אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף צח:

דף צח.

ברש"י ד"ה שיש לו קצבה, אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הואי יש לומר לשליח נתנה וי"ל לבעל המעות נתנה ע"כ, והנה בהג"א כאן הקשה על טעם רש"י, דהא הכא אמתני' קיימא דמיירי בטעותא, דהא פריך בירושלמי ויחזור המקח משום מקח טעות ומשני תפתר המקח, ובטעות, לא שייך טעם רש"י ע"ש, וקושיתו צריך ביאור, דהא הברייתא דהוסיפו עליו דע"ז פרש"י, נוכל לומר שלא הוסיף בטעות אלא ההוספה היתה מדעתו, ובע"כ לפיר"ת מיירי בכה"ג שהוסיף מדעתו דאל"כ אמאי חולקין, דהא לבתר שחזר ר"ת ס"ל בכל טעות דהכל לבעל המעות אפי' בדבר שיש לו קצבה, ואלא דמוקי ברייתא דהוסיפו בלא טעות, וכן מפורש ברא"ש כאן, שכתב ול"ד להוסיפו דמיירי בלא טעות, וא"כ גם לרש"י י"ל דברייתא זאת מיירי בלא טעות ושייך טעם דרש"י ובע"כ דעיקר קושיתו על רש"י יהיה כן, דכיון דמתניתין מיירי ודאי בטעות כמבואר בירושלמי, א"כ אמאי קאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות, ופרש"י משום דמתני' הוי דבר שאין לו קצבה, ומשמע הא אילו הוי במתניתין יש לו קצבה היה הדין דחולקין והא הכא דמיירי בטעות לא שייך טעם דרש"י, וא"כ למה הוצרך לאוקמי דוקא משום דהוי אין לו קצבה, ונ"ל ליישב קושיתו, דכל עיקר קושיתו אינו שייך כ"א כשנאמר דבטעות סובר רש"י כשיטת ר"ת דהכל לבעל המעות משום דע"י מעותיו באו, ולפ"ז גם בטעות שיש לו קצבה נמי הוי לבעל המעות דמאי שנא, ואז היה שפיר קשה דכיון דמתניתין מיירי בטעות, א"כ ל"ל למימר לרש"י דמשום דהוי דבר שאין קצבה, תיפוק לי' משום דהוי טעות, אכן בפשיטות י"ל דרש"י סובר בטעות כשי' ר"י, ודוקא בדבר שאין קצבה הוי הכל לבעל המעות משום דאמרינן דטעה וסבור שהמעות שוות כל מה שנתן, אבל ביש לו קצבה דלא שייך לומר שסבור דשוה כל כך ודאי דהכל לשליח, ומשו"ה הוכרח לאוקמי המשנה משום דהוי דבר שאין לו קצבה, דאילו ביש לו קצבה היה צריך להיות הכל לשליח, ודוקא משום דהוי אין קצבה הוי הכל לבעל המעות, ומביא ראי' מברייתא כדתניא, אע"ג דברייתא מיירי בהוסיפו מדעתו ומתניתין בטעות, דלענין אין לו קצבה אין נ"מ בין מדעתו לטעות, דכמו במדעתו הוי הכל לבעל המעות משום דמכר הוא ואדעתא דמכירה נתן כן בטעות ג"כ אמרינן דסבור היה ששוה כ"כ ואמכירה נתן מעותיו, וליכא חילוק בין טעות למדעתו לשיטת ר"י כ"א ביש לו קצבה, דבטעות הוי הכל לשליח ומדעתו חולקין, אבל באין לו קצבה הוו טעם שניהם שווים, ולהכי מביא שפיר ראייתו וז"ב ופשיטא:

ועוי"ל באופן אחר דמתני' דהכא לא מיירי כלל בטעות, אע"ג דהירושלמי פריך ויחזור המקח, ומשמע מזה דלא נתן מדעתו, דאי מדעתו נתן איך שייך לבטל המקח, אכן ניחזי אנן דאפי' אי נימא כסברת רש"י דבדבר שאין לו קצבה הוי הכל מכירה משום שזה קונה בפחות וזה ביוקר, א"כ לפ"ז אטו נאמר דליכא הכא כלל דין אונאה בדבר שאין לו קצבה, דאמרינן שמדעתו נתן כ"כ משום דקנה ביוקר, וכל עיקר דין אונאה לא יהיה אלא בדבר שיש לו קצבה אתמהה? אלא ודאי שהכוונה הוא רק במה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר המקח בשביל חסרון מעות או צורך הסחורה, ואיה"נ דבזה לא הוי נחשב לשיעור אונאה, ושיעור אונאה שתות דאמרינן, אינו נחשב לחשבון זה מה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר וכמ"ש בס' מג"ש, אבל כשההוספה היה גדולה כ"כ מה שאין דרך להוקיר כ"כ, בזה בע"כ דלא מדעתו נתן ובטעות היתה, ולפ"ז שיימינן כל סחורה לפי ערכה, מה שדרך להוקיר בזה מצד איזה טעם, אמרינן דאין כאן טעות ומדעתו נתן, ואיה"נ שגם דין אונאה לא יהיה בזה כלל כיון שאמרינן דלא טעה כלל ומדעתו נתן, והנה במס' ב"ב (דס"א ע"ב) אמרינן דבקרקע לא אמרינן דמים מודיעים, ופרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות וכוונתו דמה דאמרינן שעד פלגא אין אונאה, לאו משום דדין אונאה ליכא כלל בקרקע מגזה"כ, אלא משום דאמרינן דבקרקע יוכל היות שגם מדעתו ישלם יותר מהמחיר, ואפי' התוס' שם שהשיגו על פירשב"ם, לא השיגו אלא ע"ז שפירש כן בטעם דאין אונאה לקרקעות אבל זה סברי גם התוס' דמשו"ה לא שייך בקרקע דמים מודיעים משום דלפעמים קונה קרקע ביותר משויה הרבה כדמוכח לעיל פ' מי שהיה נשוי דצ"א גבי ההוא גברא דהוי לי' תרי אפדני אתא בע"ח וקא טריף א"ל אי שוויה לך אלפא זוזי לחיי ואי לאו שקול אלפא זוזי ואיסתלק ע"ש בתוס', הרי שבקרקע הוי דרך התגרים הקונים להוקיר המקח עד פלגא מדעתם, וא"כ לפ"ז אפי' באופן דמתני' דמכר לו שוה מנה במאתים י"ל נמי דלא טעה כלל בזה, אלא מדעת נתן כ"כ, משום דבקרקע הוי הדרך להוקיר כ"כ הרבה, ולפ"ז י"ל דהירושלמי שהקשה מתחלה ויחזור המקח, היינו משום דס"ד דכיון דהוקיר כ"כ עד פלגא, ודאי שלא מדעתו הוקיר אלא טעה, ומשני ריש לקיש אין אונאה לקרקעות, ולתירוץ ריש לקיש נוכל לפרש דהפירוש אין אונאה, הוי הכוונה כמו שפי' הרשב"ם בב"ב, דהיינו שלא נתאנה כלל, ואין הכוונה שבאמת נתאנה אלא שא"צ להחזיר האונאה, דאז היו צריכין לומר שבאמת טעה, אלא הכוונה הוא שלא נתאנה כלל, דבקרקע לפעמים שמדעתו ורצונו מוקיר המחיר עד פלגא, ונמצא לפ"ז דמתני' לא מיירי כלל בטעות אפי' לפי' הירושלמי, ורק עיקר הראיה הוא לתי' ר' יוחנן דמוקי שם בשהוקיר המקח וקיבל הלוקח, ולתירוץ הזה משמע באמת דהיה כאן טעות, ומעתה יובן מה שר"ת הוצרך להביא ראיה דמתני' בטעות, מדאוקמי בשהוקיר המקח, ולכאורה הא אפי' לתי' ר"ל נמי בטעות מיירי, דאיהו מתרץ רק משום דאין אונאה אבל באמת טעה ונתאנה, ולפמ"ש יתורץ, דכוונת ר"ל נפרש, דאין אונאה הוי פירושו שלא נתאנה כלל, ורק עיקר הראיה הוא לתי' ר' יוחנן וז"ב, וממילא מתורץ דעת רש"י דבש"ס דילן דליכא כלל אוקימתא דר' יוחנן בשהוקיר המקח, ואדרבה הא מוכח מש"ס דילן דבקרקע הרגילות להוקיר המקח מדעתו עד פלגא וכמבואר בב"ב שם ולעיל דצ"א, א"כ במתני' ליכא שום טעות, דנוכל לומר שמדעתו נתן, משא"כ הירושלמי שהביא תי' דר' יוחנן בקיבל עליו לוקח, הרי דמתני' מיירי בטעות, משו"ה הירושלמי לשיטתו א"א לפרש כפרש"י דטעם דחולקין משום דבמתנה נתנו ואינו יודע למי דהא בטעות לא שייך זה, ואמאי הוצרך המשנה לאוקמי בדבר שאין לו קצבה, משו"ה הוכרח הירושלמי (פ"ו דדמאי) לפרש פירוש אחר כמ"ש בהג"א בשמו, אכן לש"ס דילן א"צ לזה, דלדידן לא הוי טעות כלל בכה"ג ודו"ק, ואין להקשות דמאי הוצרך קרא למעט קרקע מאונאה, כיון דלפמ"ש לא נתאנה כלל, די"ל דצריך קרא למוכר דסברא שכתבנו אין שייך כ"א בלוקח שמשום שקרקע הוא ישלם ביוקר, אבל במוכר לא שייך זה, אלא דאכתי קשה הא יש קרא מיוחד גם לאונאת לוקח ואכתי קרא זה למה וצ"ל דסברא שכתבנו לא שייך כ"א במקום שהמוכר יודע שהלוקח משלם ביוקר מפני שרוצה בכך, אבל אם מכוון להונות אותו אסור להכי צריך שפיר קרא ועמ"ש לקמן דצ"ט בתוד"ה ה"ג מזה:

באו"ד חולקין דמתנה הואי כו', עיין בט"ז (חו"מ סי' קפ"ג) שהקשה על רש"י אמאי חולקין כיון דהספק הוא למי נתן והוא מוחזק איך יכול בעל המעות להוציא מידו, ובנה"מ שם כתב דבשביל טעם הזה דחה ר"ת פרש"י, דז"ל ר"ת ואע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא גבי חולקין, הא טעמא דפרישית עיקר הוא דמוחזק ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, וכתב דהאי דמוסיף ר"ת דמוחזק הוא לא הוי כוונתו בזה דמטעם זה אמרינן דחולקין, דע"ז א"צ לטעם דמוחזק, הא הוכיח דינו דחולקין בדבר הקצוב, מן הברייתא ומהירושלמי, אלא כוונתו בטעם הזה לדחות פרש"י, דלהכי לא אמרינן כפרש"י בטעם דחולקין, משום דלרש"י קשה דמוחזק הוא וידו על העליונה, אע"כ כפירושו ומשו"ה חולקין, ואם כי דבר חכמה הוא מצד עצמו, אכן מהרא"ש כאן מוכח שא"א לפרש כלל כפירושו, דז"ל הרא"ש האי טעמא דפרי' נמי עיקר הוא וכיון דמוחזק הוא משו"ה ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, הרי מוכח להדיא דסברא דמוחזק הוי טעם למה חולקין לפיר"ת, וקושיית הנה"מ דלמה הוצרך ר"ת לטעם דמוחזק כיון שהוכיח דינו מהירושלמי, תי' נמי הרא"ש בהוספת תיבה אחת שהוסיף האי טעמא דפרישית "נמי" עיקר, בזה תי' כן, דר"ת לא דחה פרש"י לגמרי, אלא שאומר דטעמא דידיה נמי עיקר הוא כטעם דרש"י, ושני הטעמים אמת הם, וכיון ששני הטעמים אמת יקשה דאמאי חולקין, שמא הוא כפרש"י, וסברת רש"י לא שייך בטעות, לזה הוסיף דמוחזק הוא וידו על העליונה לומר כסברת ר"ת, דבשלמא אי נימא דר"ת דחה פרש"י לגמרי ולא נשאר כ"א טעמו א"צ לטעם דמוחזק, אבל הוא לא דחה פרש"י, רק הוסיף עוד טעם אחר, להכי הוצרך לטעם דמוחזק, דמחמת זה יכול המוחזק לומר קים לי כסברת ר"ת וז"ב:

וקושית הט"ז, הנה אם היינו אומרים דבטעות ס"ל לרש"י כר"ת דהכל לבעל המעות, היה אפשר לומר דכיון שיש כאן ספק בהוספה זאת אם הוסיף בטעות או מדעת, ולפ"ז הוי לצד בעל המעות ס"ס, ספק שמא טעות היה שאז מגיע לו הכל, ואת"ל במתנה, שמא נתכוון לתת לו, ובכ"ז להוציא לא יוכל ע"י ס"ס, ואפ"ה נסתר מעלת החזקה של שליח עי"ז, כיון שחזקתו הוא רק מספק, אכן הא העליתי לעיל דרש"י סובר בע"כ כשיטת הר"י דגם בטעות הוי הכל לשליח, ואפשר לומר כיון דחזקתו הוא מספק שגם המחזיק טוען ספק, ועוד הא תיכף כשנתן המתנה נולד הספק למי נותנה, וכשקיבלה הלוקח הוי כתופס לאחר לידת הספק ותפיסה מספק ולאחר לידת הספק לא מהני כמבואר בכ"ד וצ"ע:

ויותר נכון נראה עפ"י מה שנדייק לשון רש"י שכתב דמתנה היא י"ל לבעל המעות נתנה וי"ל לשליח נתנה, ואם היה כוונתו לומר דמספקינן בזה למי נתן, הכי הול"ל שמא לזה נתן או לזה נתן, ואמנם רש"י לא הזכיר שום ספק, להכי נראה כוונתו, דבאמת לא מספקינן כלל למי נתן ורק אנן מחלטינן לומר דלשניהם נתן משים דיש סברא לומר שרוצה לההנות לבעל המעות משום דמעותיו שלו, ויש נמי סברא שרוצה לתת לשליח כדי שיבוא לקנות אצלו, ומדבעה"ב לא פירש אמרינן שנתכוון לתת לשניהם, לזה משום דמעותיו הם, ולזה משום דקנה מאתו, דאילו לא היה שום סברא לומר שמתכוון לההנות כ"א לאחד, או לבעל המעות לחוד או לשליח לחוד, ועל השני לא היה שום צד סברא, אז היינו צריכים לומר בזה שודא דדייני כדין נכסי לטוביה ואתו שני טוביה, והייינו צריכים לחשוב למי רצה לתת ולאמוד דעתו, אכן כאן כיון שיש סברא על שניהם, אמדינן דעתו שרצה לההנות לשניהם, דבזה לא שייך להקשות דנימא שהמוחזק יאמד שלי לחוד נתן כל המתנה, דאם אנו אומרים כן אז אנו צריכים לומר שלא רצה לההנות לבעל המעות כלל, ובאמת הא יש סברא שגם אליו רצה לההנות, להכי אנו אומרים שבודאי רצה ליתן לשניהם ולא לבטל שום סברא וז"ב:

תוד"ה כאן שנה רבי, ר"ת מוקי פלוגתייהו דר' יהודה ור' יוסי בכה"ג שניתן לו מחמת תוספת דא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך כו' ע"ש, ובשמ"ק הקשה דלפ"ז מ"ט דר' יוסי לחלק בין יש קצבה לאין קצבה כיון דגם כאן מיירי שאמר לו שזה יהיה לתוספת, ואפשר לומר דביש לו קצבה דמיירי שלא אמר לו מידי בעת שהוסיף ויכולין לומר שמא נתן זה במתנה, ולהכי שייך שפיר סברת ר"ת, דשליח מצי אמר כיון שקבלת קצבתך מה לך בהוספתי שנתן לו במתנה, אבל באין לו קצבה דמיירי דוקא שאמר לו שנותן לשום תוספת, וא"כ הוא עבור המקח דנותן לו תוספת על המקח, ותוספת על המקח לא דמי למתנה ולהכי הוי לבעל המעות, ולבד זה כוונתי להשמ"ק לפרש דר' יהודה לא פליג כלל בדבר שאין קצבה, דבזה גם הוא מודה דהכל לבעל המעות, ומיושב בזה קושית התוס' מר' יהודה אדר' יהודה, אלא שרש"י ותוס' לא פי' כן:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה