בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף צט:
בתוד"ה אמר לאחד סתמא כו' תימה הא לעיל לא איפשיט בעיין כו', עמ"ש בארוכה בדבור דלעיל:
ברש"י ד"ה והאמר מר אין אונאה לקרקעות גרסי' ומשנה היא פ' הזהב, ובתוס' ד"ה ה"ג הקשו בזה על רש"י, דכיון דממתני' קא מקשה הול"ל והא תנן, ואף כי בס' מג"ש תי' לקושית התוס', משום דבמשנה אין הדין מבורר, דהא רב חסדא גופא מפרש מתני' דמאי אין להם אונאה, אינו בתורת אונאה, שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ואע"ג דרש"י ז"ל גופא מפרש בב"מ שם דר"ח אהקדש לחודיה קאי היינו משום דמוכח בכמה מקומות דאין אונאה לקרקעות, אבל מתני' גופא איכא לדחויי משו"ה קאמר והאמר מר כלומר והא קיי"ל לפי שהוא פשוט מכל האמוראים דאין אונאה לקרקעות ע"ש, אבל אכתי יש להקשות על רש"י דמלשונו שכתב ומשנה היא בפ' הזהב, משמע שרוצה בזה דהקושיא הוי דוקא מאמוראי דמפרשי המשנה, ולא מרב נחמן שלגבי מצרן כקושית התוס', דאלת"ה מאי בעי בזה שכתב דמשנה היא, אחרי שבאמת מעצם המשנה לא מקשה ורק מאמוראי דקיי"ל הכי, א"כ אמאי הוסיף לציין דמשנה היא פ' הזהב, אע"כ שרצה להורות שלא תימא שמקשה כן מר"נ דמצרן, אלא מאמוראי דמפרשי המשנה, וא"כ יש להבין כיון דבלא"ה לא מקשה ממתני' אלא מאמוראי, א"כ יותר טוב להקשות מר"נ דמצרן, דמיני' ידעינן שאפי' בשליח אין אונאה:
ובכדי ליישב שיטת רש"י הנני להביא עוד מה שהקשה בשמ"ק בב"מ (דף ק"ח ע"א) דסוגיא דידן סותרת לסוגיא דב"מ שם, דאילו התם לגבי מצרן שזבין במאתים ושויא מנה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וע"ז אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות, הרי דמוכח מהתם שאפי' בשליח שטעה נמי אמרינן שאין אונאה לקרקעות ואילו בסוגיין קאמר ר"נ גופא דבשליח שטעה לא אמרינן שאין אונאה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו', והנראה בביאור הדברים, דהנה בטעם דאין אונאה לקרקעות פליגי הראשונים בזה, התוס' בב"ב (דף ס"א ע"ב) פירשו דגזה"כ הוא, ואכן בס' החינוך (מצוה של"ז) פי' דאין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן, וכ"כ הרשב"ם ורשב"א בב"ב שם והאשר"י בב"מ, ולעיל (דף צ"ח ע"ב) ברש"י ד"ה שיש לו קצבה הוכחתי דשיטת רש"י הוי נמי כרשב"ם והחינוך, ויש להביא ראיה לשיטת החנוך ממ"ש בב"מ שם לגבי מצרן, זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דאין אונאה לקרקע לאו משום דשוה הוא, אלא מגזה"כ א"כ מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוי עיוות, ואין אנו דנין התם לענין חזרת האונאה, אלא אם עיוות הוא או לא, ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדה, ואי"ל דא"כ קרא למה לי למעוטי קרקע מאונאה, וכעין זה הקשו התוס' בב"ב שם על פרשב"ם ע"ש, די"ל דקרא אתי לאונאת מוכר, דסברא דקרקע שוה כל כסף לא שייך כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא ולעולם עומדת, יתרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא זאת, ובאונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, ובחבורנו לב"מ דנ"ז הארכנו ליישב בכמה אנפי, ולפי"ז מיושב קושית השמ"ק, דהנה בסוגיא דב"מ דמיירי באונאת לוקח כדאמר זבין במאתן ושויא מאה, קאמר ר"נ שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דלוקח שליח המצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך, כיון דבכה"ג לא הוי עיוות כלל, אבל הכא בסוגיין דמיירי באונאת מוכר וכפרש"י להדיא, טעה שליח ומכר בזול, ובאונאת מוכר שפיר הוי עיוות, דנהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיוות מיהא הוי, וכשטעה השליח מתבטל המקח, ולפי"ז מיושב נמי מה שדייק רש"י דהקושיא הוא ממשנה דהזהב, ולא מר"נ שגבי מצרן, דלפום מה דמיירי הכא באונאת מוכר, והטעם דאין אונאה משום גזה"כ, לא שייך להקשות מר"נ דגבי מצרן, דמיירי באונאת ליקח, ומטעמא אחרינא לגמרי משום דלא נתאנה כלל, ורק ממתני' דהזהב דהתם מיירי באונאת מוכר נמי ודו"ק:
בתוד"ה פיחת עשרה, הקשו דמ"ש מההיא דב"מ (דף כ"ב ע"א) גבי תורם מן היפות דאין תרומתו תרומה אי לא נמצאו יפות, ואפשר ליישב דהא דבעינן דוקא שימצאו יפות, היינו משום דבעה"ב אמר כלך אצל יפות, ואמירה הזאת יש לפרשה בשני כוונות, או שנתכוון לקיים בזה מעשה השליח ונתרצה בעשייתו, או להיפך שדרך רוגז וכעס אמר כן, מדוע לא הלכת עוד אצל היפות, והבחינה לעמוד על אמתת כוונתו בזה, דאם באמת נמצא יפות אצלו, אמרינן שכוונתו היתה לקיים, ואם לא נמצאו יפות, אז בע"כ שכוונתו היתה למחות על מעשה השליח, ולפי"ז באם לא נמצאו יפות יש בזה מחאה גלויה על מעשה השליח, דהוי כמו שמיחה בפירוש, ומשו"ה לא מהני, אבל הכא דמיירי שבעה"ב שתק ולא מיחה כלל, רק שאנן מעצמנו נסתפק, דכיון ששינה מדעת בעה"ב בטעות, אם יש ממש בעשייתו, בזה אמרינן שפיר כיון דעשאו שליח, והשליח בלא מתכוון שינה מהרגילו הוי תרומה מעליא, והתם נמי אם היה שותק מעיקרא ולא היה אומר כלל כלך אצל יפות דנמי מהני, רק כיון שהמעשה היה שהבעה"ב כשמצאו תורם א"ל כן, ולהכי בעינן עכ"פ שימצאו, דאם לא נמצאו יש בדברים הללו מחאה מפורשה, ונהי דאנן קיום הדבר לא בעינן, אכן ביטול המעשה ודאי דנצרך שלא יהיה כאן, ולפי"ז האי דקאמר שם ובא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות, אין הכוונה דבעינן שיאמר לו הכי, דאפי' אם לא אמר לו כלל נמי מהני, דכיון שעשאו שליח והשליח שלא במתכוון שינה מהרגילו התמידיי של בעה"ב, המעשה קיים וכהך דסוגיין, רק שאם א"ל כלך אצל יפות, בזה בעינן דוקא שימצאו יפות, דבאם לאו יש בדברים הללו בטול המעשה ודו"ק, ולפמ"ש יתיישב נמי קושית התוס' בב"מ שם, דאפי' אם נמצאו יפות מאי מהני, דנימא שהשתא ניחא לו ביפות, אבל מתחלה אי הוי ידע לא ניחא לי' כלל, כיון דלפמ"ש לא בעינן כלל הסכמתו וניחותא דבעה"ב, ורק ביטול בעה"ב לא יהיה, וכיון שנמצאו יפות הרי אין בזה ביטול, וא"כ לא גרע מאילו לא היה אומר כלל כלך אצל יפות, דהוי מהני נמי, והתוס' שהקשו כן, לשיטתם אזלי, דיפרשו דבעינן דוקא שיאמר כלך אצל יפות, באשר בעינן הסכמת בעה"ב לזה, משו"ה שפיר הקשו דשמא לא היה ניחא מעיקרא, אכן למ"ש שהסכמתו לא בעינן כלל ורק מחמת שאמר כלך כו' וחוששין אנו שמא נתכוון בזה לבטל את השליחות להכי בעינן שימצאו יפות לברר דעתו שלא נתכוון למחות, וכיון שנמצאו יפות הרי לנו דבדבורו ואמירתו לא ביטל, והרי הוא כאילו לא אמר כלל כלך כו' דמהני ומיושב קושית תוס':