אח"כ נשאת לבעל כיון שהבעל היה האחרון יתן גם הוא דמי מזונות, לזה אשמועינן דבבעל אינו כן, ואין הברירה בידה לאכול על שולחן אחר, אלא הבעל נותן מזונות על שולחנו והן דמי מזונות בעל כרחה, דמפני שלום בית כייפינן אותה שתאכל על שולחנה ודו"ק: