אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף פד.

דף פג:

בתוד"ה וסבר רב תנאו קיים הקשו דהא בב"מ סובר רב כר' יהודה דתנאו קיים, ולענ"ד נראה ליישב, דהנה ברש"י ד"ה ע"מ שאין בו אונאה, הוסיף תיבת "דין אונאה" ובש"ס לא נכתב בלשון הזה, ואינו מובן לכאורה, דהא פלוגתייהו כאן לאו באומר דין אונאה מיירי, ולכן נ"ל דרש"י נתכוון בזה לתרץ קושית התוס' דהנה לפום מאי דאוקי התם רב בב"מ כר' יהודה, מחלק שם בחילוק הזה, שדוקא בדבר דידע ומחיל סובר ר' יהודה תנאו קיים, וכיון דעיקר הטעם הוי משום מחילה, מכלל דזה סברי כו"ע, דמצד התנאי א"א להתנות עמשכ"ב, ואם התנה תנאו בטל, אלא דבדבר דידע ומחיל מהני מטעם מחילה, דהוי כאומר לו ע"מ שתמחלי וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין, ומשו"ה בלא ידע דמחיל, דליכא טעם דמחילה, ולא נשאר כ"א מצד התנאי, וזה לא מהני ומיושב בזה מה שהקשה הסמ"ע (סי' רכ"ז) על הע"ש שכתב הטעם בשלא ידע ומחל דלא מהני, מטעם דמתנה עמשכ"ב תנאו בטל, והקשה הסמ"ע דהא רב כר' יהודה ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים, ולמ"ש ניחא, דגם ר' יהודה סובר שאפי' בדבר שבממון הוי תנאו בטל היכי דלא שייך מחילה, ומה דמהני בדבר שבממון לדידי' היינו מטעם מחילה, ולכן דוקא בידע דמחיל דשייך מחילה:

וכיון שכן דעיקר הטעם דמהני לרב בדבר שבממון הוי מטעם מחילה א"כ לא שייך זה כ"א בא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה, דבזה מפרשינן כוונתו דהוי כאומר לו ע"מ שתמחלי, אבל כשאמר לו בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין אונאה, דבזה לא שייך לומר שמחל לו כיון דהתנה בפירוש שלא יהיה דין אונאה, ודאי דלא מהני, דמצד מחילה ליכא, ומצד התנאי לא מהני לכו"ע, והנה כאן במתני' גבי סילוק הירושה, א"א נמי לומר שהוא מטעם מטעם מחילה, דהא מחילה לא מהני בדשלב"ל, וגם מה שייך מחילה קודם החיוב וכמ"ש לעיל, ואפי' מטעם סילוק נמי לא מהני, אע"ג דסילוק מהני נמי בדשלב"ל, דסילוק לא מהני כ"א בפירות שמדרבנן, ומטעם דהוי כאומר אי אפשי בתקנה זו אבל בירושה שהוא מה"ת לא מהני סילוק וכמ"ש התוס' לעיל בר"פ, ועיין בקצוה"ח סי' ר"ט, וכיון דמטעם מחילה וסילוק לא מהני, ע"כ מוכרח אתה לבוא לכח התנאי, ומצד התנאי נמי לא מהני דהוי מתנה עמשכ"ב, ולפ"ז דין ירושה דמתני' דמי ממש לאומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה, שגם רב מודה התם דתנאו בטל, ומשו"ה הוסיף רש"י תיבות "דין אונאה" להורות דדין דירושה דומה ממש לאומר דין אונאה דלא מהני לכו"ע אפי' לרב, ושפיר מקשה הש"ס דרב אדרב ומיושב קושית התוס':

ומזה תמה אני על מה שהוכיח הקצוה"ח (סי' ר"ט) מדברי רש"י דהכא, דר' יהודה דסובר בדבר שבממון תנאו קיים מיירי אפי' בדין אונאה, ונסתייע מדברי רש"י שהוסיף לכתוב דין אונאה, משמע דמוקי רב פלוגתא דר' יהודה אפי' בכה"ג, אכן האמת יורה דרכו דמרש"י יהיה ראיה להיפך, דאדרבה דוקא הכא דבעי הש"ס לומר דרב תנאו בטל ס"ל גבי אונאה, והיה קשה מב"מ דהתם תנאו קיים ס"ל, כקושית התוס', משו"ה משני דכאן מיירי בדין אונאה, וא"כ מוכח דבדין אונאה, תנאו בטל ס"ל, דאלת"ה למה לא הזכיר רש"י דין אונאה בב"מ דשם הוי עיקר הפלוגתא דאונאה, אע"כ כמ"ש דהכא שרצה הש"ס לומר דרב תנאו בטל ס"ל באונאה, והיה קשה קושית התוס' מהך דב"מ, ומשו"ה הוסיף דהכא שאני משום דדמי לדין אונאה, אבל בב"מ דהתם מסיק דבידע ומחיל תנאו קיים לא זכר רש"י מדין אונאה, דבדין אונאה לא שייך טעם מחילה וז"ב:

ואמנם ממקום אחר היה נראה להוכיח כהקצוה"ח, דרש"י סובר שאפי' בדין אונאה נמי תנאו קיים, דבב"מ (דנ"א ע"ב) גבי ע"מ שאין בו אונאה דלא מהני, פרש"י דהטעם הוא משום דע"מ שאין בו הוי כאומר אני מבטיחך שאין בו אונאה ומקח טעות נמי הוי, ובתוס' שם הקשו דא"כ היכי מדמה לה במס' מכות לע"מ שלא תשמיטהו שביעית ע"ש שפי' בדוחק, ותמוה מה דחק לרש"י לפרש כן ולא ניחא לי' בפי' רבינו שמואל, דע"מ שאין בו משמע שלא יהא בו דין אונאה ומשו"ה לא מהני לעקור דבר מה"ת, אע"כ דרש"י סובר באמת דע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני וכמ"ש הקצוה"ח, לזה הוכרח לפרש מטעם מקח טעות:

בתוד"ה ורב סבר, דאפי' בדרבנן תנאו בטל כו', ונראה לפרש בדרבנן היינו בעלמא בשום דבר דהוי מדרבנן ע"ש ויש להבין הנ"מ בין פירות לשאר דבר שמדרבנן דלא מהני, ומ"ש תנאי דפירות דמהני, וצ"ל דההסבר הוא כמ"ש לעיל בר"פ, דמה דדיינינן במתנה עמשכ"ב או בדרבנן למאן דאית ליה נמי דלא מהני, היינו כשמתנה צד הזה שאין התקנה לטובתו, וכגון בבעל האומר ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות, דהתקנה היא לטובתה והיא רוצית גם עתה בתקנה אלא שהבעל הוא דמתנה, משא"כ כשמתנה צד זה דהתקנה הוי לטובתה, בזה בדרבנן מהני לכו"ע, לא מצד התנאי, כ"א מצד הסילוק דמצי אמר אי אפשי בתקנה שתקנו לטובתי, וזה עדיף נמי ממחילה ומתנה וכמו שהארכתי לעיל, רק בדאורייתא יש מחלוקת אי מצי אומר אי אפשי בתקנה שתקנה התורה לטובתי, אבל בדרבנן מהני לכו"ע, וזהו כוונת התוס' דמ"ש הכא דבדרבנן סובר נמי רב דתנאו בטל היינו בעלמא, פי' כשמתנה צד הזה שאין התנאי לטובתו וכדרך כל התנאים שבעלמא דמסתמא הכי הוה, דאין רגילות להתנות צד הזה שהוא לטובתו, אבל הכא בפירות, דהבעל הוא דמתני שהתקנה הוי לטובתו מהני נמי לרב, ולא מצד התנאי כ"א מצד שמצי אומר א"א בתקנה שתקנו לטובתי, דרב עצמו סובר כן לעיל דמצי אמרה אינו ניזונית, ואפ"ה בירושה לא מהני גם בכה"ג משום דשכיחי ועבוד חיזוק, או די"ל דסברת רב דמחלק בין פירות לירושה יהיה כסברת המהרי"ט שכתב דאפי' כשמסלק עצמו הלא יכול אח"כ לחזור דאתי דבור ומבטל דבור, והא דמהני באומר לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך, התם ה"ט דמאחר שסילק עצמו בשעת נשואין זכתה היא מיד בכל זכות שיש לה כו', ובאבני מלואים סי' צ"ב כתב דסברת מהרי"ט לא שייך כ"א בסילק עצמו מפירות, בהא שפיר אמרינן דזכר מיד בנכסים לפירות, אבל בסילוק מירושה לא שייך הכי, דבזה לא שייך זכייה דהא הכל שלה, אלא לאחר מיתה יורשיה יורשין אותה ע"ש, וכזה י"ל דהוי סברת רב דסובר דבפירות מהני סילוקו ובירושה לא, ות"ק דמתני' סובר דבסילוק לא מהני חזרה וכמ"ש המ"מ שם, ומשו"ה בירושה נמי מהני סילוקו לדידי', אלא דלמ"ש לעיל בד"ה וכי כתב לה, דבכותב לא מצי לחזור משום דהוי מעשה, א"כ א"א לומר הכי שזהו טעם דרב דקאי אמתני' דמיירי בכותב ובלא"ה לא יכול לחזור, אם לא שנאמר דרב יפרש דמה דתני ר' חייא האומר לאשתו, היינו שמגיה המשנה, דבמשנה תני אומר, וכל המשנה מיירי באומר:

במתני' שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה. ויש להסתפק כשפטר אותו משבועה הדין היאך, ובירושלמי איתא להדיא שאפי' אם פטר אותו משבועה נמי הרי הן של יורשים, דז"ל הירושלמי הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה ע"כ, והרא"ש ביאר דבריו דלאו בשבועה תליא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרים גוביינא דהא ראוים לשבועה כ"ז שלא פטרן והיורשים אינם מחוסרים גוביינא, ומשו"ה מיקרו היורשין מוחזקין ביותר, וגם הריטב"א הובא בשמ"ק פי' כן דברי הירושלמי ע"ש, אכן מלשון רש"י לא משמע כהירושלמי, דז"ל בד"ה שכולם צריכים שבועה וכ"ז שלא נשבעו אין להם רשות בם ואין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו בהם היורשים וברשותם הם ע"כ, ומלשון זה מוכח שדוקא משום דצריכין לשבועה, וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעים אם יש לו עליו כלום, אבל היכי שפטר אותו משבועה בחייו הרי אנו יודעים שיש לו עליו ויתנו לכושל שבהם, ונ"ל לתת טעם מה שהוצרך רש"י לזוז מדברי הירושלמי, דהנה בלא"ה נחלקו הראשונים בפירוש דהאי מילתא דר' טרפון דאמר ינתנו לכושל, אי מוציאין מהנפקד בע"כ, או שהב"ד אין נזקקין לו ורק כשבא לפרוע מעצמו נותנין לה, ויש מן הראשונים שסוברים דבי"ד לא יוכלו לזקוק להוציא בע"כ דמצי אמר לאו בע"ד דידי את, ואי משום דר' נתן הא אמרינן לעיל דפ"ב דלא מחמירינן תרי חומרי בכתובה, אכן הרי"ף סובר דמוציאין בע"כ משום דר' נתן, וביאר דבריו דכיון דלאו ברשות יורשין קאי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מן הלוה או הנפקד, ועיין מ"ש התוס' לעיל (דפ"ב ע"א). בד"ה לא אשכחן, והנה אי נימא כשיטת הראשונים דהכא לא שייך דר' נתן, א"כ לא מיקרו הבע"ח או האשה שום מוחזק בזה יותר מן היורשים, דהא שניהם לא תפסי במטלטלין לא האשה ולא היורש, ושפיר יש מקום לומר כדברי הירושלמי דהיורשים הוו בחזקת גוביינא יותר, מטעם דהאשה צריכה עכ"פ לפטור משבועה והם אינם צריכים לזה, דכיון דהאשה נמי אינה מוחזקת כלל בזה, שפיר מכרעת זכות היורשים מטעם הירושלמי, אבל אי נימא כשיטת הרי"ף דיש בזה שעבוד דר' נתן, א"כ מיקרי האשה כמוחזקת ממש, דהא מה שהלוה תופס הרי הוא תופס בשבילה, ויש לה שעבוד גמור על המעות הללו, א"כ איך יוכל להכריע זכות היורשין מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, דלענין שעבוד גמור דהוי כתופס ממש ודאי דלא יוכל זה להכריע, ורק כשלא פטרן משבועה בחייו, דאז כ"ז שלא נשבעו ולא ידעינן אם יש להם עליו כלום, אין כאן שעבוד דר' נתן, כיון דלא ידעינן אכתי אם חייב לו, אבל אם פטרן משבועה דאז ידעינן שחייב לו בודאי, וא"כ יש בזה שעבוד דר' נתן, איך נוכל לומר דינתנו ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, אדרבה האשה יש לה שעבוד יותר, וזה נכון, ונתבאר לנו דאי נימא כשיטת הרי"ף דמוציאין בע"כ מדר' נתן, א"א לפרש כפי' הירושלמי דאפי' בפטרן משבועה ינתנו ליורשים, והנה מלשון רש"י במתני' ד"ה ינתנו לכושל וז"ל בסוה"ד היכי דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר"ט דמוציאין מיד המלוה ונותנין לאשה ולבע"ח שכבר נתחייב בהן המת מחיים, ע"כ, ולאיזה צורך הוסיף מטעם שכבר נתחייב בהן המת מחיים, אלא להדיא דכוונתו לפי' הרי"ף דלהכי מוציאין מיד הלוה משום דמחיים כבר נתחייב בהן ויש בזה שעבוד דר' נתן, וגם הפנ"י הבין מלשון רש"י דקאמר לשון מוציאין בע"כ, דס"ל כהרי"ף, וא"כ זהו שגרם לו לפרש דדוקא כ"ז שלא נשבעו ס"ל לר"ע דינתנו ליורשים וכמו שביאר בטעמו, דאז לא ידעינן אם חייב לו כלום ואין כאן כלל שעבוד דר' נתן, אבל אם פטר אותו משבועה ודאי דגם ר"ע מודה דינתנו לכתובת אשה מטעם דר' נתן:

וא"ש נמי בזה מ"ש רש"י בדברי ר"ע ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה, והמפרשים נתקשו בזה, דהא אכתי לא מיירי הכא מדין תפיסה עיין במהרש"א ופנ"י, והיינו דאי נימא כשיטת הירושלמי דמיירי בפטרן משבועה ואפ"ה ינתן ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא ביותר, אז לא שייך דין זה כ"א דהלוה או הנפקד צריך ליתן ליורשים, דכיון שאין שניהם מוחזקים הוי זכות היורשים מכרעת מטעם זה, אבל אם האשה או בע"ח תפסו ודאי דאין מוציאין מהם, דלגבי תופס ממש לא מהני זכות היורשים, אבל לשיטת רש"י דמיירי שלא פטרן משבועה וכ"ז שלא נשבעו לא ידעינן כלל אם יש לו עליו, אפי' בתפסו הבע"ח והאשה נמי לא מהני, ועיין היטב מ"ש בסמוך בתוד"ה כתנאי דהרא"ש ורוב הפוסקים סברי דבפטר מן השבועה גביא לר"ע:

ברש"י ד"ה ינתנו לכושל ופרש"י בגמ' מפרש מאי ניהו, ולהלן במתני' גבי המותר ינתנו לכושל פרש"י זה בעל השטר שידו על התחתונה, ולמה לא פירש גם כאן דכושל היינו בעל השטר, ונראה דהכא דמיירי דשום אחד מהתובעים לא קיבלו עדיין מאומה, לא האשה ולא הבע"ח, והסכסוך שבזה הוא למי משניהם יתן, אם לבע"ח או להאשה, ואנו דנין מי הוא הכושל שבשניהם, וזהו באמת הפלוגתא דבגמ', אכן להלן דהאשה כבר גבתה חלקה ע"י תפיסתה, ולא נשאר כ"א הבע"ח, א"כ למה קרי לי' כושל הול"ל דיתן לבע"ח, לזה פרש"י דכושל דקרי לי' היינו משום דלגבי היתומים קרי לי' כושל משום דיד בעהש"ט על התחתונה וק"ל:

בגמ' לכתובת אשה משום חינא, הקשה בשמ"ק היאך ינתנו לכתובה, בשלמא לבע"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשין לאו מטלטלי דיתמי אלא לכתובה, דאפי' מחיים לא נשתעבדו לכתובה היאך ינתנו לה, וכי מי עדיפי מטלטלין אלו שלא באו לרשות יורשין משאם הוי ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה ממטלטלין, ותי' דס"ל לר' טרפון כר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה, ואמנם בתוס' בכורות (דנ"א ע"ב) ד"ה ולא בראוי הוכיחו שא"א לומר דהכא קאי כר"מ, והעלו דאפי' לרבנן דס"ל מטלטלי לא משתעבדי אפי' מחיים נמי הוי הדין כן דינתנו לכתובת אשה ע"ש, ולפ"ז יוחזר קושית השמ"ק, דכי עדיפי מטלטלין אלו מאילו היו תח"י בעל, והנ"ל לקיים סברת התוס', דכשהם ביד אחרים הוו שפיר עדיפי, דבאמת צריך להבין בעיקר טעם דר"ט דס"ל ינתנו לכושל, ופרש"י אע"ג דמטלטלי דיתמא לא משתעבדי כו' הכא דלאו ברשותייהו קיימא ס"ל לר"ט דמוציאין מיד הנפקד כו', וכי איזה נ"מ יש ביורש בין מונח ברשותו או ברשות אחרים, הא א"צ קנין וזכות וממילא נעשו שלו מיד כשמת מורישו, וא"כ אחרי שגם ר"ט סובר דמטלטלין דיתמי לא משעבדי מאי מהני בזה שאינם ברשות יתמי, סוף סוף זכו בהם יתמי, ונ"ל טעמו עפ"י מה שהקשה המהרי"ם בסוגיין, דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דלא סמיך דעתא עלייהו שיכול להבריחם, א"כ מיני' דידיה נמי אמאי גביא, הא כיון דלא סמיך דעתא לא חל השעבוד, דאע"ג דשעבודא דאורייתא מ"מ אינו חל כ"א דוקא על אותן הדברים שסמך עליהם כמו ערב בשעת מתן מעות ע"ש, ואמרתי דמיני' דידיה ה"ט משום דסמיך דעתו שלא יבריחם, דכיון שהוא עצמו לוה ויש עליו חיוב מן התורה ושעבוד הגוף לשלם, מסתמא לא יבריחם ולעבור על החיוב, משא"כ לגבי יתמי שאינם מחויבים וגם לאו בני מיעבד מצוה נינהו, משו"ה ודאי יבריחו הנכסים, וממילא סמיך דעתא לגבות מהם כשיבואו ליד היתומים, דהם ודאי שיבריחום, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהנכסים הם ביד היורשים שיש יכולת בידם להבריחם, אבל כשהם תח"י אחרים, הרי היורשים אין יכולת בידם להבריחם, והלוה או הנפקד, ודאי לא יבריחו, דהא הם מחויבים להחזירם לזה או זה, ולכן בכה"ג שהם תח"י אחרים שפיר סמכא דעתו עליהם, וממילא חל עליהם שעבוד, ומתבאר טעם דר' טרפון, ולפ"ז יתיישב שיטת התוספת, דהנה מאן דסובר דאפי' מיני' דידי' נמי לא גביא ממטלטלין בע"כ דסובר שאכתי לא סמכא דעתו עלייהו, דאע"ג שמחויב לשלם, מ"מ לא סמכא דעתו דתחוש שמא ירצה לעבור על החיוב ויבריח המטלטלין, ואמנם כל זה לא שייך כ"א כשהם בידו גופא משא"כ כשהם תח"י אחרים אין חוששין לשמא יבריחם ויאמר אין לי ממה לשלם, דאותן האחרים שהמטלטלין הם תחת ידם יגלו האמת כי תחת ידם הם, דמהיכי תיתי יסייעוהו לגזול ולעבור על החיוב, ואין אדם חוטא ולא לו, ומיושב שיטת התוס' שכתבו דאפי' למ"ד דמיני' דידיה לא גביא ממטלטלי, אפ"ה כשהם ביד אחרים גביא, דודאי כשהם תח"י אחרים עדיפי מאילו הם תח"י הבעל דהכא סמכא דעתא טפי:

ומתוך מ"ש יבואר לנו מ"ש התוס' כאן בד"ה לכתובת אשה דאכתי היכי גביא האשה ממלוה דהא מלוה חשבינן ראוי לגבי בכור ואין האשה גובה כתובתה מראוי כדאיתא בבכורות, ותי' לחלק שדוקא גבי בכור הוי מלוה ראוי אבל לגבי אשה הו"ל מוחזק ע"ש שלא כתבו שום טעם לחילוק הזה, ובהגהות אשר"י פי' משום דמקולי כתובה שנו שם, וג"ז דוחק, ולפמ"ש יתבאר, דתוס' לשיטתם דכשהמלוה הוא ביד אחר, עדיפא יותר מאילו היה ביד הבעל גופא, ואפ"ה לגבי בכור מיקרי ראוי, דהתם הוי החסרון מראוי משום דבעינן אשר ימצא ברשותו, וכיון שהמלוה אינה ברשותו לא קרינן בה אשר ימצא, ורק דטעם דראוי אינו גובה היינו משום דלא סמכא דעתא, ולא שייכי זה כ"א בשאר מיני ראוי כגון ירושה או שבח, דבזה אמרינן דלא סמכא דעתא עלייהו, דמי יימר שיירש, דשמא ימכור המוריש בחייו, וכמו דאמרי' דלא מהני המכירה במה שאירש מאבא, דהוי הטעם נמי משום דלא סמכא דעתא וכמ"ש רש"י (ב"מ דט"ז), אבל במלוה שביד אחרים דסמכא דעתא טפי מאילו היו תח"י הבעל ודאי דלא הוי ראוי ודו"ק:

בתוד"ה לכתובת אשה כו', לגבי כתובה חשיב מוחזקת כו', עיין בהגהות אשר"י טעם החילוק, ועמ"ש בדבור ק דלעיל טעם הגון:

בתוד"ה לכתובת אשה משום חינא כו' ואל תתמה דהכא יפה כח האשה מכח בע"ח ולענין זיבורית תנן דכתובת אשה בזיבורית כו', והנה לפום מאי שתי' התוס' גופא לקמן דפ"ו ד"ה לאשה, דהכא מיירי לאחר מיתה דלא שייך טעם דנעילת דלת להכי חיישינן לחינא אבל במקום דשייך נעילת דלת לא אלים טעם דחינא, א"כ גם הכא אפשר ליישב כן לקושי' זאת, דהתם מיירי בחיי הבעל דאיכא בבע"ח טעם דנעילת דלת ולכן עדיף כחו מכח האשה, משא"כ כאן דמיירי לאחר מיתה, להכי כח האשה עדיף, כן היה אפשר לומר לכאורה, ואח"ז רב מצאתי בחי' הרשב"ץ שתי' כן בפשיטות, אכן באמת א"א כלל לומר הכי, דבלא"ה יש להבין מדוע בחרו התוס' כאן להקשות מדין דזיבורית האמור במס' גיטין, ולא הקשו מלקמן בסוגיא דפ"ו דאמרי' דבע"ח עדיף מטעם דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו', אכן באמת הא לא דמי כלל הקושיא המובא בתוס' כאן מסוגיא דגיטין בזיבורית, להקושיא המובא בתוס' לקמן מסוגיא דיותר ממה שהאיש רוצה, דהתם לא קאמר הש"ס טעם זה אלא דמשו"ה הוי כח בע"ח עדיף, ובמקום שיזדמנו יחד בע"ח וכתובת אשה, אז הוי בע"ח קדים מכח טעם זה, ועל קושיא כזאת שפיר תירצו, דהתם כיון דבע"ח עומד כנגדה עדיף טעם דנעילת דלת והכא מיירי דליכא טעם דנעילת דלת, משו"ה סמכינן אטעם דחינא, אבל מסוגיא דגיטין בזיבורית, דהדין דזיבורית הוי בכל גווני אפי' במקום דליכא בע"ח כלל כנגדה, דבשלמא אם דין דכתובה בזיבורית לא היה נוהג כ"א במקום דיש דין כתובה ובע"ח ואין מספיק הבינונית כ"א לחד מהם, דלבע"ח יהבינן ולא לכתובה, אז הוי ממש כמו התם, אבל באמת הא אפי' אם ליכא שום בע"ח נגדה, והאשה בלבד באת לגבות כתובתה, נמי אינה גובה כ"א מזיבורית, אע"ג דבכה"ג ליכא ודאי טעם דנעילת דלת נגדה, וע"ז הקשו שפיר כאן, דנהי דהכא בסוגיין דמיירי בלאחר מיתה דליכא טעם דנעילת דלת, ולא שייך להקשות ע"ז מסוגיא דלקמן דאמרינן דבע"ח עדיף, אבל אכתי יקשה מההיא דגיטין דהא גבי זיבורית לא סמכינן כלל אטעם דחינא אפי' במקום דליכא נעילת דלת, והוכרחו לתרץ דלא מדמינן בתקנות וז"פ וברור, ולא הוצרכתי לכותבו רק מפני שראיתי אותו גדול שטעה בזה:

והנה באותו דבור כתב הרשב"ץ דקושית התוס' הוא רק לשיטת רש"י בטעם דחינא היינו שהאנשים ימצאו חן בעיני הנשים, ולא לשיטת ר"ח שפי' להיפך ע"ש שהכריח כן, ולי נראה להיפך, דלשיטת רש"י לא שייך כלל תי' התוס' וכפי שנכריח שיטת רש"י לא קשה כלל קושית התוס', דהנה לקמן דפ"ו אמרינן התם דנותנין לבע"ח ולא לאשה משום דיותר ממה שאיש רוצה לישא כו', ובתוס' שם הקשו דמ"ש מהכא דנותנין לאשה, ותי' שני תירוצים בשם ר"ת ור"י, דהיכי דאיכא טעם דנעילת דלת אז טעם דנעילת דלת עדיף מחינא, אבל הכא מיירי באופן דליכא נעילת דלת משו"ה נותנין לאשה משום טעם דחינא, והנה גם שני תירוצים שכתבו התוס' התם נמי לא שייך כ"א לשיטת ר"ח ולא לשיטת רש"י, דבשלמא לשיטת ר"ח דטעם דחינא הוא בכדי שהנשים ימצאו חן בעיני האנשים, א"כ אפי' לפום מאי דאמרינן יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, נמי שייך טעם דחינא ולבד שלא נסתר טעם דחינא ע"י סברא זאת, אדרבה עוד נתאלם עי"ז, דכיון דהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש, בודאי שעלינו להרבות טצדקי שימצאו חן בעיני האנשים, ולא נוכל לומר כ"א דסברא דיותר ממה שאיש רוצה כו' סותרת לטעם דנעילת דלת, דבלא זה הו"א דכמו דחיישינן בבע"ח לנעילת דלת, ה"נ ניחוש גם בנשואין לנעילת דלת, היינו שהאשה תמאן מלהנשא, ובזה מהני לן סברא דיותר ממה שאיש רוצה כו' לומר דבנשואין לא שייך טעם דנעילת דלת, אבל לסתור טעם דחינא לא מהני סברא זאת, וכן מפורש שם בתוס' בדברי ר"ת להמדקדק בלשונו, דסברא דיותר כו' לא מהני כ"א לסתור טעם דנעילת דלת בנשואין, וכיון שבאמת נשאר טעם דחינא על מקומו, שייך שפיר התם תי' התוס', דבמקום דאיכא נעילת דלת לא יכול טעם דחינא להכריע, אבל במקום דליכא נעילת דלת אז מכריע טעם דחינא, וכן בתוס' דהכא שייך נמי תירוצם, דמשו"ה נותנין כאן לאשה כיון דלא שייך כאן נעילת דלת וטעם דחינא נשאר על מקומו, משו"ה נותנין לאשה כיון דבאמת יש טעם דחינא, אכן לשיטת רש"י דסברת חינא הוא בכדי שהאנשים ימצאו חן בעיני הנשים, היינו שהנשים יתרצו להנשא להם, א"כ לבתר דידעינן סברא דיותר ממה שאיש רוצה כו' נסתר טעם זה דחינא לגמרי, דמהיכי תיתי נדאוג לפניהם שיתרצו להנשא אחרי שהם עצמן עוד ירצו להנשא עוד יותר מן האיש, וכשנדקדק בלשון רש"י ותוס' דלקמן נמצא להדיא כדבריי, דז"ל רש"י התם דפ"ו בד"ה יותר ממה שהאיש כו' ולא חיישינן לומר משום חינא כו', ואילו בלשון ר"ת בתוס' כתבו ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר ממה כו', הרי דרש"י דייק בלישני', דטעם זה דיותר כו' סותר לטעם דחינא, והיינו משום דלשיטתי' דטעם דחינא הוא שהאנשים ירצו להנשא, א"כ לפום סברא דיותר כו' נסתר טעם דחינא, אבל ר"ת קאי בשיטת ר"ח, ולא נסתר טעם דחינא ע"י סברא דיותר כו' משו"ה דייק בלישני' דסברא דיותר כו' לא בא כ"א לומר דבנשואין לא שייך נעילת דלת והדברים ברורים בעז"ה:

וכיון שהוכחנו דלשיטת רש"י נסתר טעם דחינא לגמרי, א"כ יוחזרו שני קושיות התוס' דהכא ודהתם, דתירוצם לא שייך שייך כלל, דנהי דטעם דנעילת דלת ליכא הכא כיון דמיירי לאחר מיתה, מ"מ מאיזה טעם נותנין דוקא לאשה, כיון שגם לדידיה ליכא שום מעליותא, דמטעם דחינא לא נשאר שום זכות ויפוי כח, ונהי שגם הבע"ח אין לו יפוי כח, מ"מ אכתי לבע"ח הוה לן למיתב ולא לאשה, דעכ"פ קצת נעילת דלת שייך נמי לאחר מיתה, דאע"ג דמילתא דלא שכיחא הוא, מ"מ הא גם במילתא דלא שכיחא שייך נמי במקצת טעם דנעילת דלת כמ"ש באמת לתי' הר"י, ואפי' אם נימא ששניהם שווין, מאיזה טעם בחרו לתת לאשה משום חינא, כיון דחינא ליכא כלל אליבא דאמת, א"כ איך אפשר כלל לומר שהתוס' מקשים ומתרצים אליבא דרש"י, הא לדידיה לא שייך כלל תירוצם, אלא ודאי דעיקר תירוצם כאן הוא לשי' ר"ח וז"ב:

ובכדי לתרץ שיטת רש"י, הנה מראש עלה בדעתי עפמ"ש רש"י כאן בד"ה לכתובת אשה, היא נקראת כושל שאין דרכה לחזור אחר נכסי המת כו', הרי דיש כאן טעם נוסף על טעם דחינא, וע"י שני טעמים הללו מייפינן כח האשה, אבל ע"י טעם דחינא לחוד לא מייפינן כלל, ולזה היה א"ש הקושיא מזיבורית בפשיטות, דהתם לא שייך טעם דאין דרכה לחזור וטעם חינא לחוד לא מהני, והקושיא השני' מסוגיא דלקמן דנותנין לבע"ח, נמי יש לומר דהתם מיירי דליכא שום נכסים אחרים ממה לגבות, ולא שייך נמי טעם דאין דרכה לחזור, דבשלמא היכי דיש נכסים כדי ספוק שניהם, רק שזה צריך טרחא וזה אין צריך טרחא אז נותנין להאשה הנכסים אשר בנקל להשיג, מטעם דאין דרכה לחזר אבל היכא שאין נכסים כ"א לאחד, ודאי דלבע"ח יהבינן, דלענין לזכות לגמרי להאשה במקום פסידא דבע"ח לא מהני טעם דאין דרכה לחזר, וא"כ י"ל התם מיירי דליכא נכסים כדי ספוק שניהם להכי נותנין לבע"ח, ואח"כ מצאתי קצת מזה בשמ"ק, אכן באמת א"א כלל לומר כן, דהנה צריך להבין אם באמת כפרש"י דהאשה היא כושל מטעם שאין דרכה לחזר, א"כ למה הוצרך ר' יוחנן כלל לטעם דחינא, הא טעם דכושל לחוד נמי מכריח, כמו שנותנין לר' יוסי לבע"ח מטעם זה לחוד, אלא האמת הוא דטעם דכושל לא מהני כאן להכריע הכף, דהא התנאי דהכא לא פליגי אם בע"ח מאוחר נקרא כושל, שזה ודאי מודה גם ר' יוחנן דהבע"ח מאוחר נקרא כושל, אלא דר' יוחנן סובר דגם האשה נקראת כושל, וריוב"ח סובר דהאשה לא נקראת כושל, ולפ"ז לר' יוחנן הוו שניהם כושלים, וא"כ אכתי יקשה מאי חזית דנותנין לאשה, תנתן לבע"ח שגם הוא נקרא כושל, להכי הוצרך טעם דחינא להכריע, ולפ"ז לא נשאר להכריע כ"א טעם דחינא, ואכתי יקשה איך יוכל טעם זה לחוד להכריע, ורש"י לא פי' כ"א על הלשון, שמאיזה טעם קראה כושל, ע"ז פי' טעמו דנקראת כושל משום שאין דרכה לחזר, אבל לא כתב זה לסניף ההכרעה שטעם זה יועיל להכריע, וכ"כ רש"י להדיא, היא קרויה כושל משום שאין דרכה, הרי דרק על הלשון כתב טעמו, ולא שיועיל זה לסניף, וא"כ אכתי יקשה איך יועיל טעם דחינא לחוד:

והנכון מכל התירוצים על רש"י הוא עפ"י מ"ש השמ"ק במתני' להקשות כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, א"כ מאיזה טעם ינתנו לאשה, הא לא עדיף התופס מאילו היה תח"י הבעל, וגם אם הבעל קיים לא גביא ממטלטלי אפי' מיני' דידי', ותי' דבע"כ ר"ט כר"מ ס"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה, וטעמא דר"מ דגביא ממטלטלי הוא משום דאית לי' טעם דחינא וכדאיתא להדיא בגיטין דר' מאיר אית לי' טעם דחינא, וסבר נמי דמשו"ה הוי כתובת אשה בבינונית, וא"כ ר"ט דסובר נמי כר"מ דמטלטלי משתעבדי יסבור נמי דכתובה בבינונית כר"מ כיון דשניהם חד טעמא הוא, וא"כ מוכח דלא ס"ל כלל סברא דיותר ממה שאיש רוצה, דהא בגיטין (דמ"ט ע"ב) איתא דכתובת אשה בזיבורית מטעם דיותר ממה שהאיש רוצה כו', וא"כ ר"ט דיסבור בע"כ כר"מ דכתובה בבינונית לא ס"ל כלל טעם דיותר, ולדידי' נשאר טעם דחינא על מקומו, וא"כ יתורץ הכל, דהכא דאליבא דר"ט דסובר כר"מ קיימינן, דלדידי' יש טעם דחינא משו"ה נותנין לאשה, דרש"י סובר דטעם דחינא עדיף יותר אפי' מטעם דנעילת דלת, וא"צ כלל לדחוקי בדוחק התוס' דהכא מיירי לאחר מיתה, והתם בגיטין דכתובה בזיבורית, שזהו לפום הטעם דיותר ממה שאיש רוצה כו', ולטעם זה ליכא כלל טעם דחינא, וכן בסוגיא דלקמן דנותנין לבע"ח מיירי נמי לפי הסברא דיותר כו' וליכא טעה דחינא, ומשו"ה נותנין לבע"ח ומיושב הכל, רק התוס' לשיטתייהו במס' בכורות (דנ"א ע"ב) שכתבו דאי"ל דמתני' דהכא אתיא כר"מ, אלא אפי' לרבנן נמי גביא ממלוה ע"ש, ולהכי הוכרחו לתירוצם:

ולבד שלא קשה לי על שיטת רש"י, אדרבה נראה דחילו דרש"י במה שפי' בטעם דחינא הוא מכאן ומגיטין, דלשיטת ר"ח דטעם דחינא הוא שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, וטעם זה הא לא נסתר אפי' לסברא דיותר כו' וכנ"ל, א"כ יקשה מאיזה טעם אמרי' דכתובת אשה בזיבורית מטעם דיותר ממה שהאיש כו' ולא שייך נעילת דלת כמו בבע"ח, הא אכתי קשה, דנהי דמטעם נעילת דלת ליכא לתקוני, מ"מ נתקן גבה שיהא בבינונית מטעם חינא, והדוחק שכתבו התוס' כאן דאין לדמות תקנת חכמים, לא נראה לרש"י, ועוד קשה לו קושית התוס' לקמן דפ"ו אמאי נותנין הכא לאשה והתם לבע"ח, ולא נראה לו נמי כתירוצם דהכא מיירי דוקא בלאחר מיתה, ומשו"ה הוכרח לפרש דטעם חינא הוא שהנשים יתרצו להנשא, דלפום סברא דיותר כו' נסתר טעם זה לגמרי ולהכי דינו בזיבורית, גם מ"ש התוס' בגיטין מדקרינן לה כושל ואם חוששין לתקנתה אמאי נקראת כושל, זה תי' רש"י כאן, דכושל קרינן אותה משום דאין דרכה לחזר, וא"ש שיטת רש"י על מכונה, אלא דלפ"ז נשאר לנו דלשיטת רש"י ליכא כלל טעם דחינא אליבא דאמת דקיי"ל סברת דיותר ממה שהאיש רוצה כו' ודו"ק:

בגמ' כתנאי ר' בנימין אומר לכושל שבראיה ר"א אומר לכתובת אשה משום חינא, הנה המוהרי"ן ל"ב ספר ב' כלל כ"ה כתב דמדין התלמוד והסכמת הרבה פוסקים דהא דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה, היינו דוקא מטלטלי דיתמי אבל מיני' דידי' גביא אפי' ממטלטלי ודלא כמ"ש בשו"ע אה"ע (סי' ק') דכתבו הח"מ והב"ש שאפי' מיני' דידי' נמי לא, ובס' בית מאיר כתב שאינו יודע שום מקור בתלמוד וגם אינו יודע איזה פוסק סובר כן דמיני' דידי' גביא ע"ש, ולענ"ד יש להראות מקור גם בתלמוד גם בפוסקים, דהנה בהך דר' טרפון דמתני' דאומר ינתנו לכושל שבהן פרש"י הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר"ט דמוציאין כו', וכיון שכתב רש"י מוציאין משמע דהב"ד נזקקים ומוציאין מן הדין, ופי' הרי"ף דהיינו טעמא מדר' נתן, דכיון דמחיים משתעבדי מטלטלין ה"נ הוו משתעבדי לבע"ח דידהו מחיים מדר"נ ולא זכו בהם היורשים, ולפ"ז צ"ל בע"כ דמ"ד לר"ט דלכושל היינו לכתובת אשה, דסבר דמחיים משתעבדי לכתובה ולכן מדר"נ מוציאין מיד בע"ח, דאי לא משעבדי גם מחיים ומיני' דידי' נמי לא גביא לא שייך כלל שעבודא דר"נ, ויצא לנו דמ"ד לכושל היינו לכתובה, בע"כ דסובר דלר"ט מיני' דידי' גביא ממטלטלי, והנה לקמן (דפ"ו ע"א) כתבו התוס' דר' בנימין דפליג וסובר ינתנו לבע"ח, היינו דוקא כשהבע"ח הוא כושל בראיה, אבל היכי ששניהם שווין או שאין בע"ח כלל כו"ע סברי דלכתובת אשה יהבינן, הרי להדיא מקור בתלמוד, שלכו"ע מוכרח דמיני' דידי' גביא, דכיון שהוכחנו דכו"ע סברי דינתנו לכתובת אשה, ומאן דסובר דלכתובת אשה, הא הוכחנו שמוכרח לסבור דמיני' דידי' גביא אפי' ממטלטלי ואי"ל שזהו רק לר"ט דסובר ינתנו לכושל, אבל הא אנן פסקינן כר"ע דינתנו ליורשים, וא"כ לדידי' לא מוכח מידי, אכן ז"א דבאמת גם לר"ע מוכרח כן, דהא טעמא דר' עקיבא אינו אלא משום דהם צריכים שבועה ויתומים א"צ שבועה, ולכן נחשב כאילו היתומים גבו כבר והם שלהם, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי, אבל היכי שא"צ שבועה כגון במקום שפטר מן השבועה גם לר"ע ינתנו לכושל וכ"כ התוס' בבכורות, וגם הרא"ש בבכורות ובב"ב פ' יש נוחלין כתב להדיא דבמקום שפטרה מן השבועה גם לר"ע ינתן לכושל, וכמ"ש המח"א ה' גביית חוב סי' ט' והתומים סי' ק"ז בדעת הרא"ש, וכיון דלכו"ע ינתנו לכושל היכי שא"צ שבועה, והכושל הוי לכו"ע לכתובת אשה, א"כ מוכח דלכו"ע מיני' דידי' גביא אפי' ממטלטלין, ומשו"ה חייל עלייהו השעבוד מדר"נ להחזיר לכתובת אשה וכנ"ל. והכי הוא דעת כל הפוסקים, ואע"ג דבסי' ק"ב פסקו דלבע"ח יהבינן, היינו דוקא מחיים דבעל משום דאיכא נעילת דלת וכתי' התוס' לקמן דפ"ו, או שמיישבים כתי' הריטב"א לקמן, אבל בלא"ה לכו"ע לאשה ועמ"ש לעיל בדבור הסמוך, אלא דלפ"ז יקשה לכאורה על מוהרי"ן ל"ב להיפך, דלמה כתב דרק רוב הפוסקים סברי הכי, הא למ"ש מוכרח הוא מכל הפוסקים רק משום דכל היסוד שכתבתי אינו כ"א לפרש"י והרי"ף ושארי ראשונים דמפרשי במתני' בדר"ט דמוציאין בע"כ, ולדידהו מוכרח כנ"ל, אכן יש ראשונים שמפרשי דאין מוציאין בע"כ, אלא כשבאו לפרוע מעצמן אז נותנין לכושל וכמ"ש בחי' לעיל במתני' ע"ש, ולפ"ז לא מוכרח כלל שר"ט סובר דמיני' דידי' גביא, והיינו שכתב המוהרי"ן ל"ב דרק לרוב הפוסקים הוא כן:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה