אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף פח.

דף פז:

ברש"י ד"ה לידי שבועה דאורייתא שהוא בשם, עמ"ש בזה לעיל בסמוך:

בתוד"ה מייתי לה כו' ופי' בקונטרס כו' ע"ש, המעיין בלשון רש"י שם בגיטין פירש דשבועה בבי"ד שבועת הדיינין הוא של תורה ובעי נק"ח, הרי שגם הוא פי' דבדרבנן לא בעי נק"ח, ורק משום דשבועת הדיינין היא של תורה, ואפשר לומר בכוונתו שם, כמ"ש התורי"ד בסוגיין בשם כל הגאונים, דכל שבועת המשנה בעי נק"ח כיון דתנאים תקנוה, וכל דתקון כעין דאורייתא תקנו, והיינו מ"ש רש"י שם דשבועת הדיינין של תורה הוא, פי' דכעין של תורה הוא ובעי נק"ח משום דכעין דאורייתא תקנו, ועמ"ש לעיל דפ"ז ע"ב:

בתוד"ה היכי סמיך כו' תימה מאי קשיא לי' הא פלוגתא הוא כו' ואיכא מ"ד לא בעינן ראיה כאחד, הנה בחו"מ (סי' ל' סק"ג) מבואר דהא דאמרינן דבכופר הכל ועדים מחייבין מקצת שמחויב לישבע מה"ת מדר' חייא, היינו דוקא בעדים שראו כאחד, אבל ע"י עדים שנצטרפו לא מחייבין שבועה ולא שייך הא דר' חייא, והש"ך בסק"י חולק וסובר דדינא דר' חייא איתא אפי' בעדים שע"י צירוף ע"ש, ומן התוס' הללו היה נראה להביא ראיה כהש"ך דבאמת תמיהת התוס' אינו מובן כלל כמ"ש מהרש"א וכבר הקדימו בשמ"ק, דאפי' למ"ד מצטרפין היינו שלא יצטרך לשלם לה פעם שלישית כפרש"י, אבל מ"מ הא לא יוכל למוקמי לקמא בהלואה ע"י הע"א דהא עדות שני עדים הללו אינם כ"א פריעת כתובה אחת כאילו ראו כאחת שפרע לה כתובתה וא"כ היאך מוקי להו להנהו קמאי בהלואה ע"ש שהניחו בקושיא, ואכן אי אמרינן כהש"ך א"ש דברי התוס', דלמ"ד מצטרפין שפיר מצי למוקמי גם לקמא בהלואה ולחייבו ש"ד בכה"ג, שהבעל יתן לה כתובתה עוד פעם באפי חד סהדא דוקא בכדי שתתבע פעם שלישית כמו שעשתה בראשונה והוא ישלם לה גם שלישית, ואח"כ יצרף להנהו שני עדים ומוקי להנך שני פרעונות הראשונות במלוה, יתבע מאתה שני פרעונות הללו ע"י הנהו שני עדים, ולמ"ד הלואה אחר הלואה מצטרפי, חד פרעון צריכה לשלם מיד, דהא שני העדים מעידין עליו, ועל המאה השניה מחויבת לישבע ש"ד מכח ר' חייא, דהא עדים מעידין במקצת, ושפיר מוקי גם לקמא בהלואה לחייבה שבועה דאורייתא, וכ"ז אי נימא כהש"ך אבל למ"ש הסמ"ע שם דהך דר' חייא ליכא בעדים שעל ידי צירוף אין מקום לתמיהת התוס' כמו שדחה המהרש"א:

והנה בט"ז שם כתב טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף, משום דהא דהעדאת עדיים מחייב שבועה ילפינן לה בב"ק מפיו ועד אחד ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין קנס אינו דין שיחייבו שבועה, ועדות ע"י צירוף לא מהני לקנס, דבקנס אין מחייבין אלא בעדים שראו כאחד ע"ש, ואם כי ראיה מחודדה היא, בכ"ז יש לדחותה, דלשיטת התוס' בב"מ אין ראיה כלל, דבב"מ שם (ד"ג ע"ב) בתוד"ה אבל העדאת עדים כתבו וז"ל דליכא למימר כ"כ משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד לגזול חשיד נמי אשבועתא קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי משתמיט כו', ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד כו' מ"מ גם התנא אשמועינן מק"ו ע"ש, ולפ"ז מוכח להדיא דמה שאנו למדין העדאת עדים מק"ו, לא על עצם יכולת החיוב, שיש בכח העדאת עדים לחייבו שבועה, דעל החיוב אין אנו דנין כלל, משום דזה היינו יודעים גם בלי ק"ו שיש בכח העדאת עדים לחייב שבועה, ורק לענין הנאמנות אנו דנין, דבלא הק"ו היינו אומרים שבהעדאת עדים כיון דהוא עצמו כפר הכל ולא שייך כ"כ משתמיט לא נאמינו על השבועה וקמ"ל ק"ו דאפ"ה שייך אשתמיט, ובחבורי לב"מ הארכתי לבאר בזה סוגיית הש"ס דהתם שיתיישבו לפ"ז ע"ש, ולפ"ז נסתר טעם הט"ז, דהא אפי' בעדים שע"י צירוף אע"ג דלא מחייבי קנס וליכא ק"ו לגבייהו נמי מצינן למילף דמחייבי שבועה, דכיון דכבר ילפינן בעדים גמורים שמחייבין שבועה ולא אמרינן בהעדאת עדים מיגו דחשיד, אע"ג שהוא עצמו כפר בכל, ממילא ידעינן שוב גם בעדים שע"י קנס אע"ג דלגבייהו ליכא הק"ו, דבשלמא אם הק"ו היה בא ללמדנו על יכולת העדים לחייב שבועה, בזה שפיר יש סברא לחלק שדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא עדים שע"י צירוף, ולכן אע"ג דבעדים גמורים ידעינן מק"ו שיש יכולת בידם, מ"מ בעידי צירוף דליכא ק"ו דהא גם בקנס לא מהני, י"ל דבאמת אין יכולת בידם לחייבו, ולא נוכל למילף זה מעדים גמורים, דשפיר יש לחלק ביניהם דדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא בעדים שע"י צירוף, אבל לפי מה שבארנו דעל עצם יכולת של העדים אין אנו דנין, דבלא ק"ו נמי ידעינן זה שלא תהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים, והק"ו לא הוצרך כ"א שלא נימא דכיון דהוא בעצמו כפר הכל דלא שייך כ"כ משתמיט, ולכן לא נאמינו בשבועה דנימא מיגו דחשיד כו', וכיון שעיקר הק"ו לא אתי כ"א להשמיענו דגם בכופר הכל שייך נמי אשתמוטי, א"כ כיון דבעדים גמורים ידעינן זה מק"ו, תו לא צריך ק"ו לעידי צירוף, דשפיר יליף עדי צירוף מעדים גמורים, דמה שייך לחלק בזה בין עדים לעדים, אחרי שהמעלה והחסרון שאנו ילפינן, לא בעדים הוא מונח כ"א בטענת עצמו במה שכופר הכל, ולאחר שידעינן במקום אחד דגם בכופר הכל אמרינן אשתמוטי, תו ידעינן כן בכ"מ, ולכן אע"ג דבעדי צירוף ליכא ק"ו, מ"מ כיון דבעדים גמורים ילפינן מק"ו שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, תו ידעינן נמי בעדי צירוף אע"ג דלגבייהו ליכא ק"ו וז"ב:

בגמ' ל"ש אלא לכתובת אשה משום חינא ורבא אמר ר"נ אפי' בע"ח, וכאן משמע דטעמא דחינא עדיף מטעמא דנעילת דלת, וקשה לכאורה מסוגיא דלעיל דפ"ו דקאמר לבע"ח יהבינן ולא לאשה, משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו', ואמנם למה שהוכחתי לעיל (דפ"ד ע"א) דר"מ לית לי' לטעם דיותר ממה שהאיש כו' ולדידיה טעם חינא עדיף, א"כ הכא דאסתם מתני' קאי דסתמא כר"מ ניחא ועמש"ש בארוכה, ועוי"ל עפ"י מה שדקדקתי ברש"י לעיל דפ"ד ע"א במתני' בד"ה ינתנו לכושל האשה נקראת כושל מפני שאין דרכה לחזר אחר נכסים ע"ש דלכאורה אינו מובן כיון דלאשה יהבינן מפני טעם דחינא, א"כ אפי' היה דרכה לחזר נמי, אלא משום דנגד טעם דחינא הא איכא טעם נעילת דלת דעדיף מטעם דחינא כמבואר בדפ"ו, וכמו שהקשה התוס' בדפ"ד שם, לזה מתרץ רש"י שודאי היכא דליכא אלא נכסים לפני אחד מהם פשיטא דלבע"ח יהבינן ולא לאשה, דנעילת דלת עדיף מחינא, ובכה"ג מיירי הש"ס לעיל דפ"ו, משא"כ כשיש לשניהם, ורק אנו דנין מי יחזר אחר נכסי ולמי יהבינן את המוכן ומזומן כעת לפנינו, בכה"ג יהבינן לאשה שאין דרכה לחזר, אבל הבע"ח שדרכו לחזר יחזר, ולא חיישינן לנעילת דלת משום זה, כי לא יומנע להלוות אפי' כשיוטל עליו לחזר כיון דדרכו בכך, ולפ"ז יתורץ גם הכא, דאין ההפסד לגמרי פה, דאם לא יגבה היום יגבה למחר כשיבוא הנה, או שיטרח לחזור אחריו במקום שהוא וכמו שהביא התוס' בשם הירושלמי דהאי שלא תגבה שלא בפניו לא קאי רק לענין דצריך להמתין עד שכותבין לי' שלש איגרות, ולהא מילתא כתובה עדיף שאין דרכה לחזור על בתי דינין, משא"כ הבע"ח לא יחוש לזה כיון דגברא דרכו בכך ולא יקפיד וז"פ:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה