אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף צא:

דף צא.

בתוד"ה כך מועטין ונתרבו כו' הקשו דמ"ש מתקנת מזונות דבנות דלא אמרינן כבר זכו הבנות, ולולי דבריהם לא היה קשה לי כלל מהתם דבשלמא כאן דלזו אלף ולזו חמש מאות, ובשעת מיתה שלא היתה מותר דינר זכו הקטנים בסך שני מאות וחמשים, ועתה שנתרבו בדינר אי אמרת דדיינינן בהם דין דכתובת בנ"ד ולהגדולים ינתן כתובתם, ולבני הקטנה תנתן רק כתובתם, אתה מפסיד להם מן הזכיה שהיה להם בעת מעשה, ולכן לא דיינינן בהם דין דכתובת בנ"ד דלא נוכל להפסידם ממה שזכו כבר בשעת מיתה, משא"כ התם דבשעת מיתה היו נכסים מועטין דהיינו כשיעור מזון הבנות, ועתה שנתרבו הנכסים ואפי' אי נימא דדיינינן בהם דין נכסים מרובים ישיגו נמי מזונותם כפי שהיה להם בשעת מיתה, וממה שזכו לא יפסידו כלל, אלא דלא ירויחו, והמותר יקחו הבנים, ולזה לא שייך לומר כבר זכו, דהא במותר לא זכו עדיין, ומה דמספקא לי' לש"ס התם במועטין ונתרבו, היינו אי אמרינן כיון דהנכסים שייכים להבנות א"כ חלקם הוא דעדיף, אכן כדמסיק התם דזה לא אמרינן, להכא לא דמי כמ"ש ודו"ק:

בגמ' סבר רמב"ח למימר היינו מתני' אם אמרו יתומין הרי אנו מעלין, מכאן תמיה לי על התורי"ד שכתב במתני' דהטעם דלא מהני אם אמרו יתומים אנו מעלין, אין זה משום דבמתכוון אמרו להעלות במחיר בדבר שאינו שוה אלא משום שמשעה שמת אביהם כבר זכו לחלוק בשוה ודומה זה לדין דמועטין ונתרבו ע"ש, וא"כ מה ראיה מייתי רמב"ח ממתני' דלא מהני העלאת השומא, הא התם לא מטעם העלאת השומא במתכוון הוא אלא משום דכבר זכו בהן, ואמנם למ"ש בתוס' ד"ה מאי פסידא, דלרמי בר חמא לא מצי לוקח לסלוקי לבע"ח בזוזי, דבע"ח דהאי ארעא כדידיה הויא א"ש, דבבע"ח נמי מה דלא מצי לדחויי לא הוי הטעם משום דההעלאה לאו מידי הוא כיון דבמתכוון הוא, אלא הטעם נמי משום דכבר זכה בהם הבע"ח, וניחא נמי בזה מה שהקשה הפנ"י על מ"ש התוס' דטעם דרמב"ח הוא משום דלא מצי לסלוקי בזוזי, א"כ מה ראיה מייתי ממתני', דהוי הטעם משום דההעלאה אינה חשיבא העלאה, ולמ"ש יתיישב דהתוס' יפרש כהתורי"ד דטעם דמתני' גופא הוי נמי מהאי טעמא משום דכבר זכו בהם ולאו מטעם דההעלאה לא חשיבא, והנה הריטב"א ז"ל הובא בשמ"ק כאן כתב בשם רש"י בב"מ דלא ידע היכי נמצא הפלוגתא בזה אי מצי לסלוקי לב"ח בזוזי או לא ע"ש, ולא ניחא לי' דהיינו רמב"ח ורבא דהכא כמ"ש התוס', י"ל דלשיטתייהו אזלי, דכבר זכרתי בדבור דלעיל דמלשון רש"י במתני' משמע להדיא דמפרש דטעם דאמרו יתומים הרי אנו מעלין דלא מהני משום דניכר כוונתו שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, ולפ"ז בע"כ דטעם דבע"ח נמי משום האי טעמא, דאי טעם דבע"ח הוי משום דלא מצי לסלוקי א"כ מה ראיה מייתי ממתניתין לזה, וא"כ לא מוכח כלל מכאן דלא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי, ולכן כתב רש"י דלא ידע היכן הפלוגתא, והתוס' שמפרשי דהפלוגתא הוא הכא דמפרשי הטעם דרמב"ח משום דלא מצי לסלוקי יפרשו טעם דמתניתין דאמרו יתומים כהתוס' רי"ד וכנ"ל, מיהו בש"ס שלנו כתב רש"י בב"מ נמי דהפלוגתא הוא מהכא:

אלא דאכתי צריך ביאור, דהא תינח לפי' ראשון שבתוס' דלעיל דמועטין ונתרבו זכו בני המועטין, והיינו משום דאמרינן דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומשעה ההיא זכו בהם, ולזה י"ל דטעם דמתני' דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני וכן בב"ח הוי נמי מה"ט דזכי בהו הבע"ח, אכן לפי' השני שבתוס' דהוא פי' הר"י כמ"ש בשמ"ק, דבמועטין ונתרבו נמי זכו בהו בני הגדולה, הרי דלית להו דמשעת מיתה זכו בהם, וצ"ל לפ"ז דטעם דאמרו יתומים כו' דלא מהני הוי משום דההעלאה שלהם שמתכוונים להעלות כדי שיהיה יותר דינר לא חשיבא העלאה, ולזה בע"כ דטעם דבע"ח הוי נמי מה"ט דהעלאה בלא בי"ד לא חשיבא, ולא מוכח כלל מכאן דרמב"ח סובר דלא מצי לסלוקי בזוזי לבע"ח, וא"כ קשה קצת עמ"ש התוס' בב"ק ובב"מ דמ"ד דסובר דלא מצי לסלוקי לבע"ח הוא רמב"ח, הא לשיטת הר"י שהוא סתם בעל תוס' לא מוכח כלל כן, וי"ל כמ"ש הפנ"י דעל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי הוי פשיטא לי' מסברא, דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכי שמעלה בדמים יותר שומעין לו ע"ז מייתי ראיה ממתניתין דלא אזלינן אלא אחר שומת בי"ד, ואכתי יש לעיין בדעת רש"י דפי' במתני' בטעם דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני משום דניכר שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, והא איהו סובר דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומועטין ונתרבו זכו בני המועטין, א"כ למה לרש"י טעם זה תיפוק לי' דההעלאה לא מהני משום דכבר זכו לחלוק בשוה, וכתורי"ד, וצ"ל דרש"י סובר מדסתים במתני' משמע דמיירי נמי שהיתומים אמרו הכי מיד בשעה שפירש זה למות דלא הספיקו עוד בני המועטין לזכות ואפ"ה לא מהני, ולזה הוכרח לפרש כפירושו מטעם דההעלאה לא חשיבא:

בגמ' טרפא בכמה כו' הלכתא בחמש מאה, בחדושי הרי"מ הקשה דלמה דפליגי לקמן (דף צ"ט) בשליח שנתנו לו מותר דחולקין כיון שהריוח היה על ידי שניהם, וא"כ הא כאן הריוח של ה' מאות שפחת הבע"ח מחובו היה ע"י מעות דלוקח וגם ע"י שאמר לדידי שוה, ועכ"פ ראוי להיות חולקין אותן, ונ"ל דהא בלא"ה תמוה מאוד האי דינא וא"א לפרשו כפשוטו, דלפ"ז אם יש לראובן שטר על שמעון במאתים זוז ומכר ללוי במאה אינו גובה לוי משמעון אלא מאה כפי מה שקנאוה ואעפ"י שראובן מסרו לו בחוב במאתים, ולמה יהיה כן שאילו רוצה ליתן שט"ח זה מתנה ללוי, אינו הולך לוי וגובהו משמעון כל מה שכתוב בתוכו, ומחמת קושיא זאת הכריח בתורי"ד בסוגיין דאיה"נ שאם בע"ח רוצה למסור לו שטרו עם כל כח וזכות שיש לו בתוכו שהוא גובה מן המוכר כל האלף, אלא הבמ"ע כגון שאינו רוצה להקנותו ולהפסיד ללוה והוא שואל מבי"ד שיכתבו לו טירפא שאין כותב לו אלא ת"ק ע"ש, ולפ"ז לא קשה תו קושית הרי"מ דהתם נמי אילו היה הנותן מגלה דעתו שאינו רוצה לתת המותר לשליח כ"א למשלח בודאי שלא היה מקבל השליח מן התוס' הזה מאומה ודו"ק:

ברש"י ד"ה מצוה על היתומים כו' דלאו מ"ע מפורשת, עמ"ש מזה לעיל דפ"ו ע"א:

ברש"י ד"ה אחריות דנפשי' כו' והא לא דמיא לגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים כו' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא ע"כ, בכדי ליישב שיטת רש"י מהקושיות העצומות שהקשו עליו המפרשים אשר יובאו בתוך דברינו ראיתי לבאר מה שנסתפקתי בעיקר הדין דמה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, אם היינו דוקא היכי שבסוף יירש הבן, וכיון דירושה ממילא היא וליכא אומדן דעת דטרח לאוקמי קמי לוקח, משו"ה לא מהני המכירה משא"כ היכי דאח"כ זבנה הבן מאביו אמרינן דכיון דטרח לזבנה ודאי דלאוקמי קמי לוקח קאי בעי ומהני מכירתו, או שמא לא שנא ואפי' בדזבנה אח"כ לא מהני המכירה, ולכאורה מסוגיא דב"מ דט"ז משמע דבטרח למיזבן מהני אפי' בדשלב"ל, דמ"ש מגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה דאמרינן התם דקני לוקח מטעם דאמדינן דעתי' דלאוקמי קמי לוקח קא בעי, ודוקא בירושה אמרינן דירושה ממילא היא ולא קנה לוקח, אבל בלקחה אח"כ קנה, וכ"ה להדיא ברמ"א (חו"מ סי' ר"ט) דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקום בהימנותי' וכן נראה נמי להדיא מרש"י דסוגיין דלהכי לא מהני המכירה במה שאירש מאבא משום דלא טרח כדמסיים רש"י אבל נפלה בירושה אמרינן ירושה ממילא הוי ולא טרח למיקום בהימנותי', הרי משמע להדיא דעיקר הטעם דלא מהני המכירה במה שאירש משום דירושה ממילא, ומשמע הא אם לא ירשה לבסוף, אלא טרח למיזבן את השדה ממורישו מהני המכירה, אכן באמת כד דייקינן היטב בסוגיא דב"מ נראה ראיה להיפך, דקשה טובא לכאורה בסוגיא דהתם, דעל הדין דחזר ולקחה הגזלן דאמרינן דלאוקמי קמי לוקח קא בעי פריך התם רב ששת מברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, ומאי פריך כלל כיון דבחזר ולקחה קאמר טעם מפורש משום דכיון דטרח למיזבן ודאי דלאוקמי קמי לוקח קאי בעי, ונפלה בירושה גם בגזלן לא מהני וכדאמר התם להדיא דירושה ממילא אתי, וא"כ מאי מקשה מירושה אלקיחה, ושוב מצאתי קושיא זאת בר"ן ונמוק"י, ויבוארו דבריהם אח"כ, וכן על התירוץ דמשני התם על קושית רב ששת, הכא סמכא דעתה והכא לא סמכא דעתה קשה לי דמאי הוצרך לזה, ותיפוק לי' דהכא ירושה דממילא והכא מכירה דאיכא טרחה, אע"כ מוכח מזה, דבמה שאירש, אפי' אם באמת לא נפלה לו בירושה אח"כ, אלא הבן טרח ולקחה. מן האב נמי לא מהני מכירתו הקודמת משום דהוי דשלב"ל, ולהכי סתים ותני מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, ואפי' כשלקחה אח"כ נמי, ולפ"ז א"ש קושית רב ששת, דמדסתים ונקיט, משמע דאפי' אם לקחה הבן אח"כ נמי לא מהני המכירה, ואמאי לא אמרינן נמי דטרח למיזבן בכדי להעמידה בפני לוקח וכמו בגוזל דאמרינן הכי, וקושיתו איפה לא תהא מהיכי דנפלה לו בירושה אח"כ, אלא מהיכי דזבנה אח"כ, וע"ז תי' דהתם סמכא דעתה בכדי דלא ניקרי' גזלן, פי' התם בגוזל יש לנו אומדן דעת דלהכי טרח למיזבן בכדי שלא יקראנו גזלן, אבל בירושה בלא"ה לא יוכל לקראהו גזלן אפי' אם לא יעמידנה בידו, כיון שמתחלה התנה עמו דלא מכר לו כ"א מה שיירש, ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דו"ד, וא"כ מהיכי תיתי נימא דטרח למיזבן לאוקמי קמי לוקח, ומשו"ה לא סמכא דעתה, והנה המפרשים הבינו דמשו"ה לא סמכא דעתי' משום דלא שייך הטעם דליקרייה גזלנא כיון דלא גזל משום אדם, אכן א"א לפרש כהבנתם, דהא תינח טעם דלא ליקרי' גזלנא לא שייך במוריש, אבל אכתי נימא דטרח למיזבן בכדי דלוקים בהימנותי' שזהו טעם העיקריי וכמ"ש בב"מ שם בתוד"ה ארצי, וטעם זה שייך נמי במוריש, אלא כוונת הש"ס כמה שכתבתי דכיון שהתנה עמו דוקא מה שאירש מאבא מכור לך, ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דו"ד א"כ ליכא כאן שום אומדן דעת דלאוקמי קמי לוקח קא בעי אפי' לטעם דליקו בהימנותי', דאפי' אם לא יעמידנה בידו לא יהיה אתרע כח נאמנותו כיון שמתחלה התנה כן:

ולפמ"ש יש מקום ליישב דברי רש"י דלעיל אשר בפנ"י ורשב"ץ הקשו עליו קושיא עצומה, דהא קושית רש"י דמ"ש מגוזל שדה ואח"כ לקחה הוא ממש קושית רב ששת שבב"מ, וא"כ אמאי בחר רש"י לתרץ תירוץ אחר מה שלא הוזכר בש"ס שם על קושיא זאת, דבש"ס התם מחלק ביניהם מטעם דסמכא דעתה וכנ"ל, ורש"י מחלק משום דהכא טרח וירושה הוי ממילא, ולמ"ש א"ש, שבאמת לחלק בין ירושה ללקיחה א"צ לטעם דסמכא דעתה, דבזה הוי החילוק פשוט, דהכא טרח וירושה הוי ממילא, ורק משום דהתם בב"מ הוי בע"כ הקושיא מלקיחה אלקיחה וכמ"ש, דעיקר קושיא דרב ששת יהיה מהיכי דהבן לקחה אח"כ, ולהכי הוכרח התם לחלק בין טעם דסמכא דעתה, אבל בסוגיא דהכא דמיירי להדיא דשכיבה אימיה וכבר נתהוה המעשה דלא לקחה, וא"כ קושית רש"י הוא בע"כ מירושה אלקיחה, להכי משני כפשוטו משום דירושה הוי ממילא, וזה היה נראה נכון מאוד בפשט הסוגיא דהכא ודהתם, והיה מקום אתי ליישב בזה נמי קושיא עצומה בסוגיא דב"מ, דהנה רמב"ח מתקיף התם מכדי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ואמר רבא תהא במאמינו כו' טרח ומייתי גמר ומקני, ופרש"י גמר ומקנה כשלקחה מבעלים הראשונים, ולפ"ז יקשה טובא דמאי מותיב התם אח"כ רב ששת מההיא דמה שאירש דהוי דשלב"ל, הא במילתא דרב התם דמיירי שמקנה לו עכשיו בשעה שלקחה דהוי בעולם ודבר שבא לעולם הוא השתא ואכתי מאי מקשה, ובשמ"ק הביא קושיא זאת בשם הריצב"ש, ולכן נ"ל דקושית רב ששת כן, דנהי דהמוכר הקנה לו, מ"מ אכתי הלוקח במאי קנה, דכיון דקנין הראשון היה בעת שלא בא לעולם, והשתא שבא לעולם נהי דהמוכר מצדו מקנה, אכן הלוקח במאי קני, ולזה פריך ממה שאירש דמיירי נמי שהבן לקחה אח"כ מאביו וכמ"ש, וחזינן נמי דטרח למיזבן לאוקמי קמי לוקח ואפ"ה לא מהני מטעם דלוקח לא עשה קנין, ומשני התם סמכא דעתו, פי' דלא הכיר בה וסמכא דעתו דלוקח, והיכא דסמיך דעתו לא צריך שוב לקנין אחר, הכא דלא סמיך דעתו כיון דהכיר בה וידע דלאו דיליה זבין ולא קנה לוקח וכמו שפי' כן הרשב"א, ועיין ברש"י שם שפי' דלהכי לא סמכא דעתא דלוקח דקאמר מי יימר שיירש מאביו, ולא ניחא לו בפירוש הרשב"א, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דהך דינא דרב מיירי נמי בלא הכיר בה ודלא כתוס' שם וכמ"ש בשמ"ק בכוונת רש"י, ואין להקשות דהא אכתי י"ל דסמיך דעתא שמא יקנה הבן מאביו להעמידה בידו, וכעין זה הקשה הריטב"א על רש"י ותי' דכיון דברשות דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמיך דעת הלוקח, דנגזל מזבן לי' לגזלן, אבל הכא יאמר שמא האב לא ירצה למכור ואכתי לא סמיך דעתו, וגם לפ"ז היה מיושב דעת רש"י כאן בפשיטות טפי, דהא דמשני התם הש"ס החילוק דסמכא דעתא, היינו רק על הקושיא דאמאי קני לוקח, אבל על החלוק דמוכר, באמת יש נ"מ בין טרח ומזבין לירושה דממילא, וכ"ז היה נראה נכון, אלא שמלשון רש"י בב"מ לא משמע כן, דז"ל בד"ה מה שאירש ולכשיירש לא קנה לוקח, הרי דדייק דקושית רב ששת הוא מירושה, היכא דבסוף יירשה, ואפ"ה משני בש"ס החילוק דלא סמיך דעתא, וא"כ יוחזר קושיתי על רב ששת דמאי מקשי כלל, הא התם טרח והכא בירושה לא טרח, וגם על רש"י דכאן יקשה למה לא משני הכא כתי' הש"ס בב"מ וכנ"ל:

והנה בנוגע ליישוב הסוגיא דב"מ נראה, דבלא"ה קשה לעיל שם דאמר רב מה מכר לו כל זכות שתבוא לידו, ואח"כ אמר מאי טעמא, והלא טעמא רבה אמר דמכר לו כל זכות שתבוא, ומה יוצרך אפוא לטעמים אחרים, ובר"ן ונמוק"י הרגישו בזה ופירשו דכוונת הש"ס בשאלו מאי טעמא, היינו איך מהני זה דמכר לו כל זכות שתבוא, והא דשלב"ל הוא ואין אדם מקנה, וע"ז מביא טעמים דניחא לי' וכו' ומהני מפני זה אפילו בדשלב"ל ע"ש, ולבד דקשה טובא לדבריהם, לא שייך נמי לשון מאי טעמא דקאמר, כיון דטעם יש כאן, והכי הול"ל והא אין אדם מקנה, עוד יוגדל קושיתי, כיון שגם מעיקרא הוי קשיא לש"ס איך מועיל זה כיון דדשלב"ל היא ומשני דמשום טעמים דניחא לי' וכו' מהני נמי אפי' בדשלב"ל, וא"כ מאי מקשי תו רב ששת מברייתא דמה שאירש, דלא מהני בדשלב"ל, הא כבר הקשה זאת ותי' דאפ"ה מהני, ועוד אמאי בכל דוכתא שהוזכר בש"ס כהאי מילתא דמכר לו כל זכות שתבוא לידו, לא פריך מאי טעמא כדפריך כאן, והא התם הוי נמי דשלב"ל, ולכן נ"ל דבאמת האי מה מכר כל זכות שתבוא דאמר התם, אינו דומה לכל מה מכר דאיתא בש"ס, ונקח לדוגמא בב"ק (ד"ח ע"ב) גבי אתו כולהו גבו מעידית א"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות כו', וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי מגבי כו', וכן (ב"ק דצ"ו) השביח לוקח מהו הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות, דהיה התם למוכר הזה בעת המכירה זכות הזה, כגון ללוקח ראשון היה הזכות שמצי להגבות מבינונית, וכן בעובדא השני' היה לגזלן הזכות, דאם היה משביח היה נוטל חלק, ורק המעשה היה חסר לפניו, דבשעה שהיה הדבר בידו, לא נזדמן עוד לפניו המעשה הזאת, אבל הזכות היה לו בעת המכירה, וכיון דכשמכר לחבירו הרי מוכר כל זכיות שיש לו, ונתרוקן כל זכיותיו ללוקח ממנו, ולהכי לא קשה כלל דהא דשלב"ל הוא, כיון דהזכות יש לו כעת בשעת המכירה, וגם א"צ לבקש טעמים אחרים למה מהני המכירה, דהא ודאי דמוכר לו כל זכיותיו, וטעם זה די, אבל בב"מ שם באומרו מה מכר, הוי הכונה, שמוכרו הזכות שיהיה לו גם אח"כ כשיקנה השדה, ולעת עתה אין גם לו לעצמו הזכות הזה, ורק דהוי כאומר לו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לזה פריך מ"ט, פי' מאיזה סברא נאמר כן מעצמנו לאמוד דעת המוכר שיחייב עצמו גם במה שיקנה אח"כ, והשתא לא פריך עוד, איך יועיל הקנין כיון דדשלב"ל הוא, אלא דפריך דמאיזה אומדן דעת נאמר כן שיעדיף זכות הלוקח כ"כ אפי' במה שיקנה, וכיון דבפירוש לא התנה עמו ע"ז דלכשאקחנה קנויה לך, מאיזה טעם נאמר כן מעצמנו, לזה משני מטעמים דלא ליקרי' גזלנא וניחא לו דליקום בהימנותי', ומטעמים הללו אמדינן דעתו שירצה להעמידה ביד הלוקח אפי' לכשיקחנה מן הנגזל, דכיון דחזיה דטרח אח"כ למזבנה, הרי יש לנו גילוי דעת שניחא לו לאוקמי קמי לוקח ולפ"ז טעמים הללו לא יועילו לנו כ"א להיות כאומדן דעת על עיקר רצונו שנתרצה כלל להעמידה ביד הלוקח אע"ג שלא התנה כן בפירוש דלכשאקחנה קנויה לך, אבל אין טעמים הללו מועילים לקנין שיועיל משו"ה אפי' בדשלב"ל, ולכן מקשה תו רב ששת מברייתא דמה שאירש מאבא, דנהי דזה ודאי שע"י שיטרח למזבן הוי לנו אומדן דעת שמכוון להעמידה ביד הלוקח, וכאילו התנה בפירוש לכשאקחנה קנויה לך, מ"מ אכתי איך יועיל הקנין, הא אפי' אם מכר בפירוש זכות שתבוא לידו לא מהני כיון דדשלב"ל הוא ומשני דמטעם דלא ניחא למיקרה גזלנא גם הלוקח סמיך דעתו, ולכן מהני אפי' בדשלב"ל, דעיקר הטעם דלא מהני בדבר שלב"ל הקנין, הוא משום דלא סמיך דעתו, אבל הכא כיון שסמיך דעתו מהני הקנין אפי' בדשלב"ל, ומיושב הסוגיא דב"מ מכל הגמגומים:

ודעת רש"י דלעיל נמי יש ליישב עפמ"ש הראב"ד והריטב"א בב"מ, דלהכי לא משני התם שאני ירושה דממילא, כיון שאומר בשעת המכר מה שאירש מכור לך, הרי הבטיחו שיזכה בהם לאחר שירשנה והרי מאמינו וכאילו חזר וטרחה ולקחה דמי ע"ש, וא"כ הכא דלא קאמר לו להדיא מה שאירש מכור לך ולא הבטיחו ע"ז, להכי משני רש"י כפשוטו משום דהוי ממילא ולא טרח וז"ב ברש"י:

והנה לפמ"ש בפשט הסוגיא יצא לנו הדין נגד הרמ"א שהבאנו לעיל דפוסק דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקום בהימנותי', ומקורו מסוגיא דב"מ דאמר התם דאם טרח מהני למכור גם כל זכות שתבוא לידו, ואכן כ"ז הוא רק לפי' הר"ן ונמוק"י, דמה ששואל הש"ס מ"ט, היינו דמאיזה טעם מועיל הקנין כיון דדשלב"ל הוא וע"ז משני כיון דטרח מהני, שפיר נלמוד מזה דאפי' בדשלב"ל אם טרח מהני, אכן למ"ש דאין שום סברא לומר שטעם דטרח יועיל לקנות על ידו, וטעם דטרח לא מהני כ"א לענין אומדן דעת שהמוכר מתרצה להקנותו, אבל שיועיל לקנות עי"ז אין שום סברא, וגם זולת זה קשה לפרש הסוגיא כפירושם וכמ"ש, אלא הטעם דטרח יבוא לגלות על רצון המוכר ולומר דאע"ג דלא פריש עמו שגם לכשיקחנה יהא קנוי לו הוי כמאן דפריש, ואכתי היה קשה להש"ס דלוקח במאי קני כיון דהוי דשלב"ל, ומוכרח היה לשנויי משום דסמיך דעתו וא"כ לא מוכח כלל הדין דרמ"א, הדרן למה שנסתפקתי דכפי הנראה מפשט הסוגיא ודאי דאפי' אם אח"כ חזר ולקחה מאביו נמי לא מהני, דנהי דטרח וזבין וחזיה דעת המוכר שרצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אכתי הלוקח במה יקנה כיון דהכא לא שייך הטעם דסמיך דעתו וכן הוא דעת כל הראשונים, ואפי' לדעת הר"ן והנמוק"י דטעם דטרח מהני אפי' בדשלב"ל, י"ל דהיינו דוקא כשמכרו סתם ואיכא לכל הפחות אומדן דעת דטרח למיזבן בכדי דליקום בהימנותי', דהא טרח וזבין לחוד לא מהני בלא טעמים דלא ליקרי' גזלנא או דליקום בהימנותי', ולכן היכא שמכר לו סתם ושייך עכ"פ הטעם דליקום בהימניתי', אבל הכא דאמר בהדיא מה שאירש מכור לך, ואם לא יירש אין עליו שים דו"ד א"כ איזה אומדן דעת הוא, דלהכי טרח וזבין בכדי דליקום בהימנותי', כיון שאפי' אם לא יעמידנה בידו נמי יקום בהימנותי', וכיון שאין לנו שום אומדן דעת גם הרמ"א יודה דטרח לא מהני, דהא הרמ"א לא כתב דינו כ"א היכא שמכרו סתם, אבל כשפירש לו שרק כשיירש מכור לו גם הוא מודה וז"ב, ועמ"ש בב"מ שם בשם הט"ז ונה"מ דאפי' בסתם לא קאמר הרמ"א כ"א היכא שהלוקח לא ידע שהשדה אינה של מוכר, וכיון שמכר לו בחזקת שיש לו אמרינן דטרח אדעתא דליקו בהימנותי', אבל כשהלוקח ידע שאינה ברשותו לא שייך סברא זאת, וא"כ כ"ש כשהתנה עמו בפירוש דרק אם יירש מכור דלא שייך סברא זאת:

ועוי"ל בכוונת רש"י כאן עפמ"ש התורי"ד דהכא לא מיירי כלל שהבן מכר לו הכתובה כשיירש, ואלא דמכר לו שהמכירה יהיה תיכף אחר מות בעלה גם בחיי אמו, ואע"ג דלא יוכל למכור כתובתה, מ"מ כך אמר ללוקח בטוח אני שגם אמי תסכים במכירתי ולא תערער, מיהו מתנה אני עמך שאם תערער איני מחזיר לך מעותיך וא"כ כיון דגם המכירה הוא גם בחיי אמו הרי הוא ממש מוכר דבר שאינו שלו, וע"ז פריך רש"י דמ"ש מהדין דגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה דאמרינן דמכר לו כל זכות שתבוא משום דסמיך דעת הלוקח שבודאי יעמידנה בידו, וא"כ ה"נ נימא כיון שהבטיח ללוקח דבטוח הוא שאמו תסכים במכירתו ודאי שמשתדל ע"ז שאמו לא תערער בכדי דליקום בהימנותי', ע"ז משני דאילו היה לוקחה מאמו איה"נ דאמרינן כן, אבל הכא דאח"כ יירשה מאמו, ובירושה ליכא אומדן דעת מוכיח שירצה כן, דגם התם אמרינן בירושה כן, וא"כ הוה ממש תי' רש"י כמו התם, דתי' הש"ס דלא סמכא דעתה הוא רק על קושית ר"ש דאיך מהני בדשלב"ל, וזה היה ניחא גם כאן, דגם כאן סמיך דעתו, ורק הקושיא היא דא"כ אמאי באמת לא מהני ושפיר תי' כמו התם, ועיין בפנ"י שכתב לפרש נמי כעין זה, ולמ"ש המקור הוא מתוס' רי"ד ודו"ק:

בתוד"ה דזבנה מכאן נראה לר"ת דמה דאמרינן מה שאירש כו' דלא קנה הני מילי שאמר מה שאירש סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה כו', הנה בש"ך (חו"מ סי' רי"א) הביא בשם הע"ש שלאו דוקא בירושה סובר ר"ת הכי, אלא אפי' במכירה נמי אם פי' ואמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מהני, דכיון שפירש ובירר מקחו מהני ע"ש, ועפי"ז היה נראה לכאורה ליישב לשון הרמב"ם (פכ"ב ממכירה) והשו"ע בחו"מ (סי' רי"א) שכתבו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך לא קנה, דקשה טובא דלדידן דקיי"ל כרבנן דאין מקנה דשלב"ל אפי' בשדה סתם נמי לא מהני המכירה והו"ל לכתוב רבותא יותר גדולה שאפי' בשדה סתם נמי לא מהני, ומ"ט נקטו כולהו דוקא שדה זו. והן אמנם דבהגהות מוהרצ"ח בב"מ דט"ז דייק מזה דבשדה סתם באמת מהני גם לרבנן דר"מ ותמה על מהר"ם לובלין שם שכתב דלדידן אפי' בשדה סתם לא מהני, אבל א"א לומר כן דהא בפלוגתא דר"מ ורבנן דהיינו באומר הרי את מקודשת לאחר שימות בעלך או אחותך לאחר שאתגייר כו' יש באלו שדומין לשדה זו או כגון לאחר שימות בעלך או אחותך דכל הני אינם בידו, אבל יש מאלו דדמיא לשדה סתם כגון לאחר שאתגייר, וכן פי' רש"י בב"מ שם דלאו כל השנוים במשנה דומין לשדה זו ע"ש ושם הארכתי, ואפ"ה סברי רבנן דאינה מקודשת, הרי דלרבנן בין בשדה סתם בין בשדה זו לא מהני, א"כ מ"ש דנקטו הפוסקים שדה זו דוקא. אכן לדברי הע"ש הנ"ל משמע דבשדה זו מסתבר יותר לומר דמהני הקנין, ולזה נקטו הפוסקים שדה זו לרבותא שאפי' בשדה זו שבירר מקחו נמי לא מהני ולאפוקי מסברת ר"ת דהכא, וכ"ש בשדה סתם דלא בירר מקחו דלא מהני, אלא דדברי הע"ש תמוהים מאוד, דמסוגיא דב"מ משמע להיפך, דבשדה סתם מסתבר יותר לומר דקני, דהכי איתא התם רב אומר שדה לכשאקחנה קנויה לך קנה ועלה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לי' ניהלי', ועל ר"ת דהכא גופא אין סתירה מש"ס דהתם, דר"ת לא אמר כן כ"א בירושה, וירושה כיון דממילא קאתי ואין תלוי כלל ברצון המוכר שפיר י"ל דעכ"פ כיון דבירר מקחו מהני הקנין ביותר, אבל גבי מכירה שתלוי ברצון המוכר, ודאי דבשדה זו י"ל דמי יימר שיתרצה המוכר, ובשדה סתם סמיך דעתא כיון דהרבה שדות מצויים ליקח, וכ"ה להדיא ברא"ש כאן שנתן הטעם כיון דירושה ממילא אתי ובירר מקחו, הרי שדוקא בירושה מהני טעם זה, אבל במכירה היכא דבירר מקחו הוי חסרון לקנין, אכן על הע"ש שסובר דגם במכירה הוי מעלה אם בירר מקחו, מה יענה לסוגיא דב"מ, ואפי' הש"ך שהשיג על הע"ש לא השיגו כ"א בעיקר הדין שסובר דבשדה זו מהני הקנין, ובב"מ משמע שאפי' בשדה זו לא מהני, אכן בזה משמע שגם הש"ך מודה לו, דבשדה זו היה מסתבר יותר להיות מועיל הקנין ומאוד תמוה הוא וכמ"ש, וכיון שדברי הע"ש נדחה, אכתי תשאר תמיהתנו על הרמב"ם והפוסקים דנקטו שדה זו, ולמה לא נקטו רבותא שאפי' בשדה סתם נמי לא מהני, ולכן נ"ל ליישב, דהא ידוע שיטת הרמב"ם (פ"ג מזכיה) ובחו"מ (סי' רמ"א) דצריך המוכר לסיים המקח ואם אמר קרקע מנכסיי נתונים לך הוי דבר שאין מסוים ולא קנה, ולפי"ז בשדה סתם הו"ל דבר שאינו מסוים, ואפי' בלא טעם דהוי דשלב"ל נמי לא מהני הקנין, ומשו"ה א"ש מה שלא הזכירו בדין זה שדה סתם לכשאקחנה, דבשדה סתם אפי' אם כבר קנה אותה וברשותו היא נמי לא מהני מטעם דבר שאין מסוים, ובהלכה זאת שנתכוונו לאשמועינן רק הדין מדבר שאינו ברשותו נקטו להכי שדה זו, אע"ג דהוי דבר המסוים אפ"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שאינו ברשותו, אלא דאכתי יקשה דא"כ מאי קאמר רבא דבשדה סתם קונה כיון דסמכא דעתא, ותיפוק לי' דאכתי לא יקנה מטעם דבר שאינו מסוים, ומחמת זה נ"ל לדון בדבר חדש, דע"כ לא קאמר הרמב"ם דדבר שאינו מסוים לא קנה, הינו דוקא לדידן דקיי"ל דשלב"ל לא קנה, והוה"ד דבר שאינו מסוים, דטעמים דשייכי בדשלב"ל שייכי נמי בדבר שאינו מסוים, אבל לר"מ דסובר שגם בדשלב"ל מהני הקנין, כ"ש בדבר שאינו מסוים דמהני לדידיה, דכמו בדשלב"ל אע"ג דלא סמיך דעתו, או מטעם שבשעת חלות הקנין אין על מה לחול, אפ"ה סובר ר"מ כיון שסופו לבוא לעולם חל הקנין דמעיקרא, כ"ש בדבר שאינו מסוים דיועיל לדידיה וכמ"ש בעה"ת לגבי דבר שאינו קצוב דלא מהני הקנין לשיטת הרמב"ם, מ"מ לר"מ דדשלב"ל מהני יכול להקנות נמי דבר שאינו קצוב, ועיין בקצוה"ח ותומים (סי' ס') ה"נ נימא כן לענין דבר שאינו מסוים דלר"מ מהני, ולפי"ז א"ש דרבא דקאמר דבשדה סתם מהני, היינו אליבא דרב דקאי בשיטת ר"מ דמהני בדשלב"ל, ולדידיה באמת אין חסרון מה שהוא אין מסוים ולהכי לדידיה קנה, ובזה א"ש נמי מה שקשה לכאורה על הרמב"ם באידך בבא דמה שאירש מכור לך, דקאמר סתם מה שאירש, הא איהו פליג על ר"ת וסובר דאפי' בשדה זו לא מהני א"כ ליתני רבותא יותר גדולה דאפי' אם פירש ואמר שדה זו שאירש נמי לא מהני, ולפמ"ש א"ש דבמה שאירש בע"כ דמיירי בש"ס בדפירש דאי לא פירש מאי מייתי מינה בש"ס לענין דשלב"ל ותיפוק לי' דלא מהני מטעם דאין מסוים דמי יודע מה יירש אע"כ דמיירי בשדה זו ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה