בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף פה:
תוד"ה ועוד כו' אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן ע"ש, ולכאורה קשה הא תינח בעובדות דבסמוך בכסא דכספא ומטכסי, דהסימנים הוו בגופו של חפץ להכי לא סמכינן אסימן לחוד, אבל בבבא דרישא דהסימן הוא מה דציירי בסדיני' וזה אין רגיל לידע אם לא כשהפקיד אצלו כמ"ש התוס' גופא, וא"כ אמאי לא סמכינן הכא אסימן לחוד, ונ"ל דבאמת באדם שאינו רגיל דעייל ונפיק בביתו היה מהני סימן זה לחוד, אבל באדם דרגיל דעייל ונפיק בביתו, גם סימן זה לא מהני, דשמא חזא איך הבעה"ב הפקיד וצייר זה בסדינו, ולהכי בעינן נמי לטעם דלא אמיד, דבצירוף שני הטעמים הללו, אפי' באדם דרגיל דעייל ונפיק נמי מהני, דתו ליכא למיחש שמא חזא לבעה"ב שהפקיד, ומיושב בזה מה שהקשו המפרשים במה שאמר הש"ס אח"כ אבל רגיל דנפיק ועייל אימר איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזי חזי, למה חשש לשמא חזא לאדם אחר שהפקיד, ולא חשש לשמא חזי את בעה"ב בעצמו שהפקיד, ולמ"ש א"ש דכיון דלא אמיד וגם נותן סימן, בצירוף שני הטעמים ליכא למיחש לבעה"ב, אלא דאכתי חיישינן שמא איניש אחרינא אפקיד, ואי"ל כיון דסוף סוף ברגיל דעייל ונפיק חיישינן, א"כ למה הוצרך להוסיף טעם דלא אמיד, דהא בדלא רגיל בביתו מהני סימן לחוד, וברגיל לא מהני גם טעם דלא אמיד, דנהי שזה לא חיישינן שמא חזא בעה"ב עצמו שהפקיד כיון דלא אמיד, אבל הא אכתי חיישינן שמא איניש אחרינא אפקיד, די"ל דנ"מ כגון דידעינן דשום אדם אחר לא הפקיד כ"א הוא ודו"ק:
ועוי"ל דמשו"ה בעינן נמי לטעם לא אמיד, עפמ"ש התוס' (חולין דצ"ו) דאין מוציאין ממון ע"י סימנין ע"ש, והא דמהני באבידה, היינו משום דלא מיקרי מוחזק, ועיין בקצוה"ח (סי' רנ"ט) שהעלה נמי דלהוציא מחזקה לא מהני סימנים, ולפ"ז היכי דאמיד, דאז הוי הספק אם של אבי היתומים גופא הוא, דלענין זה הוו היורשים מוחזקים גמור, ולא מהני שום סימן, ודוקא בלא אמיד, דשל אבי היתומים ודאי שאינו, דלמציאה ומתנה לא חיישינן שהוא מילתא דלא שכיחי, ורק הספק הוא דשמא של אדם אחר המפקיד הוא ולא של זה הטוען שהפקידו, ולענין זה לא מיקרי אפוקי ממונא כיון דשל היתומים ודאי שאינו, משו"ה מהני הסימן, אלא שאינו מובן לי לפ"ז למה הוצרכו התוס' לומר הטעם דסימנים לחוד לא מהני משום דשמא זבנה מיניה, והא בלא"ה סימנין לחוד אין מועילין להוציא ממון ועמ"ש עוד בסמוך:
בתוד"ה קיהיב סימנא כו' ובהאשה שהלכה משמע דלא הוי סימן כה"ג, ונ"ל ליישב עפמ"ש הנמוק"י בפ' איזהו נשך גבי הנהו זוזי דיתמי כו' בדקינן גברא דאית ליה דהכא פריכא ע"ש שהקשה כיון דמשקל הוי סימן מה מהני דהבא פריכא כו' וי"ל דמשקל לא הוי סימן כ"א באבידה דלאו אפוקי ממונא הוא אבל היכי דהוי אפוקי ממונא ממארי' ולמיתב לאחר כמו בהך עובדי דהתם לא יהבינן לי' אלא בסימן מובהק ע"ש, והנה בב"מ (דכ"ג ע"ב) למדו דמנין הוי סימן מסימן דמשקל, ומדמשקל הוי סימן מנין נמי כו' וא"כ הוו סימנים שווים, וכמו דמשקל לא מהני לאפוקי ממונא, ה"נ מנין, וא"כ אין מקום לקושית התוס' דהתם ביבמות דהבעה"ב אומר דשלו הוא, ואנו דנין אם להוציא מחזקת הבעלים משו"ה לא מהני סימן כזה, וכ"ש לפמ"ש לעיל דשום סימן לא מהני להוציא, משא"כ כאן דמיירי בלא אמיד, וע"ז אין אנו דנין כלל, אם של היתומים הוא, דודאי ששלהם אינו כיון דלא אמיד הוא, ולמציאה ומתנה לא חיישינן, ורק אנו דנין אולי אדם אחר הפקיד, וא"כ לא הוי כאן לאפוקי ממונא ודמיא ממש לאבידה דמהני סימן זה, וגם עוי"ל עפמ"ש הרא"ש בסוגיין, דדין דהכא היינו דוקא כשטוענים היתומים שמא, אבל אי טוענים ודאי אבינו אמר לנו שהיה שלו לא מפקינן מינייהו ע"ש, ולפ"ז התם ביבמות דהנתבע טוען ברי ששלו הוא משו"ה לא מפקינן מיניה:
בתוד"ה מפני שידו כידה כו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל כו', בחי' הרשב"ץ ראיתי שמקשה בזה דלהאמור בסמוך דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא א"כ שפיר יש לחוש שמא כתבה ליתן בניסן, ואי"ל דאי בעי מוחלת השתא כדשמואל, הא אי מוחלת צריכה לשלם מדין דגרמי, משא"כ השתא דמודית על השובר ע"ש, והנה בעיקר קושיתו כבר הקדימו התוס' בב"ב והרא"ש בב"מ, ואכן בחבורי לב"מ דקדקתי ממ"ש רש"י שם (ד"כ ע"א) בד"ה ש"מ וז"ל מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל בשובר שנכתב לשמה איתא לדשמואל כו' הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחיל ושפיר טריף בעל ע"כ, מלשון זה משמע דרש"י פי' דלאו מטעם מיגו הוא כמו שפי' הראשונים דמטעם מיגו הוא, דמשו"ה לא חיישינן לקנוניא דאי בעי למיעבד קנוניא מה לה לשקר תמחול כתובתה לבעלה ומדלא מחלה ש"מ קושטא קאמרה דיהבה לי' לשובר מזמן הכתוב בו, ורש"י יפרש דלאו מטעם מיגו הוא, אלא דכיון דקא מודה דפרוע, הוא ושובר מעליא הוא זו היא מחילתה וכמאן דאמרה מחול לך דמי, וכתבתי שם דה"ט דבחר רש"י לפרש הכי, היינו משום דהיה קשה לי' קושית התוס' והרא"ש הנ"ל, דמאי מיגו הוא זה שמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול הכתובה לבעלה, דאי מחלה היתה צריכה לשלם ללקוחות כל מה שהכתובה שוה עכשיו כשהיא גרושה וכשמחזירין השובר אינה משלמת אלא דמים מועטין שקיבלה מלוקח כי המכר לא היה מכר שכבר נתקבלה כתובתה, משו"ה פי' רש"י מטעם מיגו, אלא משום דפרעון גופא הוי המחילה, ובחבורינו שם הארכתי בזה לתרץ בכמה מקומות ואכ"מ יותר: