אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף פז:

דף פו:

ברש"י ד"ה שבועה דאורייתא ונ"מ דלא מפכינן לה, והרשב"א ז"ל הקשה על רש"י דהא אפי' שבועה דרבנן נמי לא מפכינן שבועה דנוטלין, דלא מהפכינן אלא מנתבע לתובע ולא מתובע לנתבע משום דמימר אמר נתבע לתובע אי ניחא לך דלישתבע ולשקול שפיר ואי לא זיל, ועיין בשמ"ק הביא הרבה ראשונים שהרעישו על רש"י, וכן הרי"ף והרא"ש כאן הביאו לפסק הלכה דכל שבועת הנוטלין לא מהפכינן, וכן הופסק בשו"ע (חו"מ סי' פ"ז) בלי חולק, רק הש"ך שם בסק"ל הביא דרש"י חולק, ונסתייע מרש"י דהכא, ואפשר לי לומר דמרש"י דהכא אין ראיה שיחלוק על כל הראשונים, ולדינא יודה גם הוא דשבועת הנוטלין לא מפכינן ומ"ש כאן דנ"מ לענין היפוך, היינו משום דבלא"ה צריך להבין מה דאמר סבר רמי בר חמא דהוי שבועה דאורייתא דהבעל טעין מאתן והאשה מודה לו במאה והו"ל מודה מקצת, וכתבתי בסמוך בגמ' דקשה טובא, הא באמת הוי ההיפך ממש, דהאשה היא התובעת מן הבעל כתובתה, וכתבתי שם בשם השמ"ק, דבהא טעי רמב"ח דהוא סבר דכיון דהשטר מוחזק בידה הוי שפיר הבעל תובע מאתה להחזיר לו השטר הפרוע לפי דבריו והאשה מודה לו במקצת עד שרבא השיבו אח"כ שתי תשובות כו' ולדברי רבא הוי באמת להיפך, דהאשה הויא התובע, ולכן א"א לומר דהשבועה הויא דאורייתא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ונפטרין, דלפי טעותא דרמב"ח דהאשה הויא התובעת, א"כ לא שייך כלל תשובת רבא בזה, דהא שפיר נשבעת ונפטרת מלהחזיר לו השטר, אלא דרבא השיבו בזה על עיקר הטעות, שבאמת הויא האשה התובע ולא הנתבע ע"ש, וכיון שכן אין שום קושיא על רש"י, דהא רש"י פי' כן בדברי רמב"ח, דהוא קרי לבעל תובע ולאשה נתבעת, ולכן שפיר הוי מצית להפוך אי הוי מדרבנן, דהוי שפיר מנתבע לתובע ודו"ק:

והקושיא השני' שהקשו על רש"י, דכאן זכר הנ"מ דהיפוך, ולהלן בדברי ר"פ זכר הנ"מ דנקיטת חפן, כוונתי בזה למ"ש המג"ש, דבאמת סובר רש"י שאפי' שבועה דרבנן בעי נק"ח, ורק היכא שהשבועה באה לברר האמת או לאיים עליו שידקדק, אז החמירו שישבע בנק"ח, משא"כ היכא שהשבועה לא באה אלא כדי להפיס דעת בעה"ב לא איכפת לן וסגי אפי' בלא נק"ח, דבכל אופן שישבע יש פיוס, ולכן בדרמב"ח גבי פוגמת דהשבועה באה לאיים, משו"ה אפי' מדרבנן בעי נק"ח, ולהכי לא פי' כאן כ"א לענין היפוך, משא"כ לקמן בדר"פ בשבועת ע"א דקאמר הש"ס דהשבועה הוא כדי להפיס, אשמועינן רש"י רבותא דיש נ"מ גם לענין נק"ח וכ"ש לענין היפוך, ובזה מיושב גם קושית התוס' על רש"י מדידי' אדידי' במס' גיטין לקמן (דפ"ח ע"א) בד"ה מייתי לה ע"ש:

בתוד"ה אמר רבא, תימה לרשב"א כו', לא יכלתי להבין בזה קושיתו, דהא לשיטת התוס' בריש ב"מ דטעם דאשתמוטי צריך בכדי לבטל כח המיגו, דאל"ה לא היה פטור משבועה מטעם מיגו דכפר הכל, וא"כ הכא דבלא"ה לא הוי משיב אבידה כיון דהטעם הוא משום דמיפרע לא דייק וסבורה לומר אמת וכמ"ש התוס' בדבור הסמוך, ממילא ל"צ כלל לטעם דאשתמוטי, ואפי' לשיטת רש"י שם דטעם דאשתמוטי הוא שלא נימא מיגו דחשיד אממונא נמי א"צ לזה, כיון דהכא באמת לא חשודה לשקר, ורק שסבורה לומר אמת, שוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת המהרש"ל שתי' כן:

בגמ' אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק כו', וכן בסמוך גבי עד אחד נמי אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו, הרי"ף בפ' שבועת הדיינין למד מכאן, דבכל הדברים שמן התורה אין נשבעין עליהם כגון קרקעות ועבדים, מדרבנן מיהא נשבעין, ולמד מדין דפוגמת דהכא, דאמר רבא מדרבנן דפרע דייק, ובס' שער המשפט (סי' צ"ה) הקשה ע"ז דהא הש"ס כאן הוצרך לתת טעם לפוגמת משום דמיפרע לא דייק, משמע להדיא דהיכא דליכא טעמא אין נשבעין שבועת המשנה על קרקעות, דאל"כ בפשיטות הו"ל לשנויי דמדרבנן נשבעין עליהם ע"ש, והנה בהגהות אשר"י כאן הוכיח נמי כהרי"ף דמדרבנן נשבעין, רק הוכחתו הוא מדין דעד אחד שבסמוך ולא מדין דפוגמת, ואפשר דמשום קושיא הנ"ל לא רצה להוכיח מפוגמת, ואין לומר דא"כ גם מעד אחד אין להוכיח, דהתם נמי קאמר הש"ס טעם דבכדי להפיס וכמו שהקשה השעה"מ באמת כן, אכן זה אינו, דטעם דבכדי להפיס הוא טעם הכולל ששייך בכל מקום לומר כן, דמטעם זה יתקנו שבועה, ורק הכא דמקור דין זה הוא, גילה לנו הש"ס הטעם שרבנן חייבו שבועה במקום שהתורה פטרתו, דהוא משום כדי להפיס, ומינה נלמוד לכל מקום נמי שהתורה פטרה מן השבועה, שמחויב מיהא מדרבנן בכדי להפיס דעתו, אכן על הרי"ף שהוכיח מפוגמת שפיר קשה, דא"כ למה הוצרך כאן לטעם בפוגמת משום דמיפרע דייק:

והיה נ"ל ליישב עפמ"ש התוס' בד"ה דמיפרע דלא שייך כאן מיגו הואיל דטעם הוא משום דלא דייק וכסבורה לומר אמת, הרי לפי"ז דבלא טעם דמיפרע לא דייק היו אומרים לפטרו מן השבועה ע"י מיגו, וא"כ לק"מ על הרי"ף, דמה שהוצרך בש"ס לטעם זה, לא בשביל לחייבו שבועה, דשבועה הו"מ לחייבו גם בלא שום טעם, דרבנן חייבו שבועה לכל הפטורים מה"ת וכשיטת הרי"ף ומה שהוצרך לטעם דמיפרע כו', היינו משום דבלא זה היה לן לפטרו משבועה מכח המיגו, והוצרך לטעם זה לבטל כח המיגו:

אלא דכ"ז הוא אי נימא כשיטת התוס', אכן לפי מה שהוכחתי בסמוך והעליתי ליישב קושית התוס', דבלא"ה לא שייך כאן להאמינו במיגו, משום דהשבועה לא באה להיטיב ולהגדיל נאמנות שלו, אלא דשבועה באה לאיים עליו בכדי שידקדק, ומשו"ה לא שייך להאמינו במיגו, כיון דמהימן בלא"ה, והכי מוכח מלשון הש"ס דמסיים ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק, הרי שעיקר השבועה הוא בכדי שידייק יותר, וא"כ לפי"ז מוכח להדיא, דמיפרע לא דייק הוא טעם על חיוב השבועה ולא על בטול כח המיגו, דאי כהבנת התוס' דטעם זה הוי לבטל כח המיגו, לא הו"ל להש"ס לומר כ"א דפרע דייק ומיפרע לא דייק, ולא לסיים ורמו רבנן שבועה עליה, ומדמסיים הכי ומשמע שזהו עיקר הטעם שמטילין עליו השבועה ועיין במ"ש שם, וא"כ יוחזר הקושיא על הרי"ף, ולא על הרי"ף לבד יהיה תלונתי כ"א גם על התוס' בב"ב דל"ג שהוכיחו נמי דין זה מפוגמת קשה כהנ"ל, אלא די"ל דתוס' לשיטתייהו אזלי, שכתבו כאן דטעם דלא אמרינן מיגו הוא משום דמיפרע לא דייק וכסבור לומר אמת, א"כ שפיר י"ל דטעם זה לא הוצרך בכדי להטיל עליו שבועה, אלא לבטל כח המיגו, וגם בדעת הרי"ף י"ל דיסבור בזה כשיטת התוס', ולכן יוכלו להוכיח דינם מפוגמת, אכן ההגהות אשר"י יסבור כמו שכתבתי דטעם דמיפרע כו' בא להטיל עליו השבועה ע"י טעם זה וכמו שמוכח מסיום לשון הש"ס, ולכך מפוגמת אין ראיה והוכיח דינו מהא דעד אחד ולא מפוגמת:

אלא דאכתי קשה לי על ההג"א, דאם לא היה הקושיא עליו כ"א מפני מה למד דינו מעד אחד ולא מפוגמת, ע"ז היה תי' טוב דאיהו יפרש דבפוגמת הוצרכו להטלת השבועה טעם אחר, מכלל דבלא טעם לא הטילו רבנן שבועה, אכן אם יפרש כן, א"כ לבד שמפוגמת לא יהיה ראיה, אדרבה מפוגמת מוכח ההיפך לגמרי, דמדהוצרך בפוגמת לטעם זה, מכלל דבלא טעם זה לא משבעינן מדרבנן, וא"כ היכי מצי למילף גם מעד אחד, הא מפוגמת מוכח ההיפך. ונראה ליישב, דהנה זה ודאי הא דסברי הרי"ף וההג"א דמדרבנן חייב שבועה אפי במקום שהתורה פטרתו, דלאו בכל התביעות הוא, אלא דהיינו דוקא במקום שמן התורה היה נמי ראוי לישבע ע"ז, רק שיש איזה עכובים המעכבים שלא יוכל לישבע שבועת התורה, וכגון במודה במקצת או במקום שעד אחד מכחישו, שעל אלו התביעות מצד עצמם יש חיוב דאורייתא לישבע, אלא שיש עכוב מצד אחר, והוא משום דהוי שעבוד קרקעות, בזה שפיר אמרינן כיון דמצד הטענה בעצם יש חיוב שבועה ע"ז שפיר חייבוהו רבנן שבועה, אבל במקום שגם מצד עצם הטענה אין שום חיוב שבועה ודאי דלא אחמרי רבנן לישבע, דאלת"ה א"כ בכל כפר בכל יהא חייב שבועת המשנה ונימא דרבנן החמירו להטיל שבועה, אלא ודאי כדאמרן דלא שייך זה כ"א במקום שמצד עצם הטענה יש חיוב שבועה, ומצד אחד בא הפטור, ומעתה מיושב הכל, דאעיקר סברא דרמי בר חמא שרצה לומר בפוגמת דמחויב שבועה מצד דאיהו טעין מאתן וקא מודה לו במאה הו"ל מודה מקצת הטענה, קשה מאוד, הא אדרבה היא תובעת מאתו כל הכתובה והוא כופר, ומצאתי בשמ"ק שכתב דסברת רמב"ח הוא משום דשטר מוחזק הוא בידה הוי לי' כמו איהו התובע מאתה שטר של מאתן לי בידך והיא אומרת אין לך אלא מנה, ובאמת טעה רמב"ח בזה עיי"ש, וא"כ בשלמא לפי טעות דרמב"ח הוה עכ"פ כעין מודה במקצת, אבל לפי מה דהשיבו רבא, באמת לא הוה כלל מודה במקצת, רק דרבא השיבו לפי טעותו דסובר דהוי מודה במקצת נמי אין חייב שבועה מפני השני טעמים שהשיב, אבל לפי האמת גם בזה אינו כרמב"ח, וגם מודה במקצת לא מיקרי כיון דאיהי תובעת ממנו, וכיון דלא הוי כלל מודה במקצת, א"כ מצד עצם הטענה אין ראוי לחיוב שבועה, וקשה מאיזה טעם הטילו חז"ל עליו שבועה, לזה פירש רבא דרמו שבועה עליה כי היכי דלידוק, אבל במקום שהיה ראוי לחיוב שבועה מצד עצם הטענה כגון מודה במקצת ועד אחד, ורק שהפטור מצד אחר, כגון בקרקעות ושטרות, שפיר החמירו רבנן שבועה בכדי להפיס דעתו, ובפוגמת לא הוצרכו לטעם אחר כ"א מחמת שהתם אין ראיה מעצם הטענה לשום שבועה, ולפי"ז לא הוי ראיה מפוגמת וגם קושיא לא הוה, ושפיר קם שיטת ההג"א וז"ב:

בתוד"ה דמיפרע, ולא שייך כאן מיגו הואיל דטעמא משום דלא דייק והוא סבור לומר אמת כו', ולענ"ד דהכא לא הוצרכו לחלוק הזה, דבלא"ה נמי לא קשיא כאן, דליהמנו במיגו, דהא לפי הטעם דאמר בש"ס דמיפרע לא דייק ורמו שבועה עליה כי היכי דלידוק יותר, ולפי"ז השבועה שבכאן אינה משום חסרון נאמנות, אלא בכדי שיתיירא מן השבועה ועי"ז ידייק יותר, וא"כ אפי' כי איכא מיגו מאי הוה, דבשלמא היכא שהשבועה באה משום חסרון נאמנות, אז היכא דאיכא מיגו, דמהימן קי המיגו, א"צ לשבועה, אבל היכא דהשבועה לא באה לאלם הנאמנות, ורק לצורך איום יותר, מה יוכל להועיל כשיש לו מיגו, דמ"מ השתא דטעין דקיבל מקצת, ועי"ז חוששין אנו שמא לא דייק, מטילין עליו שבועה בכדי שידייק יותר ודו"ק:

באו"ד ומיהו קשה לר"י דבריש פ' כל הנשבעין גבי שכיר דבשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו' ואמאי מהימן במיגו כיון דטעמא משום דטרוד בפועליו וסבור שפרעו כו', והנה לפי הסבר התוס' בכאן, דמשו"ה לא שייך כאן מיגו משום שאין אנו חושדין אותה שברצונה לשקר, ורק אנו אומרים שברצונה לומר אמת, ולהכי לא שייך מיגו, דאם תטעון טענה אחריתא תשקר, וזה אין רצונה, וכן פירשו בשמ"ק כאן, היה מקום ליישב קושית התוס', דבלא"ה יש להבין דלפי הסבר התוס' א"כ מאי קאמר הש"ס בסמוך דאם טענה פחות משו"פ חיישינן שמא איערומי קא מיערמא, הא אין חושדין אותה לאיערומי, דאם היתה רוצה לשקר היתה טוענת שלא קיבלה כלום, וביאר המהר"ש והמהרש"א דזה ודאי כיון שלדבריה טוענת אמת ושלא קיבלה כלום, להכי בודאי תחפש כל הטצדקי בכדי לפטור עצמה משבועת חנם, ורק לשקר באופן כזה שעפ"י טענתה תבקש יותר מעות מכפי המגיע לה, זה לא תרצה לגזול ממנו, אבל לשנות הטענה באופן שלא יהיה שום גזל, ודאי תשנה, ולהכי באם נרצה להאמינה במיגו שיכולה לומר לא קבלתי כלום, דבאופן זה יהי' גזל, שתקח מאתו יותר מהמגיע לה, כיון שלפי האמת קיבלה מעט, זה לא תעשה, אבל לטעון שקיבלה פחות משו"פ, דבזה לא תבקש יותר, רק טענתה יותר צודקת, זה תעשה בודאי אע"ג שאין האמת כן, דכיון שלדבריה השבועה הוא בחנם, תבקש תחבולה איך להנצל, ולפי"ז י"ל דבשכיר דבין לפי הטענה שטוען עכשיו נתתי לך שכרך, ובין אם היה טוען לא שכרתיך מעולם ליכא שום נ"מ בממון, אלא שרק בטענה זה מהימן ביותר, שפיר מהימן במיגו, דזה ודאי היה טוען אף שאין האמת כן:

שוב התבוננתי דמהתם אין ראיה, די"ל היכא דטענה טענה היותר צודקת שפיר חיישינן לאיערומי ולא אמרינן דסבורה לומר אמת, דנחלק שאין ברצונה רק לגזול, אבל לשנות טענה באופן שלא יהיה גזל לא תחוש, כמו התם שטענה פחות משו"פ, אבל כשלא טענה כן, ולהאמינה במיגו דהיתה יכולה לטעון כן, זה לא נימא, דשמא אינה רוצה לשקר כלל, אפי' לשנות טענתה לחוד, ויש אתי ליישב בזה קושית מהרש"א שהק' כיון דבפוחתת כתובתה מהימנא בלא שבועה, א"כ ניהימנה בפוגמת במיגו דפוחתת, דגם כאן ליכא חשש גזל, דבממון אין נ"מ בין טענת פוגמת לפוחתת, ורק דבפוחתת הוי טענתה צודקת יותר, ולפמ"ש א"ש, דאם טענה פוחתת שפיר היתה נאמנת, אבל להאמינה במיגו לא אמרינן דשמא אין רצונה לשקר כלל אפי' רק לשנות טענתה, ובלא"ה מוכרח לחלק כמ"ש מטעם אחר, כמו שאכתוב לקמן, אכן אפי' אם תרצה לומר דמהימנא ע"ז גם במיגו, מ"מ קושית התוס' משכיר על מקומה עומדת, דהא בב"מ (דף קי"ב) ובשבועות (דמ"ה) ביארו תוס' קושיתם בהסבר אחר, והוא דכיון שעיקר הטעם דשכיר נשבע ונוטל הוא מפני שבעה"ב טרוד בפועליו וחשבינן טענתו כמי שאומר איני יודע כמ"ש התוס' שם, וא"כ איך שייך מיגו דאטו ע"י המיגו יודע יותר, ולפי"ז א"א עוד לתרץ כתרוצנו, דנהי ודאי דמיגו איכא, מ"מ עיקר הקושיא דמאי מהני מיגו כיון שאינו יודע, ע, דבשלמא לפי ההסבר שבכאן דסבורה לומר אמת וליכא מיגו, אז היה מקום לתרץ כמ"ש דשפיר יש כאן מיגו, אכן לפי הטעם דהוי כאינו יודע א"כ הקושיא הוא דמאי מהני מיגו ולא שייך תרוצנו הנ"ל:

ובכ"ז נראה דקושית התוס' מהא דשכיר הוא רק לשיטתייהו בשבועות ובב"מ שם, אבל באמת לשיטת הרי"ף ושארי ראשונים לק"מ, דהנה לפי פשט הסוגיא התם בטעמא דשכיר נשבע ונוטל קאמר בש"ס, דשקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, מלשון זה משמע דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ורק מחמת הטעם דבעה"ב טרוד שקלוה מיניה ושדיוה אשכיר, וכן פי' הרי"ף לפי דרכו, דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ולפי"ז י"ל סברא נכונה, דסברא דבעה"ב טרוד אין בכחה לתקן שיהא השכיר נשבע ונוטל, רק משום דכיון שאפי' בלא סברא דטרוד היה מוטל נמי על הבעה"ב לישבע, ובלא שבועה לא היה מהימן, להכי עתה שבעה"ב לא יכול לישבע מפני טרדתו מהפכינן אשכיר, ולא מהני סברא דטרוד כ"א להפוך השבועה מבעה"ב לשכיר, אבל במקום שבעה"ב היה מהימן אפי' בלא שבועה לא מהני סברא דטרוד לשדיה אשכיר שיהא נוטל עי"ז, וכמו דמוכח לשון הש"ס, שקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, הרי דוקא ע"ז מהני סברא דטרוד, לשקול לשבועה מבעה"ב, אבל במקום דליכא על בעה"ב שום שבועה, איה"נ דלא מהני, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס', דהתם בשבועות דמיירי דשכרו שלא בעדים, דהיה מהימן בעה"ב בלא שבועה ע"י המיגו שיש לו, ולהכי אין מועיל סברא דטרוד ולומר דהפועל ישבע ויטול, ואין זה מטעם דהמיגו מבטל לסברא דטרוד כהבנת התוס', דודאי סברא דטרוד נשאר כמו שהיה ואין בכח המיגו לבטלה וכסברת התוס' דבכה"ג דאומר בדדמי לא הוי מיגו, ורק דכיון דיש מיגו שבלא סברא דטרוד היה מהימן בעה"ב בלא שבועה, להכי אין בכח סברא דטרוד לחוד לתקן אשכיר, אבל זה ודאי דעתה דאמרינן סברא דטרוד אין המיגו מועיל כלום לענין הנאמנות להאמינו יותר ע"ז, ומה דלא אמרינן בכה"ג דשכיר ישבע ויטול, אין זה משום דבעה"ב מהימן יותר ע"י המיגו, ורק משום דעתה לא מהני סברא דטרוד לחוד וכנ"ל, ומה מאוד מדויק לשון הש"ס דשבועות לפי"ז, דאילו להבנת התוס' דטעם דשכרו שלא בעדים הוא מטעם נאמנות המיגו, א"כ הכי הול"ל אבל שכרו שלא בעדים מהימן מתוך שיכול לומר כו', דמקודם היה צריך לומר הדין ואח"כ הטעם, וכמו שאמרו בכ"מ דהוי כה"ג, ואילו בש"ס לא נזכר מלת "מהימן" והיינו כדברינו, שבאמת לא מטעם נאמנות המיגו הוא, דודאי שהמיגו לא הועיל לענין הנאמנות כיון דאומר בדדמי, אלא המיגו הועיל, שבלא סברא דטרוד היה מהימן בלא שבועה, ולהכי אפי' עתה דנימא סברא דטרוד לא מהני זה לחוד לתקן שבועה אשכיר וז"ב:

אכן כ"ז הוא אי נימא כפשטות הש"ס וכשיטת הרי"ף דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, אבל לשיטת התוס' שם בד"ה שקלוה, שכתבו דבאמת אין על בעה"ב שום שבועה אפי' בלא סברא דטרוד, משום דבכופר הכל ליכא שבועה ושבועת היסת לא נתקנה עדיין, א"כ מוכח דטעם דטרוד מהני לתקן אפי' במקום דליכא חיוב שבועה, והא דמהימן הבעה"ב בליכא עדים ששכרו הוא בע"כ מטעם נאמנות המיגו, להכי שפיר הקשו דמאי מהני המיגו כיון דאומר בדדמי, ועוי"ל דזה יסברו כו"ע דמשום סברא דטרוד לא נוכל לתקן להאמין לשכיר ולחייב לבעה"ב במקום שמדינא היה פטור, ואפ"ה יתיישב סברת התוס' מטעם אחר, דהנה בפירוש דטרוד בפועליו יש בזה מחלוקת הרי"ף והתוס', דהרי"ף וסייעתו פירשו דהכוונה הוא שחושדין אותו שמא שכח. אבל אין אנו מחליטין לומר שודאי שכח, ולא חשבינן לטענת בעה"ב כטוען ממש איני יודע, ולהכי ודאי דאין בכח סברא דטרוד להועיל שיהיה זה נשבע ונוטל, כיון שמן הדין פטור בעה"ב, ולחייבו מטעם זה לחוד אין סברא, אכן התוס' בב"מ פירשו, דסברא דטרוד עושה אותו כטוען איני יודע ממש, וחייב כדין א"י אם פרעתיך, ואפי' שבועה לא הוה צריך השכיר כדין א"י אם פרעתיך, וכמו שהוכיחו כן התם בתוד"ה אי הכי, ממ"ש דשבועת השכיר הוא רק כדי להפיס דעת בעה"ב, אבל מן הדין אפי' שבועה לא היה צריך, ולפי"ז סברא דטרוד אין מועיל לחייב במקום שפטור מדינא, אלא סברא דטרוד עושה לבעה"ב כאינו יודע וחייב מדינא, וממילא לשיטתייהו מוכח שפיר דבשכרו שלא בעדים דמהימן בעה"ב הוי בע"כ מטעם מיגו, ולהכי שפיר הקשו דמאי מיגו הוה, אכן אי נפרש כפי' הרי"ף דטרוד לא הוי כא"י ממש, דמדינא פטור בעה"ב, וגם בזה נפרש כהרי"ף דבעה"ב היה צריך לישבע בלא סברא דטרוד א"ש קושית התוס', דלחייבו מטעם זה לחוד לא מהני לכו"ע:

בגמ' פוחתת כתובתה מהו מי אמרינן היינו פוגמת, והנה הריב"ש ומהרש"א הקשו דהיכי ס"ד לדמותה לפוגמת, הא בפוגמת גופא עיקר הטעם הוא משום דמיפרע לא דייק, ולא שייך זה בפוחתת כיון דלא מודה שנפרעה, דבשלמא בפוגמת דמודה שנפרעה אמרינן מדנפרעה מקצת נפרעה כולו, אבל בפוחתת דלא מודה שנפרעה לא שייך האי טעמא כמ"ש התוס', ותי' שניהם, דזה ודאי ידעינן דבפוחתת לא שייך טעם דפוגמת, אלא דהבעיא הוא דילמא באמת הוי פוגמת, והא דפוחתת משום דמיערמא ע"כ דברי הריב"ש הובא בשמ"ק, וקשה דא"כ איך יפרש צד השני של הבעיא, או דילמא פוגמת הויא מודה מקצת, פוחתת לא מודה, ופי' התוס' דהיינו דמשום דלא מודה לא שייך טעם דפוגמת, הא גם מצד הראשון של הבעיא ידעינן דליכא כאן טעם דפוגמת ואפ"ה היה רוצה לומר דמחויבת שבועה משום דמיערמא א"כ איך רצה בצד השני לפוטרה משבועה ע"י טעם זה, ורק הכי הול"ל בצד השני, או"ד לא חיישינן לאיערומי, אבל מה שפי' הטעם לא אתי שפיר, ולכן נראה דאם נפרש כפי' הריב"ש. דבצד הראשון שרצה לדמויי לפוגמת משום דמיערמא, אז יהיה בצד השני של הבעיא הפירוש, לא כפי' תוס', אלא הכי נפרש, או"ד פוגמת הוי מודה מקצת, דכבר כתבתי לעיל בסמוך, דלא שייך לאחמורי שבועה מדרבנן כ"א במקום שמצד עצם הטענה ראויה היא לחיוב שבועה, וכגון במודה מקצת או עד אחד, ורק דהתורה פטרתו מצד אחר, בכה"ג הטילו חז"ל שבועה עליו, אבל במקום שמצד עצם הטענה אין ראויה לחיוב שבועה, לא שייך כלל להטיל שבועה מדרבנן, וז"ש פוגמת מודה במקצת, כסברת רמי בר חמא, דהוי כמודה במקצת, וא"כ מצד עצם הטענה ראויה היא לחיוב שבועה, ומשו"ה אע"ג דמצד אחר פטור משום דהוי שעבוד קרקעות, החמירו רבנן שבועה כעין דאורייתא, פוחתת לא מודה במקצת, ומעצם הטענה אין ראויה לחיוב שבועה, וא"כ מהיכי תיתי נטיל שבועה עליה, ואמנם התוס' ומפרשים בצד השני של הבעיא דמודה במקצת ושייך טעם דמיפרע לא דייק, לא יפרשו בצד הראשון כפי' הריב"ש ומהרש"א משום דמיערמא, אלא יפרשו כפי' מהר"ש דלהכי בפוחתת שייך נמי טעם זה, דכל זמן שאין השטר במלואו ימהר עצמו לפרוע והטילו שבועה עליו ע"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה