אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף פו.

דף פה:

בתוד"ה תיזול כו' ומביא ראיה מהא דאמרינן כו' ואם היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכא דעתה ע"ש, בדברים הללו יישבתי דברי הרמב"ם מקושיות הש"ך דבחו"מ (סי' ס"ו סקצ"ז) הקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דבפ"ה מאישות כתב בהיה לו חוב ביד אחרים וכו' במעמד שלשתן מקודשת, והמ"מ הוכיח מזה דס"ל להרמב"ם דבמעמד שלשתן א"י למחול דאל"כ אמאי מקודשת הא לא סמכא דעתה, ובפ"ו מהל' מכירה משמע דס"ל דמוכר שט"ח יכול למחול אפי' במעמ"ש, ואכן לפי מה שהוכיחו התוס' כאן דהמוחל א"צ להחזיר אלא מעות שנתן הלוקח ולא כל שווי השטר, דאל"ה אמאי לא סמכא דעתה, וא"כ למאן דסובר באמת דמשלם כל שווי השטר ודאי סמכא דעתה וצריכה להיות מקודשת, דנהי שיוכל למחול מ"מ כיון שסופו לשלם כל השווי הרי סמכא דעתה, ואין לדחות ולומר דאכתי לא סמכא דעתה שצריכה להיות תובעת ממנו ויהיה לה בושת וזילותא דדינא וכמו שדחה בתוס' דב"ב, די"ל דהסמיכות דעת שלה הוא לא על התשלומין, מה שישלם לה אח"כ, דאם היתה יודעת שודאי ימחול איה"נ שלא היתה מתרצה אף שתוכל לתובעו, אלא הסמיכות דעת הוא, דכיון שיוצרך אח"כ לשלם כל השווי א"כ ודאי שלא ימחול, דאם לא היה מחויב לשלם כל השווי, י"ל שיעשה קנוניא עם הלוה וימחול, אבל השתא שמחויב לשלם כל השווי למה ימחול, ולא שייך בזה חשש קנוניא, וכ"מ מלשון התוס' בכאן ממ"ש הא אינו רשאי למחול שיצטרך לשלם, הרי דהסמיכות דעת הוא שלא ימחול כלל, ולזה צדקו דברי הרמב"ם דלשיטתו (פ"ז מחובל ומזיק) דסובר שצריך לשלם בעד כל שווי השטר, ולכן בהלכות מכירה כשדן אי יכול למחול, כותב שיכול למחול, דכן הוא הדין כשמואל, ואפ"ה פוסק דמקודשת, כיון דצריך לשלם כל שווי הכתובה סמכא דעתה שבודאי לא ימחול, ומה דקשה לפ"ז מסוגיא דקדושין דמ"ז, דא"כ מאי קאמר שם דפליגי בדשמואל ולחכמים דס"ל כשמואל אינה מקודשת, הא צריכה למיסמך דעתה כיון שמחויב לשלם, כבד יישבתי זה בחבורי לב"מ ד"כ ע"ש:

והנה בספר תפארת מנחם כתב לתרץ קושית הש"ך, דאע"ג דסובר הרמב"ם דיכול למחול מ"מ מקודשת לפום מה דס"ל להרמב"ם טעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות מדרבנן כיון דהוי דבר שלב"ל וברמ"א (חו"מ סי' ר"ט) הובא בשם הגהות מרדכי דאע"ג דאין מקנה דשלב"ל, מ"מ אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ ולכן שנים שהקנו זמ"ז על מתנה שיקבל אחד מהם שלכל מי שיתן יחלוק עם חבירו דקנה, וכתב הסמ"ע הטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, וא"כ ה"נ בקדושין שרוצה לקנות האשה מקנה ג"כ, וכיון שאין כאן חסרון משום דשלב"ל, ממילא הוי בזה מכירת שטרות דאורייתא, ולכן א"י למחול, ולענ"ד טעה בתרתי בגמ' ובסברא, בסברא, דזה ודאי שמ"ש הרמ"א דהיכי שרוצה לקנות מקנה, היינו כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי דשלב"ל, ובזה אמרינן דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדשלב"ל של חבירו מקנה לו נמי את הדבר שלב"ל שלו, וכעין פי' ר"ת גבי אסמכתא, דמשו"ה משחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ, והיינו כשהדבר שרוצה לקנות שוה הוא לאותו דבר שמקנה לו, דבזה אמרינן שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו, לא יוכל לקנות את של חבירו דהוי נמי מסוג כזה, אבל אם הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול הקנין בו, לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין, אם יחלוף דשלב"ל על איזה חפץ, נימא נמי שאגב דרוצה לקנות מקנה, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחד לא אמרינן סברא זאת, וא"כ ממילא שגם בקדושין לא שייך לומר דאגב דרוצה לקנות האשה שהיא בעולם מקנה לה הדשלב"ל, ואע"ג שראיתי בחת"ס סי' קפ"ו שכתב לדבר פשוט, דהיכי דמצד אחד הוי דבר הבא לעולם ומצד אחד דשלב"ל כ"ש דמהני, מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש, וגם בלא"ה טעה בדבר המפורש, דהא הרמב"ם עצמו לא ס"ל כלל כההגהת מרדכי, שאמרינן סברא דאגב דרוצה לקנות מקנה והרמ"א עצמו ציין לעיין לעיל בסי' קע"ו דיש חולקין בזה, והוא שיטת הרמב"ם גבי אומנין שנשתתפו דלא מהני הקנין משום דהוי דשלב"ל אע"ג דהתם הוי נמי אגב דבעי, וא"כ איך יתרץ הוא את דעת הרמב"ם מטעם דאגב דרוצה כו', כיון דלא ס"ל לדין זה, ובעיקר הדין אם יכול למחול במעמ"ש, נ"ל דתלוי בשני הטעמים על הא דיכול למחול, דלשיטת ר"ת משום דשעבוד הגוף נשאר אצלו וממילא פקע שעבוד הנכסים, וא"כ במעמ"ש שהלוה כאן ונתרצה הרי הוא נשתעבד מעתה ללוקח להכי א"י למחול, ולטעם השני משום דמכירת שטרות הוי מדרבנן א"כ מעמ"ש דהוי נמי מדרבנן יכול למחול, והרמב"ם דסובר כטעם הב' משו"ה, ס"ל דיכול למחול, וראיתי בריטב"א דקדושין שכתב נמי דמעמד שלשתן שעבוד דלוה הוא ואינו יכול למחול:

ברש"י ד"ה יותר משהאיש כו' ולא חיישינן לומר משום חינא, הרי דמלשונו משמע דלטעמא דיותר משהאיש, לא חיישינן תו לטעם דחינא, ואילו בלשון התוס' ד"ה לאשה כתבו וז"ל ובאשה לא שייך נעילת דלת דיותר ממה כו', משמע שטעם דיותר וכו' אין מבטל כ"א טעם דנעילת דלת, אבל טעם דחינא אכתי נשאר על מקומו, ולעיל דפ"ד הארכתי לבאר דלשיטתם אזלי, דלשיטת רש"י לעיל דסברא דחינא הוא בכדי שהאנשים ימצאו חן והנשים יתרצו להנשא להן, וא"כ לטעם דאמרינן דיותר ממה שהאיש רוצה כו', לא שייך תו לדאוג לתקנה דחינא, אחרי שהנשים יתרצו בכל אופן להנשא, והתוס' לשיטתם דסברא דחינא הוא כדי שהנשים ימצאו חן בעיני האנשים, א"כ לטעם דיותר משהאיש, כ"ש דצריכין אנו לדאוג שיהיה יכולת בידם להנשא, ושם הארכתי הרבה ליישב בזה קושית התוס' שבכאן ע"ש היטב:

בתוד"ה אמר לא ניחא לי כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעכו"ם קאי כו' ע"ש, ועיין במהרש"א שהעלה בדעת התוס' דלר"ה ברי' דר"י יתומים גדולים נמי צריכין לפרוע במעות, וכבר צווחו המפרשים ע"ז עיין בדבריהם, והנה מה שגרם להמהרש"א ולמפרשים, היינו משום דמפרשי דמ"ש התוס' דאתולה מעותיו בנכרי קאי, דהוא עובדא דלעיל, שבאמת היה לו קרקע ומה שתלה מעותיו בנכרי, לא נתכוון להבריחו לגמרי מן החוב, אלא רק לדחותו לגבות מן הקרקע וכההיא עובדא דלעיל, ובכה"ג הי' שאלת רב כהנא מר"פ, וצ"ל בע"כ לפ"ז דהשקלא וטריא היה אי השעבוד חל גם על מעות וכמ"ש הם, ושפיר הוכיחו דמדשואל רק לר"פ מכלל דלר"ה ברי' דר"י חל נמי על מעות אפי' ביתומים גדולים, אכן בפשוטו נראה דהתוס' לא איירי כאן כלל לענין השעבוד על מעות מיתמי, אלא הכא מיירי מיני' דידי' ובשאין לו שום קרקע, ורק מטלטלין או מעות הי' לו ותלה אותם בנכרי, דאילו לא הבריחם לתלות בנכרי, פשיטא דהי' גובין מהם, כיון דקרקע אין לו, דמיני' דידי' גבינן אפי' מגלימא דעל כתפי' ואפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא נמי, דגם לדידי' פשיטא שנחתינן לנכסי כדתנן המלוה את חבירו גובה מנכסים בני חורין ובכמה מקומות אמרינן דנחתינן לנכסי', ולכן היכי שאומר לא בעינא פשיטא שממשכנין אותו בע"כ לכו"ע, ורק הכא מיירי שהמעות שהיה לו הבריחם ותלה אותן בנכרי, ולכן שואל מאתו לר"פ היאך נעשה בזה, אם לכפות אותו בגופו או לא, דבשלמא לר"ה דהשעבוד חל ע"ז מן הדין וא"כ המעות משועבדים למלוה ושלו הם, ומה שהבריחם הוי כגוזל ממש, ובגזלן פשיטא שכופין אותו בגופו עד שיצילם מן הנכרי, ויחזירם להנגזל, משא"כ לר"פ דעצם המעות אינם של מלוה, ולא הוי כגוזל בזה שהבריחם, דאינו אלא מצוה, וא"כ השתא שהבריחם באופן שאינם תח"י המלוה למשכנם בע"כ, אם כופין אותו בגופו לחייבו בזה, די"ל דוקא היכי דהמעות הוי תחת ידו כופין אותו וממשכנין לגבותם בע"כ, אבל לכפייה שבגוף אפשר דאינו כ"א בגזלן ולא במצוה, ומשני דגם במצוה כופין, וכפירושי משמע להדיא בשמ"ק וגם ברא"ש, ולפ"ז לא מוכח כלל בסתמא אי משלמין ממעות לא לר"ה ולא לר"פ ודו"ק:

ברש"י ד"ה פריעת בע"ח מצוה כו' דכתיב הין צדק כו', המפרשים הקשו למה לא הביא רש"י מקרא דיוציא אליך העבוט החוצה, והרבה ראשונים פי' באמת מקרא דיוציא גו', ונ"ל עפמ"ש הראב"ן בסי' ס"ט וז"ל אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר כו' מ"ט שעבודא דאורייתא כלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבד למלוה דסבר עולא כתנא דאמר בב"מ בע"ח שבא למשכן לא יבוא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה והלוה יוציא העבוט ואם לא יוציא מנתקו המלוה בשוק בע"כ כו' ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדחוקי להוציא לו משכון או לנתוחי בלא בי"ד כו' ע"ש, ולפ"ז משמע להו מקרא דיוציא אליך משמע שבע"כ כייפינן לי', וגובין ממנו בע"כ, וא"כ השתא בס"ד דרב כהנא ששאל מר"פ דלדידך דמצוה היא אי אמר לא בעינן למיעבד מצוה מאי ומספקא לי' אי כופין או לא, לא הו"מ לפרש מטעם דיוציא אליך, דהא לטעם זה פשיטא דלא מהני מה שאומר לא בעינא למיעבד כיון שאפי' לנכסיו מגבינן בע"כ, כ"ש דכופין אותו ומאי מספקא לי', והוכרח לפרש בס"ד דר"כ, מקרא דהין צדק, וכ"ז הוא רק לס"ד, אבל בתר דמסיק ר"פ דכופין אותו, איה"נ דנוכל לפרש דהמצוה הוא מקרא דיוציא אליך העבוט, ובזה אפשר ליישב קושית הראב"ד שהקשה על הרי"ף והרא"ש בס"פ גט פשוט דמסקי דגם ר"פ סובר שעבודא דאורייתא, והקשה מהא דאמר ר"פ בסוגיין דפריעת בע"ח הוי מצוה, והנה טעם דמ"ד שעבודא דאורייתא דיליף מקרא דיוציא אליך וכמ"ש בשם הראב"ן וגם הרשב"ם פי' שם כן, א"כ לפמ"ש דלמסקנא דר"פ סובר נמי דהמצוה הוא מקרא דיוציא, ממילא דמוכרח דגם הוא סובר שעבודא דאורייתא ודו"ק, ומה דמצריך לטעם דמצוה, הא כיון דשעבודא דאורייתא איכא חיוב ומאי אהני טעם דמצוה, י"ל עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד ש"ד מ"מ מטלטלי לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה, הרי דאפי' למ"ד ש"ד, דוקא אותן דסמיך עלייהו אבל מטלטלין לא משעבדי, ואכן היינו דוקא בתורת שעבוד, אבל בתורת כפייה לקיים מ"ע גביא מיני' דידי' מיהא, ולפ"ז ר"פ בא לאוסופי עוד על מ"ד שעבודא דאורייתא, דבלא טעם דמצוה, ורק בתורת שעבוד, א"כ במטלטלין דליכא תורת שעבוד לא גבינן אפי' מיני', ואתי ר"פ לאוסופי דמצוה נמי איכא, ולכן מיני' דידי' גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מ"ע, ובס"ד דרב כהנא היה סובר דר"פ דאומר מצוה, היינו דאינו אלא מצוה ולא שעבוד, אבל למסקנא יתפרש דגם ר"פ סובר דשעבוד איכא אלא דאתי לאוספי עוד דמצוה נמי איכא, ומה דקשה לפ"ז היכי אפשר לומר דלמ"ד ש"ד מטלטלין לא משתעבדי הא כיון דעיקר ההוכחה דש"ד הוא מקרא דיוציא ושם מיירי במטלטלין עיין בחדושי הרי"ם לעיל דפ"ד מ"ש בזה:

ומה יפה יתבאר לנו דברי רש"י (ב"מ דס"ז) בד"ה אין בע"ח גובה הימנה כו' אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין בע"ח גובה הימנה כו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דבשלמא בעודו קיים גבי אף מגלימא דעל כתפי' שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבוא שליח בי"ד ויכנס לביתו ויטול משכונו דכתיב והאיש אשר אתה נושה כו' יוציא אליך כו', אבל היכי דמית בהדי יתמי מאי עבידתי' הרי לא לוו מאתו, ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסי' מדין ערב כו' וכי אוזפי' עלייהו סמיך, אבל מטלטלין אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל דבידו להצניען עכ"ל והנה בע"כ בדעת רש"י דתורת שעבוד ליכא במטלטלין כמ"ש דלאו עלייהו סמיך, וצ"ל דהא דגביא מיהא מיני' דידי' היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע, וא"כ יקשה למה הביא פסוק דיוציא אליך, הא רש"י גופא כתב כאן דהמצוה הוא משום הין צדק, ובס' נחל יצחק סי' ל"ט ראיתי שהרגיש בזה ונתקשה טובא בכוונת רש"י, ולמ"ש א"ש, דלמסקנא הוי לכו"ע מקרא דיוציא וכנ"ל, ודע דכדברי רש"י שמחלק במטלטלין בין דידיה ליתמי איתא גם ברמב"ם (הל' מלוה פי"א) וז"ל דהבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן מטלטלין שהמטלטלין אינן תחת שעבוד מה"ת ע"כ, וגם עוד כמה פוסקים כתבו כלשון הזה, ובס' נח"י שם הוכיח נמי מהירושלמי המובא ברא"ש דפירקין לעיל סי' ב' דלכן ינתנו ליורשים ולא לב"ח דזו תורה וזו אינה תורה, הרי דס"ל דמה"ת אינו גובה מטלטלי דיתמי, ונדחקו למצוא החילוק, כיון דמיני' דידי' גביא מיהא מה"ת הרי דנשתעבדו וא"כ מה איכא בין דידי' ליתמי, מ"ש קרקעות דכיון דמשעבדו אין חילוק בין דידי' ליתמי, ובאמת דין שעבוד במטלטלין, ומיני' דידי' דגביא, היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע, כיון דלדידיה הלוה ונתחייב לפרוע, משא"כ היתומים וכנ"ל בשם רש"י, ואע"ג דעל היתומים נמי איכא מצוה לפרוע חוב אביהם וכמ"ש בש"ס דלקמן (דצ"א ע"ב) וא"כ ניגבי גם מינייהו בתורת כפייה לקיים המצוה, אכן כבר יישב זה רש"י לקמן שם בד"ה מצוה וז"ל משום כבוד אביהן אלא שאין לבי"ד לכופן על כך דלאו מ"ע מפורש הוא כסוכה ולולב אלא מצוה דרבנן בעלמא ע"כ, הרי דביתומים שאינה מ"ע מפורש אלא רק מדרבנן משו"ה אין כופין, משא"כ בדידיה גופא דמ"ע מפורש הוא מה"ת מקרא דיוציא אליך כו' שפיר כופין דדמי לסוכה ולולב:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה