בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ק.
בתוד"ה רבא אמר ר"נ שליח כדיינין, מה שפי' בקונטרס כו' וקשה לר"ת דלעיל אמר ר"נ אבל טעה שליח לא דא"ל לתקוני שדרתיך ועוד הקשה כו' ע"ש, ונראה ליישב דעת רש"י, דבלא"ה קשה בסוגיא דלעיל, דקאמר התם מעיקרא אמר לאחד ואפי' לשנים והדר שאל ממנו אע"ג דטעה שליח, ומה תלוי שאלה זו בזו, וע"ש בתוס' ד"ה אמרו לו שהרגישו בזה, וי"ל דמה ששאלו לו אע"ג דטעה שליח וכו', הכוונה לפי מה שהשיב להם לאחד ואפי' לשנים, דאע"ג דאמר בפירוש לאחד, אמרינן דלא קפיד בזה הואיל ולא קאמר בפירוש ולא לשנים, ע"ז שאלו אע"ג דטעה שליח, היינו נמי בכה"ג כגון שא"ל מכור לי קרקע זו במנה, ולא אמר בפירוש אבל לא בפחות ממנה, מי אמרינן דהאי במנה דקאמר לאו דוקא הוא כמו גבי לאחד, או שמא בכה"ג שהוא טעות בגוף המקח, הוי קפידא ומקחו בטל, וע"ז א"ל טעה שליח לא קאמינא, ולפי"ז אין כאן קושיא כלל, דמאי דקאמר התם דטעה שליח הוי מקחו בטל, היינו משום דא"ל בפירוש מכור במנה, וכשאמרינן דקפידא הוי, דומה כמו שהתנה עמו בפירוש שלא ימכור בפחות, ומה דאמרי' כאן דשליח כדיינין, משום דמיירי בשליח סתם שלא הזכיר לו סכום המקח כלל, זולת שא"ל מכור לי קרקע זו ותו לא, והקושיא מקדושין י"ל דרש"י יפרש כפי' הרשב"ם דרבא לפי סברתו אומר הכי ולא לר"נ ודו"ק, ובזה מיושב נמי מה שהקשה בשמ"ק (ב"מ ק"ח) דסוגיא דלעיל דטעה שליח לא קאמינא סותרת את הסוגיא דב"מ שם, דגם בשליח אמרי' שם דאין אונאה לקרקעות הבאתיו לעיל בחדושינו לרש"י ד"ה והאמר מר ועמש"ש, ולפמ"ש שמה דאמר דבטעה שליח לא קאמינא מיירי דוקא כשא"ל בפירוש מכור במנה, אין מקום לקושיא זאת:
והנה הרא"ש הביא בשם רבינו האי בשליח אם הותיר שתות מכרו בטל, ותמה עליו כיון דמדמה הותיר לפחות, א"כ למה הזכיר דוקא שתות, אפי' דינר נמי כו', ובהפלאה כתב דטעמא דרבינו האי לאו מטעם דמדמה הותיר לפחות, אלא מטעמא אחרינא המכר בטל, עפ"י מ"ש התוס' (ב"מ ד"י) דכל היכא דאין שליח לדבר עבירה הוי המעשה בטל, וה"נ במקח שנעשה באיסור הוי המקח בטל, ולכן באונאת שתות דאיכא איסור דלא תונו, א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאשלד"ע וממילא המקח בטל, משא"כ בפחות משתות דבחו"מ סי' רכ"ז הביא דיש להסתפק בזה אי איכא איסור דלא תונו, וי"ל דרב האי סובר דאין איסור ומשו"ה הוי מקחו קיים ע"ש, ולעד"נ דלא שייך לומר כאן שיהא בטל מעשה השליחות, כיון דהמשלח לא צווהו להונות, אלא עשאו שליח סתם למכור והשליח עצמו הוא שעשה האונאה, לא אמרינן בכה"ג דליבטיל מעשה השליחות, ואע"ג שבהפלאה הביא ראיה ממ"ש הפוסקים גבי טבחו בשבת, דאפי' לא צוהו לשחוט בשבת, מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שלד"ע, וא"כ ה"נ אע"ג שלא צוהו להונות נימא נמי דאין שלד"ע, י"ל דלא דמי דהתם מיירי לענין לחייב המשלח בקנס דד' וה', אבל לענין לבטל מעשה השליחות שפיר יש לחלק ולומר, שדוקא כשהמשלח הקפיד לעשות בדרך עבירה, בטל השליחות, אבל כשהוא לא הקפיד בזה, והשליח מעצמו הוא דעביד הכי, לא אמרינן דליתבטל מעשה השליחות. ועיקר הממציא לדין זה שבדבר עבירה יהא בטל גם מעשה השליחות, הוא הנו"ב במ"ק (חאה"ע סי' ע"ה) והוא עצמו במהדו"ת חאה"ע סי' קי"ב סק"ה כתב שבכה"ג שהמשלח לא הקפיד שיהא דוקא בעבירה לא אמרינן שיבוטל השליחות ע"ש, וכ"כ החת"ס בתשובה שבס' יד יוסף, ויש לי להביא ראיה ממ"ש בב"מ דק"ח לגבי מצרן זבין במאתים ושויא מאה סבור דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, פי' שיבוטל המקח מכח זה, והדר אמר אין אונאה לקרקעות, ואכתי מאי מועיל הש"ס בתירוץ זה, דהא מה דאמרינן אין אונאה לקרקעות, היינו רק לענין שא"צ להחזיר האונאה, אבל איסור דלא תונו איכא נמי בקרקעות וכמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה, דעיקר אונאה בקרקע כתיב, לפי רוב השנים תרבה מקנתו, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע סי' רכ"ז סקנ"א, וא"כ אכתי ליבטיל המכירה מצד דהוי שליחות בעבירה, ונהי דמצד עיוות לא בטל, דכיון דאין אונאה הוי הטעם משום דקרקע שוה כל כסף וליכא כאן עיוות וכמו שהארכתי לעיל דצ"ט ע"ב, אבל אכתי ליבטיל מטעם דהוי שליחות בעבירה, וכן בבבא השניה שם זבין במאה ושויא מאתן ליבטיל המכירה מצד שהשליח הותיר ואינה את המוכר ועשה עבירה, אע"כ כיון שהמשלח לא צוהו שיעשה השליחות בעבירה דוקא לא אמרינן שיהא בטל מעשה השליחות:
סליק פירקא
הנושא את האשה פרק שנים עשר