אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף צט.

דף צח:

בגמ' אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעה"ב אמאי מעל, ורש"י ותוס' הקשו דהא הכא גבי חלוק ליכא טעמא דליפשו שטרי, אכן בתוס' תירץ דמה שהביא לו חלוק קטן ורע הוי כמו לא ניחא לי' דליפשו שטרי, אבל דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל, דז"ל רש"י אע"ג דליכא למימר הכא טעמא דאפושי שטרא, מיהו אי בעלמא מעביר על דבריו הוי על כרחין לא עשה שליחותו עכ"ל, ואינו מובן כוונתו דהא התם דהוי מעביר היינו דוקא משום טעם דלא ניחא דליפשו שטרי, ובלא טעם זה לא הוי כלל מעביר ומאי תירץ, ולעד"נ לתרץ קושיתם, דבלא"ה הקשה הנתיבות (חו"מ סי' קפ"ב) על הגמ' דנקט באיבעיא דמוסיף על דבריו הוו דמצי א"ל דטבא לך עבדי, דמשמע דאילו לא היה טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות, ובסוף אמר או מעביר על דבריו הוא משום דלא ניחא לי לאפושי שטרי, משמע דאילו לא היה גריעותא להמשלח לא הוי שינוי בשליחות והדיוקים סתרי אהדדי, ולכן נ"ל דאי לא היה כאן הטעם דטבא עבדי אז הוי מצי למיבעי' בעייתו גם בלא טעם דאפושי שטרי, אי הוי מעביר על דבריו זה ששינה מדברי בעה"ב שא"ל זבין כורא וזבין לתך, אי אמרינן דקפיד בעה"ב והוי קפידתו קפידא, או אמרינן דלא קפיד, ורק הכא משום דאיכא טיבותא להמשלח, ומש"ה בלא טעם דלא ניחא לאפושי שטרא ודאי דלא מקפיד בעה"ב משום טיבותא הזאת, והוצרך דוקא לטעם דאפושי שטרי, דאפשר מחמת זה יקפיד אפי' בכה"ג, ומיושב קושית הנתיבות, ולפ"ז מיושב נמי קושית התוס', דהנה המפרשים הקשו הא לגבי הך דחלוק ליכא נמי טעם דטבא עבדי, ותי' דמכח כ"ש פשיט עיין במהרש"א ומהר"ש, וגם הרא"ש כתב דבהך דחלוק ליכא טעם דטבא, והשתא חדא קושיא מתורצת בחבירתה, דכיון דבחלוק ליכא טעם דטבא, וממילא לא הוצרך נמי לטעם דאפושי שטרי, ואפי' בלא טעם זה הול"ל דמעביר הוי, אלא ודאי דלא אמרינן דמעביר הוי, וממילא איפשוט נמי הכא, דאע"ג דאיכא טעם דאפושי שטרי, מ"מ יש כנגדו מעלה דטבא עבדי ודו"ק, ואפשר שיש לכוון זה בדברי רש"י שכתב אי בעלמא מעביר הוי לא עשה שליחותו, פי' אי אמרת דהכא בבעיין הוי מעביר, הול"ל נמי בחלוק דמעביר הוי, דאע"ג דהכא ליכא חסרון דאפושי, ליכא נמי המעלה דטבא עבדי והכל אחד:

ומפני שמתוך בירור הסוגיא עם פירושי הראשונים ז"ל יצא לי הרהורי ספיקות בנוגע לדינא, ראיתי להאריך בזה ולבאר מה שנסתפקתי מכבר באחד שאמר לשלוחו מכור לי שדה זו סתם ולא פירש אם לאחד או לשנים והלך השליח ומכרה לשני אנשים בשני שטרות אי מהני המכירה, ולכאורה הדבר פשוט ומבואר בשו"ע (חו"מ סי' קפ"ב) שכתב המחבר בסעי"א וז"ל אמר לו מכור סתמא ולא פירש אפילו מכרו למאה מכרו קיים בד"א כשמכר בשטר אחד כו' אבל בשני שטרות מכרו בטל ע"כ, ולא הביא כלל מי שחולק בזה, ומשמע מדבריו דדין פשוט הוא אליבא דכו"ע, דבשני שטרות מכרו בטל, ובאשר לענ"ד יש לי להשיב על דברי המחבר בעיקרם שהם דלא כמאן, ואפי' אם נמצא פשר לדבריו כמו שיבואר בדברינו, מ"מ אכתי ישאר מחלוקת עצומה כנגדו, נבאר מקור הדין בש"ס וראשונים והפוסקים בזה:

הנה מקור הדין הוא מסוגיא דבכאן, א"ל זבין לי כור וזבין לו לתך מי אמרינן דטבא עבדי לי' או דילמא מצי אמר לא ניחא לי באפושי שטרי, ולקמן בע"ב אמרינן עוד, פשיטא אמר לאחד ולא לשנים הרי אמר ולא לשנים אמר לאחד סתמא מאי, וס"ל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דלאחד ואפי' למאה ע"כ, והנה כל הראשונים מפרשים דבעיא שניה קיי"ל כרב חסדא דלאחד ואפי' למאה, ואמנם בעיא הראשונה לא איפשיטא וקיי"ל התם דמכרו בטל משום דמעביר על דבריו הוי, זולת רב האי גאון דס"ל דפשיטות דבעיא בתרייתא קאי גם אבעיא קמייתא, וגם התם פשטינן דמוסיף על דבריו הוי ומכרו קיים, דהוא מפרש האי פשיטא שבש"ס ע"ד מאי הוי עלה ע"ש בתוספות, ודעת רש"י הוא נמי בע"כ כפי' רה"ג, אע"ג שאינו מפורש בדבריו שום רמז, מ"מ בע"כ שמפרש כן דבעיא בתרייתא קאי גם אקמייתא וכמו שנבאר בסמוך:

ובתוס' בד"ה אמר הקשו דמ"ש דבעיא קמייתא לא איפשיטא וקיי"ל דמעביר הוי ובבתרייתא קיי"ל דמוסיף הוי, ונאמרו ונשנו שם כמה תירוצים, הר"ת תי' דבקמייתא משו"ה הוי מכרו בטל, משום דיצטרך למכור סאה האחרת לאדם אחר בשטר אחר ויהיה לו טרחא לחתום העדים משו"ה הוי קפידא, משא"כ בבעיא בתרייתא מיירי שהשליח כבר החתים העדים ולא נשאר כ"א ריבוי הבעלי דינין וזה לא הוי קפידא, והר"י תירץ נמי בכעין זה לחלק דבקמייתא דמיירי בשני שטרות משו"ה מכרו בטל ובבתרייתא דאמרינן מכרו למאה קיים מיירי הכל בשטר אחד, והנה הר"ת והר"י שניהם גורסים בבעיא בתרייתא כגרסת רש"י, אמר לאחד מאי, ואפי' באומר בפירוש לאחד קא פשיט התם דמכרו קיים אם מכרו למאה, כיון שלא התנה בפירוש ולא לשנים, אלא משום דמפרש דהפשיטות הוא רק אבתרייתא ולא אקמייתא לזה הוי קשה לי' דמ"ש התם בקמייתא דלא איפשיטא, דהא התם נמי לא אמר כור דוקא ולא לתך, וא"כ גם התם נימא דמדלא אמר בפירוש ולא לתך מכלל דלא קפיד, והוכרחו לחלק דהתם בשני שטרות והוי קפידא והכא לא הוי כ"א בשטר אחד ולא הוי קפידא, ואח"כ הביא שם בתוס' גרסת הר"ח דגריס בבתרייתא הכי, פשיטא אמר לאחד הוי קפידא אמר סתמא מאי, וע"ז פשיט מדרב חסדא דאפי' מכרו למאה מכרו קיים, ובדעת הר"ח יש לחקור, הא דפשטינן דבסתמא מכרו קיים אפי' מכרו למאה, אם זהו דוקא בשטר אחד כפי' ר"י ור"ת, או אפי' בשני שטרות, ולכאורה יש לומר דלר"ח אין חלוק בין שטר אחד לשני שטרות, דהא עיקר החלוק נובע רק מחמת הקושיא דמ"ש בעיא קמייתא מבתרייתא, ולר"ח הלא יש תירוץ מרווח, דבשלמא לר"ת ור"י דס"ל בבתרייתא דאומר לאחד נמי מהני אם מכר למאה כיון שלא התנה ולא לשנים לא קפיד, א"כ שפיר קשה דבקמייתא נמי נהי דאמר להדיא זבין לי כור, כיון שלא אמר ולא לתך לא הוי קפידא, אבל לר"ח דס"ל בבתרייתא דאומר בפירוש לאחד הוי קפידא אע"ג דלא אמר ולא לשנים, כיון ששינה ממה שאומר בעה"ב בפירוש הוי קפידא, ורק באמר סתמא ולא פירש אמרינן דלא קפיד, וא"כ בקמייתא דאמר בפירוש כור, ואיהו דזבין לתך הרי שינה ממה שאמר להדיא הוי קפידא, דהתם אומרו זבין לי כור הוי כמו הכא זבין לאחד, וכמו הכא בלאחד הוי מעביר כן התם נמי הוי מעביר, ולא קשה כלל קושית התוס', וא"כ מנ"ל לחלק בין. שטר אחד לשני שטרות, ושפיר נוכל לומר דבאומר סתמא דמכרו קיים היינו אפי' בשני שטרות, וכ"כ המהרש"א שם בסוגיין, וכן נראה גם מפשט לשון התוס', דהא כל עיקר השקלא וטריא בדבור זה הוא רק לתרץ קושיתם דמ"ש קמייתא מבתרייתא, ומתחלה הביאו תי' הר"ת ור"י, ואח"כ הביאו גרסת הר"ח, דמשמע דבגרסא זאת מיושב הקושיא בלא חלוקים דלעיל, דאם לא לתרץ קושיתם למה הביאו כלל לגרסת הר"ח התם שאין ענין כלל, וכן מוכח מפשט התוס' למעיין בדבריהם, אכן המהר"ם שי"ף כתב דלגי' הר"ח נמי קשה קושית התוס' דמ"ש מקמייתא, ואין לומר דלהכי אמרינן בקמייתא דהוי מעביר משום דכיון דאמר להדיא זבין כור הוי כאומר הכא זבין לאחד דהא הוצרך לפרש כור בכדי שידע כמה דמים יוצרך לו ע"ש, ולפי"ז בע"כ נימא דגם לגי' הר"ח צריכין אנו לבוא לחלוק התוס' בין שטר אחד לב' שטרות, ויהיה לנו הדין דבסתמא מכרו קיים, היינו דוקא בשטר אחד ולא בב' שטרות, ואמנם אח"כ בדבור הסמוך סותר את עצמו וכתב נמי כהמהרש"א דזבין לי כור הוי כאומר זבין לאחד, ולא קשה קושית התוס' לשיטת הר"ח, וכבר נתעורר שם הבאור בסק"ד על הסתירה הזאת:

ואחרי הצעת הסוגיא ופירושה נבאר חילוקי הדינים היוצאים לכ"א מהפירושים, ואח"כ נבוא לדברי המחבר ולבארו, הנה לדעת רב האי גאון ודאי שאין חלוק בין שטר אחד לשני שטרות, דהא עיקר החלוק שבזה הוא משום הקושיא דמ"ש בין קמייתא לבתרייתא, ולפירושו הא באמת נפשט גם בקמייתא, וכ"כ בטור חו"מ שם, דלדעת רה"ג חלוק ואפי' בשני שטרות מכרו קיים, ולא מיבעי באומר מכור סתמא ולא פירש דוודאי מכרו קיים אפי' בשני שטרות, אלא אפי' באומר בפירוש מכור לאחד ומכר למאה בק' שטרות נמי מכרו קיים, משום דרה"ג גורס כגרסת רש"י אמר לאחד מאי ואפי' בכה"ג נמי לא הוי קפידא, ואע"ג שהטור הביא בשמו שדוקא בסתמא לא הוי קפידא, אפ"ה נ"ל שאפי' באומר לאחד נמי לא הוי קפידא, וכן מפורש בט"ז חו"מ שם דרב האי גורס כגרסת רש"י, וכן נראה מתורי"ד בסוגיין שהביא תי' רב האי גאון דבעיא קמייתא איפשיטא וגריס כגרסת רש"י, ולבד זה עוד בע"כ צ"ל כן, דהא לפמ"ש לעיל דאומר זבין לי כור הוי כמי שאומר לאחד, וא"כ אי נימא דרב האי יגרוס כגי' ר"ח דדוקא בסתמא פשטינן בבתרייתא דמכרו קיים, איך יוכל לפרש כפירושו דבעיא בתרייתא קאי גם אקמייתא, ובפשיטות בעיא זאת איפשיטא גם קמייתא דמוסיף הוי ומכרו קיים, הא גם בבתרייתא לא אמרינן דמכרו קיים כ"א בסתמא ובאומר לאחד לא מהני המכירה, אלא ודאי שהוא גורס כגי' רש"י, דבאומר לאחד נמי פשטינן דמכרו קיים וא"כ לדידיה אפי' באומר להדיא זבין לאחד ומכר למאה אפי' במאה שטרות נמי מכרו קיים, הרי קמן שרב האי גאון לא ס"ל כהמחבר בתרתי, חדא דהמחבר פוסק דאומר מכור לאחד ומכר למאה הוי קפידא, ולרה"ג לא הוי קפידא כמ"ש, ועוד המחבר פוסק דבסתמא נמי מכרו קיים היינו דוקא בשטר אחד, ולרה"ג אפי' בשני שטרות:

ואמינא עוד שגם רש"י בע"כ סובר כרה"ג דבבעיא בתרייתא איפשיטא גם קמייתא וגם התם נמי מכרו קיים, דאל"כ יהיה קשה עליו קושית התוס' מ"ש התם דלא איפשיטא ומ"ש הכא דאיפשיטא, דלדידיה לא נוכל לתרץ כתי' הר"י ור"ת לחלק בין שטר אחד לב' שטרות כמו שנבאר, דהנה לעיל מיני' בסוגיין פשיט לבעיא קמייתא מדתנן נתן לו דינר של זהב וא"ל קנה לי חלוק והלך והביא בשלש חלוק ובשלש טלית שניהם מעלו אא"ב שליח כה"ג עושה שליחות ומוסיף על דבריו משו"ה בעה"ב מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי אמאי מעל, ורש"י ותוס' בד"ה אלא אי אמרת הקשו דהא במתני' דמעילה לא שייך טעם דאפושי שטרי, ולהכי לא הוי מעביר, ועיקר הבעיא כאן היה דיהיה מעביר הוא משום דלא ניחא באפושי שטרא ומאי פשיט, והתוס' תי' דמה שהביא חלוק קטן ורע הוי כמו הכא לא ניחא לי' באפושי שטרי, ורש"י ז"ל כתב וז"ל אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרי מיהו אי בעלמא מעביר על דבריו הוי ע"כ לא עשה שליחותו עכ"ל, ודבריו משוללי באור והבנה, וכבר זכרתי לעיל ליישב, דבלא"ה הקשו האחרונים על הגמ' דנקיט בבעיתו בשני צדדים הסותרים זא"ז, מי אמרינן דמוסיף הוי משום דטבא עבדי לך, דמשמע דאילו לא היה טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות בלי שום טעם, ואח"כ אמר או מעביר על דבריו הוי משום דלא ניחא לו באפושי שטרי, משמע דאילו לא היה גריעותא דאפושי שטרי להמשלח לא היה שינוי בשליחות, ומכח כ"ז נ"ל נכון דאם לא היה כאן המעלה דטבא עבדי הו"מ למיבעי בעיתו גם בלי טעם דאפושי שטרי, אי מעביר על דבריו הוא אי אמרינן דקפיד בעה"ב וקפידתו קפידא או אמרינן דלא קפיד, ורק הכא הוצרך לריעותא דאפושי שטרי משום דיש כאן נמי המעלה דטבא עבדי, ומשו"ה בלי ריעותא דאפושי שטרי ודאי דלא יקפיד בעה"ב ואין קפידתו קפידא, ורק ע"י ריעותא דאפושי שטרי אפשר שיקפיד אפי' בכה"ג, ומעתה אין שום סתירה בדיוקי צדדי הבעיא. וממילא מיושב גם קושית התוס', דהנה גבי חלוק ליכא נמי הטעם דטבא עבדי כיון שהוציא כל הדינר וכמ"ש הרא"ש בסוגיין ומהר"ש ומהרש"א, וכיון דליכא טעם דטבא הוי קפידא גם בלי אפושי שטרי, ופשיט שפיר הבעיא דאי אמרת התם דמעביר על דבריו הוי כן ה"נ צריך להיות בחלוק, אע"ג דהכא ליכא החסרון דאפושי שטרי, ליכא נמי המעלה דטבא עבדי והכל אחד הוא, ויש לכוון זה בדברי רש"י ז"ל הנ"ל שכתב אי בעלמא מעביר הוא לא עשה שליחותו, פי' אי אמרת בבעיין דהוי מעביר, ה"נ הוי מעביר, דהאי דומה לבעיין, התם ליכא מעלה וליכא חסרון, ובבעיין דאיכא חסרון איכא נמי מעלה דטבא ודין אחד להם:

וכיון שכן א"א לומר דרש"י יפרש כפי' התוס' דבעיא קמייתא לא איפשיטא ולחלק בין שטר אחד לב' שטרות, דמשו"ה אמרינן בבתרייתא דמוסיף הוי משום דמיירי בשטר אחד וליכא ריעותא דאפושי שטרי, דהא אי מכר למאה בשטר אחד ליכא נמי המעלה דטבא עבדי כיון שמכר הכל וא"כ אפי' בלא טעם דאפושי שטרי הו"ל קפידא ודומה לקמייתא, כ"ש דאיכא נמי קצת קפידא והוא קפידת בעלי דינין, וכפי' הר"ח נמי א"א אליביה, דהא הוא גורס אמר לאחד מאי ובע"כ דרש"י יפרש נמי כפי' רב האי דפשיטא שבש"ס הוא ע"ד מאי הוי עלה וגם הבעיא קמייתא איפשיטא דמוסיף הוי דשניהם דין אחד יש להם כנ"ל, וכמו דאמרינן בבתרייתא דמוסיף כן נמי בקמייתא, וכן הוא בתורי"ד ובט"ז חו"מ שם דגי' רב האי הוא כגרסת רש"י, וא"כ יש לנו גם דעת רש"י דאינו מחלק בין שטר אחד לב' שטרות, ואפי' באומר מפורש לאחד ומכר אח"כ לשנים בב' שטרות נמי מהני כמ"ש לעיל לדעת רה"ג, ואין להקשות כיון שהוכחנו דלשיטת רש"י ורה"ג מיירי בתרייתא גם בשני שטרות, א"כ הרי יש כאן החסרון דאפושי שטרי ומעלה דטבא ליכא דהא עכ"פ מכר הכל, ובכ"ז פשיטא לן שאפי' בכה"ג הוי מוסיף, ובצד הבעיא קמייתא הוי פשיטא לן דבכה"ג הוי קפידא, דע"כ לא מיבעי לן אלא במקום שליכא לא מעלה ולא חסרון, או במקום שיש מעלה וחסרון, אבל במקום דחסרון דאפושי שטרי איכא ומעלה דטבא ליכא ודאי דקפידא הוי והשתא פשיט שאפי' בכה"ג לאו קפידא הוא ופשיט השתא ההיפך ממאי דפשיטא לן מעיקרא, אכן י"ל דמיירי נמי בבתרייתא בשני שטרות כמ"ש, וגם כאן יש המעלה דטבא עבדי דבתחלה כשמכר החצי בשטר לטובה נתכוון כי אמר שמא בעוד שהולך למכור חצי השני יזדמן לו מעות, וכן מבואר בדרישה (סי' קפ"ב) דאפי' כשמכר הכל רק בשני שטרות, שייך הטעם דטבא עבדי, ונמצא דבכל אופן דומה בתרייתא לקמייתא, דאי בשטר אחד וליכא חסרון דאפושי ליכא נמי המעלה דטבא, ואי בב' שטרות דיש החסרון דאפושי יש נמי המעלה דטבא ודו"ק, ויצא לנו מבורר דדעת רש"י ורה"ג הם בודאי שלא כהב"י וגם הטור כתב כן בדעת רה"ג:

ומעתה נבאר גם דעת הר"ח, הן לפמ"ש לעיל גם דעתו הוא דבסתמא מכרו קיים אפי' בב' שטרות כיון דלגרסתו מיושב קושית התוס' בלא החלוק דשטר אחד לשנים כמ"ש בשם מהרש"א ומהר"ש לבתר דחזר והוכחנו כן מתוס', הן אמנם דמהרא"ש משמע לכאורה שלגי' הר"ח אכתי אינו מיושב סתירת האיבעיות בלא חלוק התוס' משטר אחד לב', דהא הרא"ש הקשה על הרי"ף קושית התוס' דמ"ש דבקמייתא פוסק דהוי מעביר ובבתרייתא דהוי מוסיף, וכתב דבע"כ הרי"ף יפרש כפי התוס' לחלק בין שטר אחד לב', והא הרי"ף גורס נמי כגי' הר"ח אמר סתמא מאי, ובאומר מפורש לאחד פשיטא דהוי קפידא, ואי אמרת דבקמייתא אומרו זבין לי כור הוי כאומר לאחד אין שום סתירה בדבריו וא"צ לחלוק התוס', אלא ודאי מוכח דאומר זבין לי כור הוי כאומר סתמא, ולכן בע"כ לחלק בין שטר אחד לב', וא"כ הרי לכאורה מהרא"ש מוכח להדיא כהב"י, דאפי' לשיטת הר"ח נמי צריכים לחלק בין שטר אחד לב', אכן שוב התבוננתי דמהרא"ש אין ראיה, דלבד שהוכיח הקרבן נתנאל דהרא"ש היה לו גרסא אחרת ברי"ף, והיה גורס ברי"ף כגי' רש"י אמר לאחד מאי, וכן מוכח בהדיא מן הטור שהכי גורס ברי"ף שז"ל הטור אבל אם מכר בשטר אחד אפי' אם אמר מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו וכ"ש אמר מכור סתמא אבל אם פירש לאחד ולא לשנים מעביר הוי וזהו לדעת רב אלפס עכ"ל, הרי להדיא דגורס ברי"ף כגי' רש"י, ובודאי משום דהטור הלך בעקבי אביו הרא"ש שהיה לו נמי גי' הזאת, ולגי' זאת בע"כ לחלק כפי' התוס' ושפיר חילק הרא"ש כן, אבל לגי' ר"ח איה"נ שא"צ כלל לחלוק זה, ואפשר דמשום דהב"י בפירוש הטור הביא הגי' ברי"ף כגי' ר"ח והביא נמי קושית הרא"ש על הרי"ף וחלוקו, משו"ה לדעתו שפיר למד שאפי' לדעת הר"ח צריך לחלק וסתם כן בשו"ע ג"כ, אכן באמת דהרא"ש גרס ברי"ף כגי' רש"י וכמ"ש בשם הטור להדיא, וא"כ נפל כל היסוד של הב"י:

ועוי"ל דאפי' אם נימא דברי"ף לא היה גרסא אחרת נמי לא מוכח מהרא"ש דאומר זבין לי כור הוי כאומר סתמא, די"ל שגם הרא"ש מודה לזה דאומר כור הוי כאומר בפירוש לאחד, ואפ"ה שפיר מקשה לשיטתו שפירש בסוגיין דבעיא קמייתא לא הוי דוקא באומר לו זבין לי כור ולא זבין כ"א לתך, דהבעיא הוא אפי' אם מכר כל הכור לשנים דאז ליכא הטעם דטבא עבדי נמי קא מיבעי ע"ש שהוכיח כן מלשון הש"ס דאמר מוסיף הוי, וכיון דלשיטתו הבעיא היה במכר כל הכור לשנים, א"כ כיון שקיי"ל בקמייתא דמעביר הוי, אפי' בכה"ג דמכר כל הכור לשנים נמי מעביר הוי, וע"ז שפיר קשה דמ"ש מבתרייתא דמכר הכור לשנים, דבשלמא אם היינו אומרים דהבעיא לא הוי אלא באופן דאיתא בש"ס שלא זבין אלא לתך ודאי י"ל דלא דמי כלל לבתרייתא. דהכא כיון שאומר כור ולא זבין אלא לתך ושינה להדיא ממה שאומר בעה"ב מעביר הוי, משא"כ בבתרייתא דמיירי בסתמא שלא פי' מכור לאחד להכי לא הוי מוסיף, אבל לשיטתו דגם במכר הכור לשנים נמי ס"ל בקמייתא דהוי מעביר, וע"ז לא פירש אם ימכור לאחד או לשנים והוי בסתמא כמו התם, והיה קשה לו שפיר קושיתו על הרי"ף והוכרח לחלק כפי' התוס' בין שטר אחד לב' שטרות, וכ"ז הוא הרא"ש לשיטתו, אבל אנן לדידן לא נפרש ברי"ף כהרא"ש ולא נחלק כלל בין שטר אחד לב', דאפשר הרי"ף יסבור דבעיית הש"ס הוא רק בלא זבין כ"א לתך, אבל במכר כל הכור לשנים איה"נ דמכרו קיים כבתרייתא כיון דסתמא הוא וא"צ כלל לחלוק התוס', וביותר קשה לי על המחבר בעצמו דהא כל עיקר יסודו הוא מן הרא"ש, והוא בעצמו לא יפרש כהרא"ש, דהנה הטור העתיק בעיא קמייתא בלשון זה, א"ל זבין לי סאתים ומכר לו סאה או שמכר הסאתים לשנים מקחו בטל, הרי שהוסיף גם שמכר הסאתים לשנים והוא כעין דעת הרא"ש, ואמנם המחבר בסעיף י"ט העתיק הדין בלשון הזה, א"ל זבין לי סאתים וזבין לו סאה מקחו בטל, והשמיט החלוקה דמכר הסאתים לשנים מכלל דס"ל בכה"ג דמכרו קיים משום דמוסיף הוי כבעיא בתרייתא, וא"כ לפי דבריו עצמו אין מוכרח כלל לחלק בין שטר אחד לב', דע"כ לא חילק בזה כ"א הרא"ש לשיטתו כנ"ל, ולע"ע אין לנו יסוד לדברי הב"י, דבשלמא אם היינו אומרים דמה שהרא"ש מחלק כן בדעת הרי"ף הוא משום דסובר דאומר כור לא הוי כאומר מפורש לאחד אז היה מיושב קצת דעת הב"י עכ"פ לגרסתו ברי"ף, אבל לפמ"ש הרא"ש נמי יודה דאומר כור הוי כאומר לאחד ואפ"ה מקשה על הרי"ף משום דס"ל שגם במכר הסאה לשנים דזה הוי כסתמא נמי פשיטא לן דמעביר הוי בקמייתא ולכן הוכרח לחלק, משא"כ הב"י בעצמו שלא ס"ל בזה כהרא"ש מנ"ל לחלק:

והנה לכאורה אכתי מהטור משמע שגם לדעת הר"ח צריכים לחלק בין שטר אחד לב', דהא הטור לא כתב דאפילו בשני שטרות נמי מהני כ"א לדעת רה"ג והשמיט לומר שלדעת הר"ח נמי כן הוא, מכלל דלהר"ח צריכין באמת לחלק בין שטר אחד לב' כפי' הב"י, אכן דמלבד שמזה לא הוי ראיה מפורשת, דמפורש לא אמר בר"ח שצריך לחלק. עוד בלא"ה דברי הטור צריכים עיון, דז"ל הטור (סי' קפ"ב) א"ל מכור בית סאתים ומכר בית סאה או שמכר הסאתים לשנים ה"ז עובר על דבריו במד"א שמכרו בשני שטרות כו', אבל לדעת רב האי אם א"ל מכור לי סתם אפי' אם מכר לשנים בשני שטרות קנו וא"א הרא"ש הביא דברי שניהם ולא הכריע עכ"ל, וקשה טובא מ"ש בדעת רב האי דדוקא באומר מכור סתמא מכרו קיים ומשמע דאם אמר בפירוש לאחד לא מהני, הא הוכחתי לעיל דדעת רה"ג הוא אפי' באומר מפורש לאחד, דגריס כגי' רש"י וכ"ה בט"ז, והוכחתי שבע"כ מוכרח לגרוס כן, ועו"ק דבתחלת דבריו פתח בשני החלוקות, שלא זבין כ"א לתך או שמכר הסאתים לשנים, וחלוקה הראשונה היא החלוקה המוזכרת בש"ס, וחלוקה השניה או שמכר הסאתים לשנים הוא מה שפי' הרא"ש שגם בכה"ג מיבעי לן בקמייתא, ואח"כ כשהביא דברי רב האי לא הזכיר כ"א החלוקה השניה דמכר סאתים לחוד, ולדעת רב האי הא איפשיטא שגם בלא זבין כ"א לתך דמכרו קיים, וא"כ הכי הול"ל דלדעת רב האי אפי' אם לא מכר אלא סאה נמי מהני, כיון שזאת היא הבעיא העיקריית המוזכרת בש"ס, ועוד דהתם הוי רבותא יותר שאע"ג דשינה השליח מן הצווי שא"ל הבעה"ב מפורש, דאיהו א"ל זבין כור והשליח לא זבין כ"א לתך, משא"כ החלוקה שהזכיר עתה לא הוי רבותא כ"כ כיון דלא שינה ממה שא"ל להדיא, דהא לדברי הטור בסתם מיירי, ועו"ק הסתירה הגדולה שיש בדברי הטור, דכאן כתב שהרא"ש לא הכריע, ובאה"ע (סי' ק"ג) כתב וז"ל אבל רבינו האי פסק במכור לי כור וזבין לתך שהמכר קיים וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל, והיינו משום דהרא"ש הביא דעת רה"ג באחרונה כמ"ש בפרישה שם:

הן אמת שאיני מבין כלל הרעש שהרעישו האחרונים על סתירה הזאת, דהא בכאן לא הביא הטור דעת רב האי דזבין לתך כ"א על הדין דמכר בשני שטרות, דלשיטת רה"ג אפי' בשני שטרות נמי מכור, ושם באה"ע שהביא דעת רה"ג, היינו על הדין דזבין לתך מהני, והמעיין בלשון הרא"ש בסוגיין הביא דעת רה"ג וז"ל ורה"ג ז"ל פוסק דמוסיף הוי כו', והדין דלדידי' הוי אפי' בשני שטרות לא הזכיר הרא"ש כלל, וכיון שהרא"ש הביא לעיל מיני' דעת כל הראשונים לחלק בין שטר אחד לב', ואח"כ הביא דעת רה"ג הו"ל להרא"ש להזכיר בהדיא, דלדידי' יהיה הדין שאפי' בשני שטרות נמי מהני, אלא ודאי כיון דדין זה אינו מפורש ברה"ג, אלא שאנן אומרים כן מעצמנו כיון דלשיטת רה"ג אין סתירה בהאיבעיות שבש"ס אין לנו מעצמנו לחלק בין שטר אחד לב', ואכן יש לומר להיפך נמי, נהי שאין הכרח לחילוק זה, מ"מ מעצמנו נימא לחלק כן, משום דסברא פשוטה היא בכמה מקומות דחיישינן לאפושי שטרי, וכיון שהרא"ש הביא דעת רה"ג ולא הזכיר איך הדין יהיה אליבי' בשני שטרות מכלל הכריע בזה, ונהי שבעיקר דינו דרה"ג הכריע דזבין לתך מהני, מ"מ בזה לא הכריע, דאפשר מה שאומר מכר למאה מהני היינו דוקא בשטר אחד, וזהו מ"ש הטור דהכא שהביא דעת רה"ג דס"ל דאפי' בשני שטרות נמי מהני כתב דע"ז אין הכרע בדברי הרא"ש, ובאה"ע שהביא דבריו על הדין דזבין לתך מהני, ע"ז הביא דהרא"ש הכריע, דהא זהו הזכיר הרא"ש בהדיא, כן היה אפשר לומר, אכן באמת מי שסובר כרה"ג מוכרח לומר דאפושי שטרי לאו מילתא היא, דהא זהו ודאי באומר זבין לי כור וזבין לתך בע"כ שאח"כ ימכור נמי לתך השני וכמ"ש הר"ן, וכן מוכח בש"ס דאומר בצד הבעיא דלא ניחא לי' לאפושי שטרי, ואי לא ימכור עוד א"כ לא יהיה לו עוד שום שטר אחר, אלא ודאי שימכור גם לתך השני, ועיקר הקפידא הוא משום אפושי שטרי, וא"כ אחרי דרה"ג פוסק דמכירתו מהני מכלל דלא חיישינן כלל לאפושי שטרי וכיון שהרא"ש פוסק כרה"ג בעיקר הדין, בע"כ שצריך להכריע גם בזה כרה"ג דלא חיישינן לאפושי שטרי, אלא אכתי יש ליישב, דהתם דלא זבין אלא לתך ואיכא נמי טעמא דטבא עבדי לא חייש לאפושי שטרי, אבל במכר כל הסאה לשנים בשני שטרות, נהי דהתם נמי אפשר לומר דשייך טבא עבדי, בשביל האי פורתא, י"ל דהרא"ש ס"ל דבשביל טיבותא דהאי פורתא קפיד באפושי שטרי, וכמ"ש הקרבן נתנאל. ולהכי אפשר לומר דכאן אפי' לרה"ג חיישינן לאפושי שטרי, וזהו דעת הרא"ש שלא הכריע בדברי רה"ג, אם במכר לשנים מהני אפי' בשני שטרות או לא, ואין כאן סתירה בדברי הטור כמ"ש, דלענין עיקר הדין סתם כרה"ג, אכן לענין החילוק בין שטר אחד לב' לא הכריע, וזה נכון מאוד בעזה"י, דנהי שהטור סובר לדבר פשוט שאפי' בכה"ג לא חיישינן לאפושי שטרי לשיטת רה"ג, מ"מ שפיר כתב דהרא"ש לא הכריע משום די"ל נמי להיפך ולא הכריע בזה מאומה, אכן עכ"פ שארי הקושיות שהקשיתי על הטור קשה:

ולולא שמסתפינא הייתי אומר שט"ס הוא בטור, דבמקום רב האי צ"ל רבינו חננאל, ולדעת ר"ח איה"נ שהדין מכוון כמ"ש הטור דאומר להדיא זבין לאחד ומכר לשנים מכרו בטל, והיכא דלא פירש לאחד מהני אפי' אם מכרו לשנים בב' שטרות, דלדידי' לא קשה הבעיות אהדדי וא"צ כלל לחילוק התוס', ומכוון דעת הטור, בתחלה הביא דעת הר"ת ור"י בעלי התוס', דאפי' כשאמר לו מכור סתמא נמי לא מהני בשני שטרות, ואח"כ הביא דעת הר"ח דלדידי' הוי מכרו קיים אפי' בשני שטרות, ואפי' בבעיא קמייתא דס"ל להר"ח דמעביר הוא. היינו דוקא באופן המוזכר בש"ס דהשינוי היה שלא זבין ר"א לתך, כיון דשינה ממה שאומר בעה"ב להדיא הוי מעביר, משא"כ אם השינוי לא היה כ"א מה שמכר לשנים, אבל מכר כל הבית כור, כיון דזה הוי כסתמא מכרו קיים ודלא כהרא"ש, וא"ש מה שלא הזכיר בדבריו כ"א חלוקה השניה, דחלוקה הראשונה שלא זבין כ"א לתך גם להר"ח מכרו בטל, דהא איהו פוסק דמעביר הוי בקמייתא, ומיושב בזה נמי סתירת הטור, דבכאן הביא רק דברי ר"ח לחלק בין סתמא לאומר בפירוש, וע"ז באמת לא הכריע הרא"ש מידי דהא דעת הר"ח הביא באמצע, ובאה"ע שהביא דעת רה"ג על הדין דזבין לי בזה איה"נ שהכריע הרא"ש ודו"ק, ולפמ"ש לבד שמן הטור אין ראיה לפי' הב"י, אלא אדרבה הא עוד י"ל דהטור גופא סובר בדעת הר"ח שאין לחלק אליבי' בין שטר אחד לב' שטרות:

והנה ז"ל הרמב"ם (פי"ח משלוחין ה"ג) אמר מכור בית סאתים ומכר בית סאה לא קנה א"ל מכור לי שדה ולא פירש אפי' מכרו למאה מכרו קיים עכ"ל, הרי שגם הוא לא חילק בין שטר אחד לב', וסתמא כתב דבסתמא מכרו למאה קיים ומשמע ודאי שאפי' בב' שטרות נמי, דאלת"ה היה לו נמי לפרש כמו שפי' הב"י בד"א בשטר אחר כו', ודעת הרמב"ם מכוון ממש כפמ"ש בדעת הר"ח, וז"ל הטור בסעיף הנ"ל והרמב"ם כתב אמר מכור בית סאתים ומכר בית סאה לא קנה ולא חילק, וכתב עוד א"ל מכור לי שדה ולא פירש אפי' מכרו למאה מכרו קיים עכ"ל, ומפרשי הטור הבינו דקושית הטור הוא משום שלא חילק בין שטר אחד לב' ולומר שדוקא בשטר אחד מהני, אכן א"א לומר כן מתרי טעמי, חדא כיון דגורס כגי' הר"ח א"כ אין מקום לחילוק זה, דהא קושית התוס' יש ליישב בלא חילוק זה וכמ"ש לדעת ר"ח, ועוד הא הטור הציג הקושיא ולא חילק אחלוקה ראשונה דזבין כור ולא זבין כ"א לתך, והכא אין נופל כלל החילוק הזה כיון שלא מכר לעת עתה כ"א לתך, ואפי' אח"כ כשימכור ללתך השני יהיה ודאי בשני שטרות, דבשלמא אם הטור היה מציג קושיתו על בבא השניה דמכרו למאה מכרו קיים, היה אפשר לומר כן בכוונתו, אבל בחלוקה ראשונה לא שייך כלל לומר כן וכ"כ במ"ל שם, ולכן הנכון כמ"ש הב"ח קושית הטור ע"ש, ובאמת גם הטור לא כתב כן בלשון קושיא, כי באמת יש ליישבה ואין זה דקדוק חזק, הרי לפנינו שגם הרמב"ם סובר דלא כב"י, וא"כ ניחזי אנן, הב"י כמאן, כרש"י ורה"ג ודאי אינו, דאינהו סברי שאפי' באומר לאחד נמי מהני אפי' בב' שטרות וכמ"ש גם הטור כן אליבייהו, וגם הר"ח ורמב"ם ורי"ף שגורס נמי כגי' הר"ח נמי סוברים דאין לחלק, וגם כר"י ור"ת אינו, נהי שהם מחלקים בין שני שטרות לאחד, מ"מ הא ס"ל דבשטר אחד מהני אפי' אם אומר בפירוש מכור לאחד ומכר לשנים בשטר אחד נמי מהני כמ"ש לעיל, והב"י דסובר שדוקא בסתמא הוא דלא כר"ת:

ואכן שוב התבוננתי שאדרבה יש לקיים דבריו מכל צד לכל השיטות, דהא עיקר הסתירה בניתי על יסוד הזה, דע"כ לא מחלקינן בין שטר אחד לב', הוא משום ישוב קושית התוס', וא"כ להר"ח והרי"ף שלפי גרסתם יש ליישב קושית התוס' מנ"ל לחלק בכך, והנה מ"ש דלשיטת הר"ח והרי"ף יש ליישב קושית התוס' משום דס"ל דאומר זבין לי כור הוי כמו שאומר לאחד דמי וכמ"ש מהר"ש ומהרש"א, ובאומר לאחד איה"נ דהוי מעביר, דדוקא בסתמא פשיטא להו דלאו קפידא הוא, יש להביא ראיה מדברי הטור דלא כסברא הנ"ל, דהא הטור כתב בדעת רה"ג דבסתמא דוקא קני מכלל דס"ל להטור דרה"ג נמי גורס כהר"ח, והנ"מ ביניהם הוא דר"ח מפרש דהפשיטות הוא רק על בעיא בתרייתא ורה"ג סובר דקמייתא נמי איפשיטא וא"כ אי אמרת דזבין לי כור כאומר לאחד דמי, איך יוכל לפשוט גם בעיא קמייתא, הא י"ל דבבתרייתא דהוי בסתמא שפיר לאו קפידא הוא, ובאומר לאחד גם בבתרייתא הוי קפידא, והיכי פשיט מזה גבי קמייתא דזבין לי כור הוי נמי מוסיף על דבריו, אלא ודאי שגם אומר זבין כור הוי כסתמא וכמ"ש הקרבן נתנאל משום דהוצרך לפרש כמה ימכור וכיון שידעינן דאומר זבין כור הוי כאומר סתמא, א"כ בשלמא לרה"ג דפשטינן נמי לקמייתא ואין סתירה בהבעיות, אין שום הכרח לחלק בין שטר אחד לב', אבל לפי' הר"ח והרי"ף דס"ל דמעביר הוי בקמייתא אע"ג דסתמא הוי ומ"ש מבתרייתא, ובע"כ צריך לחלק גם אליבייהו כתי' התוס' בין שטר אחד לב' וכמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף, וא"צ לומר דהרא"ש היה לו גרסא אחרת ברי"ף, אלא אפי' לפי גרסת הרי"ף שבידינו שהוא כגי' הר"ח נמי צריך לחילוק זה, וא"כ הרי להיפך הר"ח ורי"ף בשיטת הב"י קאתו:

וביותר נ"ל שאפי' אי נימא כפי' המהרש"א דאומר כור הוי כאומר להדיא לאחד, ומעתה מיושב סתירת הבעיות בלא חילוק דשטר אחר לב', מ"מ מעצמנו נחלק כן, דנהי דהכרח אין לחילוק זה מ"מ מעצמנו נחלק ונאמר דבשני שטרות הוי ודאי קפידא, דסברא פשוטה היא בכל הש"ס דחיישינן לאפושי שטרי, וכמ"ש באמת הב"י כן בפירושו על הטור, ואפי' הטור דס"ל בדעת רה"ג דלא חיישינן לאפושי שטרי, היינו משום דלדידי' מוכרח כן מש"ס כיון דבעיא הראשונה דזבין כור וזבין לתך שודאי הוה בשני שטרות ואפ"ה איפשיטא דלאו קפידא הוא, הרי להדיא דפשיט לן שכ"ז שלא אמר בפירוש ולא לשנים לא חיישינן לאפושי שטרי, ולהכי ס"ל לטור שאפי' במכר לשנים בב' שטרות נמי מהני, אע"ג שאפשר לחלק דהתם משום דהוי שייך טבא עבדי, אבל במכר כל הכור לשנים דלא שייך טבא אפשר גם רה"ג מודה דחיישינן לאפושי שטרי, ס"ל להטור דגם כאן יש טבא לך במקצת עד שיכתוב שטר השני, ולחלק בין טבא בכולה לטבא במקצת לא ס"ל להטור, וכ"ז לדעת רה"ג, אבל לשי' הר"ח ורי"ף דבעיא קמייתא הוי קפידא, ולא איפשיטא כלל אי חיישינן לאפושי שטרי, י"ל דאע"ג דמכרו למאה מכרו קיים היינו דוקא בשטר אחד ולא בב', דאפושי שטרי ודאי ריעותא הוא כמו שמוזכר כמה פעמים בש"ס, ואפשר לומר דזהו בעצמו קושית הטור על הרמב"ם, היינו שהביא מקודם דהרמב"ם ס"ל בזבין לי כור וזבין לתך דמכרו בטל, הרי דלא ס"ל כרה"ג אלא ס"ל דבעיא קמייתא לא איפשיטא, ולא חילק וכתב עוד א"ל מכור סתמא אפי' מכרו למאה קיים ולא חילק כלל בין שטר אחד לב', וקשה לי אמאי לא חילק כן הא ודאי לנו לחלק כן, דבשלמא אם היה מפרש כפי' רה"ג דבעיא קמייתא נמי איפשיטא, א"כ ממילא נפשט לן דלא חיישינן נמי לאפושי שטרי, אבל עתה דפוסק בקמייתא דמעביר הוי אמאי לא נימא לחלק בין שטר אחד לב', הא בכ"מ סברא פשוטה היא דאפושי שטרי הוי קפידא, והאי לא חילק דכתב הטור קאי אחלוקה השניה, ושיעור דבריו, ולא חילק וכתב עוד, פי' דבבא השניה לא חילק, ובמ"ל פי' נמי לפי שיטתו שם, דלא חילק קאי אחלוקה השניה, וז"ב בכוונת הטור, וא"כ הרי לנו דעת הטור בר"ח ורי"ף כב"י, וכ"ש לפמ"ש הב"י בעצמו דסברא פשוטה היא דחיישינן לאפושי שטרי:

אלא דכיון שעכ"פ דעת רה"ג ורש"י סוברים דאפי' בשני שטרות נמי מהני, א"כ עכ"פ היה לו להמחבר להביא דבריהם בשם י"א, ונ"ל דהוא סובר דגם רה"ג סובר לחלק בין שטר אחד לב', והוא עפמ"ש לעיל ליישב סתירת הטור אהדדי, שכאן כתב דהרא"ש לא הכריע, היינו שלא הכריע דעת רה"ג בזה אם מחלק בין שטר אחד לב', משום דאליבי' י"ל בשני פנים, י"ל דכיון דלשיטתו כבר איפשיטא גם בקמייתא דלא חיישינן לאפושי שטרי, ממילא גם במכר כל הכור לשנים נמי מהני בשני שטרות, אע"ג דהתם הוי טבא עבדי לגמרי והכא טבא עבדי במקצת, לא מחלקינן בזה, וזהו דעת הטור שס"ל דרה"ג לא מחלק במכר לשנים, ואפי' בב' שטרות נמי מהני, וי"ל נמי להיפך, דע"כ לא פשיטא לן בקמייתא דלא חיישינן לאפושי שטרי משום דלא זבין אלא לתך ואיכא טבא עבדי לגמרי, אבל במכר כל הכור איה"נ דחישי' לאפושי שטרי, דהטבא בהאי פורתא עד שיכתוב השטר לא נחשב כלל לטבא, ולהכי הרא"ש לא הכריח, וא"כ י"ל דהב"י שסובר דסברא פשוטה היא דחיישינן לאפושי שטרי ס"ל נמי בכה"ג גם לדעת רה"ג דחיישינן לאפושי שטרי, דאין לנו אלא חדושו דפשטינן דלא חיישינן לאפושי שטרי היינו דוקא בכה"ג דיש טבא עבדי לגמרי, משא"כ בטבא במקצת לא דחינן לסברא הפשוטה לנו בכ"מ וחיישינן לאפושי שטרי ולהכי לשיטת הב"י אפי' לדעת רה"ג במכר לשנים מכרו בטל בב' שטרות, ודינו מוסכם לכל השיטות באין חילוק, ות"ל אשר זכיתי ליישב דבריו הקדושים:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה