בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף פד:
בתוד"ה שפיר תפסתוה, תימה לפי מה דאמרינן לעיל מטין כו' משמע דלכתחלה עבדינן כר"ע ע"ש, ולי נראה דר' יוחנן לא אמר להם כן לפסק הלכה, דהא ודאי דמה שבאו לפניו, לא לעמוד לפניו לדון אתו, כיון שקרוביו הם, וקרוב פסול לדון, אלא ודאי דלאו שני הצדדים באו בזה, רק צד האחד באו, ולא לדון כ"א לשאול עצה מאתו, אם כדאי לפניהם לבוא בדינא ודיינא, או שאין ממש בתפיסה הזאת שיוכל לצמוח מזה איזה זכות שיהיה לפניהם, וע"ז השיב להם שפיר תפסתוה, היינו שיוכל לבוא מתפיסה הזאת איזה זכות, וכגון כאשר יבוא הד"ת שלכם לפני דיין כזה שיפסוק לכם כר"ט, וכמו שקרה בעובדא דלעיל שדון דייני כר"ט ואז תו לא מהדרינן עובדא, ולכן על שאלתם העצה מפיו אם יש ממש בתפיסה הזאת, וכדאי לבוא בדינא ודיינא, או שמא אין ממש בתפיסה זאת ויחזירו מיד, כי מה בצע גם אם יקבלו זילותא דבי דינא לבוא בדין, ע"ז שפיר השיבם בדרך עצה כי שפיר תפסו ויש ממש בתפיסה עד שלפעמים יוכלו לזכות עי"ז כשהדיין יפסוק להם כר"ט, ולכן בלא ד"ת אינכם צריכים להחזיר, אבל כאשר היו באים שני הצדדים לדון לפניו, ודאי שלא היה פוסק להם לכתחלה דתפיסה מהני, כיון שאיהו ס"ל דלכתחלה עבדינן כר"ע, שוב ראיתי בהגהות יעב"ץ שפי' נמי שלא באו כ"א לשאול עצה:
ואמרתי להוסיף עוד שגם רש"י ז"ל במתק לשונו יישב לקושית התוס' בנקודה אחת, דבד"ה קריביה דר' יוחנן פי' רש"י "קרובין" ומאי בעי בזה, ואמרתי דהנה לשון קריביה שהוא לשון יחיד, משמע שרק אדם אחד הוי התופס, וא"כ הא דקאמר אח"כ "אתו" לקמי' דר' יוחנן לשון רבים, היינו מוכרחים לומר, שהיינו שני הצדדים, התובע והנתבע, ובמקום דשני הצדדים באים, אז מותר גם לקרוב להיות דיין כמ"ש במהרש"ל פ"י דב"ק סי' ל"ד הובאו דבריו בש"ך (חו"מ סי"ז סקט"ז) דהוי כמכשירם לדון וכההיא דרבינא דדן חמוה, ואי נימא שבאו לפניו לד"ת ממש, א"כ מה שאמר להם שפיר תפסתוה, היינו לפסק הלכה, וקשה קושית התוס', איך פסק כן לכתחלה, וע"ז תי' רש"י שבאמת רק צד אחד שהם הקרובים שלו באו לפניו, ולא לדון כ"א לשאול עצה, ומה שאמר "אתו" לשון רבים, היינו משום דגם בצד הזה היו כמה אנשים, לא קרוב אחד כ"א קרוביו, הרבה מקרוביו היו התופסים, ושפיר קאמר אתו לשון רבים גם על צד האחד, וגם מה שאמר להם שפיר תפסתוה, ולא בדרך פסק כ"א דרך עצה וכנ"ל:
בתוד"ה את תופס לבע"ח כו' ולא כמ"ש בקונטרס דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה, ובעיקר שיטת רש"י כוונתי למ"ש המהרש"א כאן, דמ"ש רש"י בב"מ דשליח מהני, היינו משום דהתם במציאה מיירי ואיכא מיגו דבעי זכי גם לנפשי', אבל בנידון דמיירי הכא, שלעצמו אין לו רשות לזכות, גם רש"י מודה דלא מהני שליח, ואם כי עיקר החילוק מוסכם מן המהרש"א והתומים בסי' ק"ה, בכ"ז נ"ל להסביר טעם החילוק, עפמ"ש הפנ"י כאן הטעם דלא מהני שליח בחב לאחרים, משום דאסור לחוב לאחרים ואין שליח לדבר עבירה ע"ש, והנה בטעם דאין שלד"ע גופא כתב הסמ"ע (סי' קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי לעבור עבירה, ולפ"ז לא שייך זה כ"א במקום שהשליח לא יכול לעשות ענין שליחותו כ"א בדרך עבירה, דבזה י"ל דהמשלח לא סמיך כלל שיגיע למבוקשו, דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשליח יש שני דרכים, דרך היתר ודרך איסור, בזה שפיר סמך המשלח דעתו שיגיע למבוקשו, דאם לא ירצה השליח לעבור עבירה, הרי יש גם דרך היתר לפניו וחזקה שליח עושה שליחותו, ובכה"ג הוי שליח, ולכן במציאה, דמבוקש של המשלח, דהיינו שיתן לו את המציאה, שפיר סמך המשלח דעתו שבודאי יקוים שליח הבטחתו שהבטיחו להמציא לו החפץ הזה, דממ"נ אם ירצה לעשות בדרך איסור, אז יגביה לצורך המשלח, ואם לא ירצה לעבור עבירה, הרי יש לפניו גם דרך היתר, שיגביהנה לצורך עצמו, ואח"כ יתננה למשלח, וא"כ בכה"ג שפיר סמיך המשלח, שכיון שהשליח נתרצה להמציא לו את החפץ חזקה שיעשה שליחותו באיזה אופן שיהי', וכיון דסמיך דעתו יש שליח וכמ"ש ברמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) דמקום שהשליח הוחזק לעשות העבירה נמי יש שליח מה"ט דסמיך דעתו:
ועוי"ל ההסבר עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י) ד"ה דאמר לישראל שהקשו דאפי' אמר לכהן נמי ותי' דבכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב, אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפ"ע כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מיקרי בר חיובא ע"ש, וכלל כונתם דכל היכי דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מיקרי בר חיובא וכמ"ש שם בשמ"ק כוונת התוס', ולפ"ז כיון דתופס לבע"ח דלא מהני הוי משום אשלד"ע, ולכן היכי דאית לי' מיגו דזכי לנפשי', ואם היה עושה זה לעצמו לא היה איסור, משו"ה אפי' בתופס לחבירו נמי לא הוי שליח לד"ע, ובאין לו מיגו שפיר שייך הטעם דאין שליח לדבר עבירה:
ודע דבגיטין טען התוס' עוד טענה על רש"י, כיון דשליחות מהני, א"כ אפי' לא עשאו שליח נמי, כיון דזכיה היא מטעם שליחות הרי יכול להעשות שליח מעצמו, אכן הנראה שרש"י גופא תי' זאת, דז"ל שם, דלאו כל כמיני' להיות קופץ מאליו וחב לאחרים מאחר שלא עשאו שליח לתפוס ע"כ, הרי שתיקן זאת, משום דמאליו לאו כמיני' לחוב לאחרים, וכוונתו דאע"ג שהתורה נתנה רשות לאדם שיוכל מעצמו לזכות לחבירו, היינו היכי שהוא זכות גמור, ואין בזה נדנוד רעה לאחרים, אבל היכי שיש בטובתו של זה נדנוד רעה לאחרים לאו כל כמיני' להיות קופץ מאליו, אבל בעשאו שליח ודאי דמהני, ועיין בקצוה"ח (סי' ק"ה) ויתורץ בזה נמי מה שהקשה בשמ"ק על שיטת רש"י, דמאי מקשה שם בב"מ מפועל, הא פועל שלוחו הוא ובשליח יכול לתפוס לפרש"י, דזה ודאי שסברת רש"י נכונה שמעצמו לא יוכל להיות זוכה לזה במקום שיש נדנוד רעה לאחרים, אם לא בעשאו שליח, אכן היינו דוקא כשעשאו שליח בפירוש על התפיסה אבל אם עשאו שליח למלאכות אחרות ולא לתפיסה, בזה ודאי דלא יוכל לתפוס, דעל התפיסה הוי כקופץ מאליו, וכן לגבי פועל, אם היה שוכרו ללקט מציאות איה"נ שהיה מועיל, אבל התם הא מיירי בשכרו לעשות מלאכות אחרות של היתר, וא"כ הוי על התפיסה כקופץ מאליו:
והנה בהפלאה כאן הכריח דכוונת רש"י במ"ש דשליח מהני, היינו רק על המגיע לחלקו, דאין להביא ראיה מתופס לבע"ח למגביה מציאה, דבבע"ח הרי יש לכ"א מן הבע"ח חלק כפי חובו וזה בא להפסידו, משא"כ במציאה שאין לשום אדם חלק בו, ועיקר הראיה הוא משום דבתופס אין מועיל בתפיסתו כלום אפי' על חלקו המגיע אליו שאם בא בע"ח אחר ותופס א"צ ליתן לבע"ח הראשון אפי' כפי חלקו אף דמדינא היה בא זה לחלקו ושפיר יליף זה למציאה דל"ק חבירו, וע"ז כתב דבשליח מהני תפיסתו לענין זה שלא יפסיד חלק המגיע אליו כשיתפסו אחרים, והכריח זה דאל"כ יקשה ממתני' דב"מ היה רוכב על החמור ואמר תנה לי כו' ואמרו בסוגיא שם משום דהו"ל כתופס לבע"ח אע"ג דהתם אמר תנה לי ושוויה שליח, ועוד דמאי מקשה מפועל ע"ש, והנה גם הוא עצמו הרגיש בדוחק הגדול שבדבריו דלפ"ז נצטרך לומר גם כאן דזכה השליח ליימר בר חשו עכ"פ חלקו המגיע אליו וז"א במשמע, אכן קושיתו מ"ש מפועל כבר מתורץ בדברינו, ומ"ש עוד ממתני' דמוקי התם באומר תנה לי, בעיקר הקושיא הקדימו הרא"ש שם, וכתבתי שם ליישב, די"ל דמה דאמר תנה לי, לא נתכוון כלל לעשותו שליח לזכות עבורו, אלא משום שהיה רוכב על החמור ונתעצל לירד מן החמור להגביה המציאה, לזה ביקש מאתו שיושיטנה לידו, אבל לא נתכוון כלל לעשותו שליח על הזכייה, דהיה סבור לזכות אח"כ כשיגיע לידו ודו"ק: