בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף פג.
במתני' כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן הרי אינו אוכל פירות בחייה, והנה מפשטא דלישנא משמע שאין לו זכות כלל בפירות אחרי שכתב בפירותיהן, וקשה למה עדיפא לשון בפירותיהן מלשון בנכסייך דאמרינן דלא מהני אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים, ה"נ נימא דמה שהוסיף ובפירותיהן לא בא להוסיף כ"א דאם מכרה קיים, אבל כל זמן שהם ברשותה לא סילק נפשו מהם, כמו גבי עצם הקרקע דאמרינן הכי, שוב מצאתי בחי' הרשב"ץ שפלפל הרבה בקושיא זאת, ואכן נ"ל דלק"מ, דהנה בגוף הנכסים, שבעצם הם של האשה, ורק שחכמים תקנו לבעל איזה זכיות בנכסיה, ותקנו לו שלשה זכיות, לאכול הפירות, ושלא תוכל למוכרה, ושאם מתה יירשנה, ולכן כל זכות נחשב לתקנה בפני עצמו, כיון דלגמרי לא נתנו לו הנכסים, ואי הוי מתקני רק בחדא כגון שאינה רשאה למוכרה, לא היה לו כ"א זה הזכות בלבד, אבל אכתי בפירות לא היה לו שום זכות, וכן אי הוו מתקני לאכול הפירות לא היה לו הזכות לעכב מכירתה. ובע"כ שהוצרכו לתקן כל זכות בפני עצמו, וכיון שיש לו שלש זכיות אשר כל אחד מהם היה תקנה בפני עצמו, משו"ה עתה כשסילק ידו, נמי אמרינן שלא סילק עצמו כ"א מתקנה אחת, ולא מהשניה, דמהיכי תיתי נימא שיסלק עצמו מכל השלש זכיות ביחד, משא"כ בתקנת פירות, נתנו לו הפירות לגמרי, וממילא יש לו בהם כל הזכיות, דשלא תוכל למוכרם כיון שהם שייכים לבעל, אבל לא היה זה בתקנה מיוחדה, ורק הם נתנו לו הפירות בזכיה אחת גדולה, ומשו"ה כשסילק עצמו אמרינן נמי שסילק עצמו מכל הזכות שהיה לו, דזה לא אמרינן לחלק הזכות ולומר שסילק עצמו ממחצית הזכות ולא מכולו, אלא כשסילק נפשו מכל הזכות סילק, ול"ד לתקנת הנכסים דהזכיות הם תקנות מיוחדות, ושפיר אמרינן דמזכות אחד סילק נפשו ולא מהשני וזה נכון:
שוב ראיתי דאין כאן קושיא מעיקרא, דהא גם ברישא כשכתב לה רק בנכסייך דאמרינן דהרי אוכל פירות בחייה, היינו דוקא כשלא מכרה הפירות, אבל אם מכרה גם את הפירות אינו אוכל פירות עוד, דמ"ש מכרה ונתנה קיים, לא על הקרקע לחוד קאי כ"א גם כשמכרה לפירות מהני שאינו אוכל פירות עוד, וכן פרש"י לקמן בע"ב בד"ה יד בעהש"ט ובד"ה ואימא מירושה, וכן מבואר בפוסקים, ולפ"ז א"א שוב לפרש המציעתא דמ"ש אינו אוכל פירות בחייה, דהיינו כ"ז שלא מכרה, אבל אי מכרה מהני, דא"כ בפירותיהן שכתב מאי מהני, דהא גם כשכתב דו"ד אין לי בנכסייך לחוד נמי הכי הוה דמכירתה מהני, אע"כ דבמציעתא כשהוסיף לכתוב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן, שגם כשהפירות קיימין נמי אין לו שום זכות בהם:
ובזה היה נ"ל לכאורה ראיה לדעת הטור (אה"ע סי' צ"ב) דבבבא דמציעתא אע"ג שהוסיף לכתוב נמי בפירותיהם, מ"מ לענין מכירת גופה של קרקע גרעה עוד זכותה דברישא הוי מכרה קיים, ובמציעתא מכרה בטל, ודקדק כן מדלא נקיט במתני' נמי בבבא זאת מכרה קיים כמו ברישא, והרא"ש בסוגיין דחה לראי' זאת וסובר שאין על התנא לכתוב אלא מה שניתוסף בתנאי האחרון מה שאינו בראשון, אבל מכרה ונתנה קיים דגם ברישא הוי כן הדין א"צ התנא לחזור ולשנות ע"ש, ולמ"ש גם בדין דמכירה יהיה חילוק גדול בין רישא לבבא דמציעתא, דהלה כבר דקדקו הפוסקים ברישא דנקיט מכרה ונתנה דמשמע דיעבד דוקא, ולמה לא תוכל למכור גם לכתחילה, ועמ"ש בסמוך בע"ב בתוד"ה רב אשי, ואכן לפי מה שביארתי דמכירה דרישא לא הוי רק על גוף הקרקע לאחר מיתה ולבטל תקנת אושא, אלא שגם בחייה מועיל מכירתה שאין הבעל אוכל פירות עוד, ובזה הוי ודאי רק בדיעבד מכירתה מכירה, דלכתחילה אסורה להפקיע זכותו שיש לבעל בפירות, כיון דכל זמן שלא מכרה, הוי הפירות שלו, אסורה להפקיע זכותו, ומדויק לשון המשנה כפשוטו, דמכרה ונתנה דוקא בדיעבד קיים, משום דבלשון דמכרה ונתנה נכלל נמי מכירת הפירות, וזה אינו כ"א בדיעבד, אבל לכתחילה אסורה, וכ"ז הוא רק בבבא דרישא, משא"כ במציעתא דאין לו שום זכות בפירות אפי' בעודם ברשותה, א"כ אם אמרינן דגם מגוף הקרקע סילק עצמו, ודאי שרשאה למכור גם לכתחילה את הקרקע, א"כ אכתי ניתוסף בתנאי זה האחרון גם במכירת גוף הקרקע, ולמה לא תני לה במציעתא, והכי הול"ל מוכרת ונותנת וקיים ואינו אוכל פירות, ומדלא תני הכי מכלל דבמציעתא מכרה בטל לגוף הקרקע וכשיטת הטור, והא דלא נקיט דמוכרת מיהא לפירות, דזה הוי פשיטא, כיון דגם עד שלא מכרה אין לו שום זכות, פשיטא שתוכל גם למוכרם, אבל ברישא הך גופא אשמועינן דדוקא בדיעבד הוי מכירה ולא לכתחילה ודו"ק:
אכן לאחר העיון נראה כדעת הרא"ש, דאפי' למה שהעלתי דבמציעתא אין לו שום זכות בהפירות אפי' בעודן בעין, אפ"ה אינה רשאה למכור לכתחילה את גוף הקרקע, דכיון דאם מתה יורשה, אינה רשאה להפקיע את זכות ירושתו, וכמ"ש הר"ן ר"פ האשה שנפלו גבי נכסים הידועים לבעל שלא תמכור לכתחילה כדי שלא להפקיע ירושתו, פי' דקודם תקנת אושא אף דאם מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות, אפ"ה לכתחילה אסור להפקיע ירושת הבעל, וה"נ דכוותיה, ולפ"ז אכתי אין תנאי זה נוסף על תנאי דבבא דרישא, דגם כאן הוי רק בדיעבד מכרה קיים, וגם הקושיא שהקשו שוב על הרא"ש, דלמה לא תני בסיפא דמוכרת ונותנת וקיים, נמי מיושב מכלל דברינו, דהתם פשיטא דכיון שמסולק גם מן הפירות, גם מירושה, שרשאה למכור גם לכתחלה, דאיזה סבה יוכל לעכבה, ומה דאשמועינן ברישא, היינו החדוש שאע"ג שסילק עצמו מן הקרקע, אפ"ה דוקא בדיעבד מכירתה קיימת, אבל לכתחילה לא, אבל בסיפא פשיטא דמוכרת לכתחלה:
והנה הפוסקים הביאו מדברי התוס' דב"ק (דף פ"ח) שכתבו נמי דאף בכותב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירות מכרה בטל, וזה דלא כהרא"ש, ולכאורה גם זה יש לדחות ולומר דהתוס' לא פליגי כלל עם הרא"ש. דהרא"ש דקאי על מתני' דהכא דמוקמינן לה בכותב ועודה ארוסה, ובארוסה מהני הסילוק אפי' בדבר שלב"ל וכדרב כהנא, ומשו"ה אפי' כשאינו מסלק כ"א מפירות לחוד נמי מהני הסילוק, וא"כ מה דהוסיף לכתוב גם בנכסייך היינו לסלק נפשו גם מגוף הקרקע, ולכן מכרה קיים, משא"כ התוס' בב"ק שלא ירדו שם כ"א לתרץ קושיתם דלמה להו תקנת אושא למ"ד קנין פירות כקה"ג דמי, ושפיר י"ל דהם תפסו הדין בנשואה, ובקנו מידו, דמהני גם בנשואה ובנשואה לא מהני הסילוק מפירות לחוד, דהוי דשלב"ל, ולכן הוכרח להוסיף בנכסייך דהיינו שמסלק עצמו מן הדקל לפירות, אבל אכתי מעצם הנכסים לא אמרינן שמסלק נפשו, ומכירתה בטילה, ומ"ש התוס' לעיל ד"נ דמכירתה קיימת, י"ל דתפסו התם הדין דארוסה, ובב"ק הדין דנשואה, ואין בזה שום סתירה בדברי התוס', והכי נוח טפי מליישב כהמהרש"א לעיל שם, דההיא דב"ק מיירי לאחר תקנת אושא, ובתוס' דלעיל נקטו הדין דקודם תקנת אושא, וכמו שהשיגו עליו המפרשים דסתם מתני' רבי והוא היה אחר תקנת אושא, אלא דאכתי צריך ביאור במה שכתבתי דהתוס' דלעיל דסברי דמכירתה קיימת תפסו הדין דארוסה, אכתי בארוסה איך תיהני מכירתה, נהי דהוא יכול לסלק עצמו מן הפירות בעודה ארוסה, אבל איך תוכל היא למוכרם לאחר כיון דהוי דשלב"ל וכמ"ש בהגהות קרני ראם שעל מהרש"א לעיל, שזהו באמת טעם המהרש"ל שהגיה בתוס' דלעיל, ע"ש, אכן באמת איני מבין דבריו, די"ל דהיא מוכרתן כשיבואו בעולם, רק הסילוק היה קודם שבא לעולם, אבל מכירה שלה שפיר מיירי כשבאו פירות לעולם, ועוד הא י"ל דמ"ש מכרה קיימת, היינו רק לגוף הקרקע, אבל הפירות איה"נ דמכירתה אינו מועיל כשמכרה קודם שבאו לעולם:
שם במתני' א"כ למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך כו', הראנ"ח דקדק למה כל האריכות הזה, ובחדושי חת"ס ראיתי שתירץ דאי לא הוה כתב אלא דו"ד אין לי עמך או בנכסים אלו הו"מ לפרש כמ"ש רש"י בכריתות שאין לי שום דו"ד, היינו שבודאי הכל שלו, ואין לשאול למה כתב לה, אבל עכשיו שלא כתב בנכסים אלו אלא בנכסייך שכולל גם מה שיפול אח"כ כמ"ש המ"ל, ואיך יודע הוא במה שיפול אח"כ אם לא יהיה לו עליהם דו"ד וערעורים דלא ידע מה יולד יום, וע"כ אין הכוונה כנ"ל, א"כ למה כתב לה ע"כ, ואיני מבין לפ"ז מאי פריך בש"ס מהאומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו דלא אמר כלום, דהא י"ל דהתם שאמר על שדה זו י"ל הכוונה דלא לשם מתנה הוא אלא שאין לו שום דו"ד שהכל שלו וכההיא דכריתות, משא"כ במתני' דכתב בנכסייך, וא"א לפרש הכוונה כנ"ל, א"כ ודאי דלשם מתנה נתנו ומסלק עצמו מן הקרקע לגמרי, ומנ"ל להוכיח דלשון דו"ד לא הוי לשון מעליא, דילמא התם שאני משום דיש לפרשו שלא נתכוון כלל לשם מתנה, אבל כשאי אפשר לפרשו באופן אחר, איה"נ דמהני גם לשון כזה, ועמ"ש בדבור הסמוך:
בגמ' וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו', וקשה לי לפמ"ש מוהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מ"ה) דבסילוק יכול לחזור משום דאתי דבור ומבטל דבור, וא"כ מאי מקשה כאן מאומר אכותב, הא י"ל משו"ה באומר לחבירו דו"ד כו' לא מהני, אין זה משום דלשון זה גרוע הוא אלא משום דיכול לחזור, דאתי דבור ומבטל דבור, אבל בכותב דהוי מעשה לא אתי דבור ומבטל מעשה, וי"ל דהא המהרי"ט גופא כתב דכשמסלק הבעל מפירות ומכירה לא מצי שוב לחזור, משום דכיון דבאמת הקרקע הוי של האשה ורק שלבעל יש שעבוד, ותיכף כשמסלק עצמו זכתה היא בזכות שיש לה ולא מצי שוב הבעל לחזור, וא"כ ה"נ באומר לחבירו דהיינו שותף כפרש"י, ובסמוך הבאתי דברי הר"ן בנדרים, שבחצר שאין בו דין חלוקה אין לאחד על חבירו כ"א שעבוד, וא"כ א"א לפרש דמה שאמרינן התם דלא אמר כלום הוי משום חזרה שחוזר מן הסילוק, דהא התם נמי מיד שמסלק זוכה השותף השני בזכות שיש לו בכל הקרקע, דדמיא ממש לאשה, אע"כ דהטעם הוא משום דהוי לשון גרוע, וא"כ אין נ"מ בין אומר לכותב תו, ויתיישב מאד במה שדייק רש"י לכתוב, דאומר לחבירו היינו שותף, והמפרשים תמהו עליו מה הוצרך לזה, ולמ"ש מדוקדק, דאי באדם דעלמא לא הוי מקשי מידי, שהו"א דטעם דברייתא לא הוי משום דדו"ד הוי לשון גרוע, אלא משום דיכול לחזור אבל באשה דלא מצי הבעל לחזור, דכבר זכתה בהם האשה משנסתלק משו"ה מהני ולא היה קשיא כלל מברייתא אמתני', ורק משום דברייתא מיירי בשותף דדמיא נמי לאשה, ושפיר מוכח משום דלשון גרוע הוא, ועמ"ש לקמן דפ"ד בתוד"ה ורב סבר:
בגמ' והתניא האומר לחבירו דו"ד כו' לא אמר כלום, ויש לעיין דלפי המתבאר בכריתות דפריך נמי התם מברייתא זאת על ר"ל דאומר מי שנתן מתנה לחבירו ואמר המקבל אי אפשי בה כל המחזיק זכה בה, והא ידי מסולקת הוי כאי אפשי בה ואמר הכא דלא אמר כלום ומשני שאני התם דמדין ודברים סליק נפשי' מגופה לא סליק נפשי', פי' כיון דבברייתא מיירי בשותף העורר על השדה מפרשינן ללשון דו"ד דאינו מסלק כ"א מדו"ד, והכוונה או שהוא שלו ואין לו שום סכסוך עמו וכפי' רש"י ורבינו גרשום שם, או דכוונתו שלא יערער עוד על חלקו המגיע לו, אבל מחלקו שלו לא סילק נפשי', אבל במתנה דלא שייך לפרש כן אחרי שאין לו שום דו"ד וסכסוכים עמו משו"ה מהני ע"ש, דהכי מתבאר מתוך הסוגיא, ולפ"ז עיקר החסרון שבברייתא הזאת, משום דאמרינן דגם סילוק לא הוי, דמגופה דקרקע לא סילק, אבל היכי דלא שייך לפרש ככוונה זאת מהני גם לשון הזה, וא"כ ה"נ גבי אשה דלא שייך לפרש מדו"ד סליק נפשי', דהא אין לו סכסוכים עמה מהני שפיר לשון זה כמו לר"ל ומאי פריך, וי"ל דההוכחה כן הוא, דזה ודאי דמוכח מברייתא זאת, דלשון זה לא הוי לשון מתנה כ"א לשון סילוק, דאי הוי לשון מתנה לא היה אפשר לפרש דמדו"ד סליק נפשי', אחרי שלשון מתנה הוא, אע"כ דלשון סילוק הוא, ורק באיזה אופן הוי הסילוק בזה יש חילוק בין שותף למקבל מתנה, דבשותף שיש עמו סכסוכים הוי הכוונה דרק מדו"ד סליק נפשי' ולא מגופה, ובמתנה דלא שייך הכי, אמרינן דכוונתו שמסלק מגוף הקרקע והוי הפקר, ומשו"ה על ר"ל דאינו דן כ"א אי רשאי מי שירצה להחזיק בה, דבזה לא בעינן כ"א שהבעלים יסלקו מזכותם, שפיר משני, דבמתנה ודאי מועיל לשון זה, דכיון דמדו"ד לא מצינן לפרש בע"כ הסילוק הוי מגופה של קרקע והוי הפקר, ורשאי שוב מי שירצה להחזיק בה, משא"כ הכא דהבעל אינו מפקיר, אלא בא לתתם לאשתו, וע"ז אנו דנין אם מתנתו מועילה, ובעינן לשון מתנה גמורה, ולכן שפיר מקשה דלשון מתנה ודאי אינו, דאי הוי לשון מתנה לא הו"מ כלל לפרש דמדו"ד סליק, ובזה מתורץ גם מה שהקשיתי בדבור דלעיל על החת"ס דמאי פריך כאן ע"ש, דשפיר הוכיח כאן דלשון מתנה ודאי אינה וכנ"ל, אלא דעיקר דברי החת"ס אינם נהירים לפ"ז, דאיך אפשר לומר דאי לא כתב בנכסייך הוי מפרשינן גם כאן לשון דו"ד דשלו הוא וכמו בכריתות, הא זה לא שייך כ"א בשותף או בעורר על השדה שיש לו סכסוכים עמו, אבל באשה לא שייך כן כמו דלא שייך לפרש כן לר"ל במקבל מתנה:
בגמ' וכדרב הונא דאומר האומר אי אפשי בתקנת חכמים, במ"ל (פכ"ג מה"א) כתב בדעת רש"י, דלאו דוקא בדרבנן אלא אפי' בדאורייתא נמי כל שבא לו ע"י מעשיו שגורמים לו יכול אדם לסלק קודם שבא לידו ע"ש, ובשיטת התוס' מסתפק שם הראנ"ח נמי אי דוקא בדרבנן או אפי' מה"ת ע"ש, ולפ"ז בכל מתנה עמ"ש בתורה דאמרינן תנאו בטל, היינו כשמתנה צד הזה שאין הדין לטובתו, וכגון בשאר וכסות דהדין הוא לטובת האשה, והבעל הוא דמתנה, וכיון שהאשה שתקנת התורה הוא לטובתה, רוצית בתקנה הזאת, אלא שהבעל הוא דמתנה, משו"ה הוי תנאי בטל, אבל אם האשה היתה מסלקת עצמה משאר וכסות טרם שנתחייב לה, דהיינו קודם נשואין, היה מהני דהו"ל כאומר אי אפשי בתקנה זאת, דאין לומר דדוקא דרך סילוק הוא דמועיל, דלא מיחזי כעוקר דבר מה"ת, אבל דרך תנאי אינו מועיל, משום דמיחזי כעוקר דבר מה"ת, והא לת"ק דמתני' דסובר דמהני הסילוק גם לירושה, בע"כ דלאו דוקא דרך סילוק, אלא אפי' כשמתנה דרך תנאי נמי מהני, דאל"ה מה פליג רשב"ג דאם מתה יירשנה משום דהוי מתנה עמשכ"ב, הא לת"ק נמי הכי הוי במתנה דרך תנאי, אע"כ דלת"ק אפי' במתנה דרך תנאי נמי מהני, והיינו משום דהכא הבעל דתקנת התורה בירושה לטובתו הוא דמתני, ולכן מהני משום אי אפשי בתקנה זאת, ולפ"ז א"צ לדחוקי כמ"ש הר"ח והתורי"ד דטעמא דת"ק דמועיל בירושה הוא משום דקאי בשיטת רב דירושת הבעל הוי דרבנן, דשפיר י"ל דגם לת"ק הוי ירושת הבעל מה"ת ואפ"ה מועיל משום אי אפשי ואפי' בדרך תנאי נמי, אלא דלפ"ז יש לעיין בסברת רשב"ג דאומר אם מתה יורשה משום שמתנה עמשכ"ב, הא בכה"ג דהמתנה הוא צד הזה שתקנת התורה הוא לטובתו מועיל מטעם סילוק, דבודאי גם רשב"ג סובר טעם דאי אפשי בתקנה זאת, וצ"ל דסובר שגם טעם דאי אפשי אינו אלא בדבר שהוא מדרבנן, דבזה הוא דמצי אומר אי אפשי, אבל בדאורייתא לא מצי אמר הכי, ובע"כ צ"ל הכי בדבריו, דהא לרשב"ג בע"כ שלאו דרך תנאי אלא אפי' דרך סילוק כשאומר דו"ד אין לי בירושתך נמי לא מהני, דאל"ה מה פליג כאן במשנתינו שלא מיירי כלל בדרך תנאי אלא בלשון דו"ד, אלא ודאי שאפי' אלשון דו"ד נמי פליג רשב"ג, ולהדיא שלא מהני סילוק בדאורייתא לדידיה, ולפ"ז ספיקו של הראנ"ח אי דוקא בדרבנן מועיל הסילוק או אפי' מה"ת, תלוי בפלוגתא דרשב"ג ות"ק, לת"ק מועיל אפי' בדאורייתא, ולרשב"ג דוקא בדרבנן, ועיין בקצוה"ח סי' ר"ט שהעלה דהא דסילוק לא מהני הוי נמי משום דהוי מתנה עמשכ"ב, דלאו דוקא כשאומר בשעת מעשה דרך תנאי אלא אפי' כשאומר לאח"ז נמי הוי סילוק ע"ש שמביא ראיה לזה, ולמ"ש מוכח כן מלישנא דמתני', דלפמ"ש דרשב"ג פליג עם ת"ק על לשון דו"ד דהוא לשון סילוק, ואפ"ה מסיק בטעמו משום דהוי מתנה עמשכ"ב, הרי להדיא דטעם דסילוק הוי משום מתנה עמשכ"ב:
והנה שם בקצוה"ח העלה דהא דמהני לדידן הסילוק בדאורייתא היינו משום דקיי"ל נמי דמתנה עמשכ"ב תנאו קיים בדבר שבממון, ומחמת זה הקשה דלמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין ובשמ"ק פ' אעפ"י בטעם דר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים היינו משום דס"ל האומר ע"מ שאין לך שאר וכסות, הכוונה הי' ע"מ שתמחלי ומחילה ודאי מהני, ולר"מ ס"ל דהכוונה ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות, אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות גם לר' יהודה תנאו בטל, וא"כ היכי מהני סילוק בדבר תורה בדשלב"ל, הא למחול אינו יכול בדבר שלב"ל, וסילוק חשיב אין לי דין עליך והו"ל מתנה עמשכ"ב דאפי' בממון כה"ג תנאו בטל ע"ש, ולמ"ש לק"מ, דהא דאמרינן דמהני לדידן סילוק בדאורייתא, לאו משום דקיי"ל מתנה עמשכ"ב תנאו קיים הוא, אלא אפי' למ"ד תנאו בטל נמי סילוק מהני, דכיון דהצד שתקנת התורה הוא לטובתו איהו הוא דמסלק מהני לכו"ע, מטעם דמצי אמר אי אפשי בתקנה הזאת, וגם לא מטעם מחילה הוא, דהא מתחילה באמת לא מהני בדשלב"ל, אלא לשון זה עדיף ממחילה, ומהני מטעם שלא זיכה לו התורה אלא לטובתו ולרצונו ולא בע"כ, ובגילוי דעתא דלא ניחא לי' סגי, וגדולה מזה כתב הפנ"י, דאפי' מלשון מתנה ממש נמי לשון סילוק עדיף מטעם זה ע"ש, ומה שכתבתי דטעם דסילוק הוא משום מתנה על מש"ב, היינו למאן דסובר דסילוק לא מהני, לדידיה הוי הטעם משום דחשיב זה למתנה עמשכ"ב דלא מהני נמי לדידי', אבל מאן דסובר דסילוק מהני, אין זה תלוי כלל במתנה עמשכ"ב וכמ"ש:
ובזה יש ליישב קושית התוס' בד"ה כדרב כהנא, שהקשו למה הוצרך לאתויי לדרב כהנא, הא גם בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מטעם מתנה עמשכ"ב דהוי תנאו קיים מידי דהוה אשאר וכסות דלר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים, ולמ"ש מיושב שפיר, דאי מטעם מתנה עמשכ"ב לא היה מועיל כאן, כיון דמתנה עמשכ"ב דקיים הוי רק משום מחילה, והכא לא מהני מחילה כיון דדבר שלא בא לעולם הוא וכקושית קצוה"ח, והוצרך דוקא לטעמא דרב כהנא מטעם סילוק, שחידש לנו הדין דבכה"ג שמתנה צד הזה דהוי לטובתו מועיל בכל אופן מטעם אי אפשי בתקנה זאת וכנ"ל ועמ"ש עוד בסמוך:
בתוד"ה כדרב כהנא כו' ואע"ג דר' ינאי סובר דאדם מקנה דשלב"ל כו', לפמ"ש בדבור דלעיל, דסילוק אינו מטעם מחילה, אלא מטעם אי אפשי בתקנה, שזה מועיל אפי' במקום דדשלב"ל לא מהני, וכמו מחילה לדידן דאין מוחל דשלב"ל, ואפ"ה הסילוק מהני מטעם דמצי לומר אי אפשי בתקנה, והתורה לא תיקנה כ"א לטובתו ולא בע"כ, א"כ מיושב קושית התוס' דבאמת אי מטעם הקנאה, אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל נמי לא היה מועיל כאן, דהא אפי' לדידיה אינו חל רק כשבא לעולם, וא"כ מאי מהני שכותב לה בעודה ארוסה, הא עד הנשואין שאז באו לעולם אינו חל, ובנשואין נמי א"א שוב להסתלק כיון דידו כידה, ולכך הוצרך להביא דר' ינאי דהכא לאו מטעם הקנאה הוא אלא מטעם אי אפשי בתקנה:
באו"ד וא"ת בלא דרב כהנא נמי כו' עמ"ש לעיל בסמוך ליישב:
באו"ד וי"ל דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי כו', ומשמע מדבריהם דההיא דר' יהודה דשאר וכסות מיירי כשאומר בדרך תנאי, ומטעם תנאי מהני התם ולא מטעם סילוק, ולכאורה קשה דהא בב"מ (דף נ"א) אמרי' ע"כ לא קאמר ר' יהודה כו' אלא דידע ומחל, משמע שטעם דר' יהודה אין זה מטעם התנאי כ"א מטעם מחילה, אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין דשאר כסות גם לר' יהודה תנאו בטל, וכ"כ הנמוק"י שם והרשב"א בקדושין כמ"ש לעיל, ונ"ל דבאמת יש להבין איך שייך לומר דטעם דר' יהודה בשאר וכסות הוא משום מחילה, הא מחילה לא שייך כ"א אחר החיוב, אבל קודם החיוב לא שייך כלל שיחול המחילה וכמ"ש הרא"ה לעיל דנ"ו, א"כ היאך תחול בשאר וכסות המחילה דידה, אחרי שלא נתחייב בשאר וכסות כ"א עד אחר הנשואין, וגם אין לומר דמהני מטעם סילוק, חדא דהא האשה שהתקנה הוי לטובתה והיא רוצית בתקנה זאת, ורק הבעל הוא דמתנה עמה, ולא שייך כאן לומר אי אפשי בתקנה אחרי שהתקנה לא לטובתו והיא רוצית בתקנה, ועוד בלא"ה סילוק אינו מועיל כ"א בדרבנן לשיטת כמה פוסקים וכמ"ש התוס' בסוגיין ומטעם אי אפשי בתקנ"ח, אבל בשאר וכסות דמה"ת לא מהני סילוק, ואפי' לשיטת הר"ן בשמעתין דגם בדאורייתא מהני סילוק בדבר שלב"ל נמי לא מהני בשאר וכסות למ"ש הסמ"ע (חו"מ סי' ר"ט) דסילוק לא מהני כ"א במקום שהשעבוד בא כבר אלא שלא קנה עדיין הנכסים, אבל במקום שלא נתחייב עוד כלל בשעבוד לא מהני, א"כ לא מהני שום סילוק בההיא דשאר וכסות, ודוקא בהך דשמעתין דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה, דיש לו שייכות קצת בשעבוד הוא דמהני, אבל תנאי דשאר וכסות דמתנה קודם הקדושין לא מהני, ולכן נ"ל דמה דאמרינן דלר' יהודה הוי הטעם משום מחילה, אין הכוונה שכעת בשעת הקדושין מוחלת לו, דודאי השתא לא מהני מחילתה אחרי שעוד לא בא החיוב, אלא הכוונה שמתנה עמה שתמחול לו לאח"כ כשיגיע החיוב, ואע"ג דאכתי כ"ז שלא בא החיוב הוי מתנה על דשלב"ל, אפ"ה מהני התנאי, דתנאי מועיל אפי' בדבר שלב"ל וכמ"ש הרא"ש בב"ב דס"ג ובטור (חו"מ סי' ר"ט), והרשב"א בחדושיו לקדושין כתב בטעם דר' יהודה דהוי כאומר ע"מ שתמחלי הרי להדיא כדבריי שכוונת ר' יהודה, דמתנה עמה שתמחול לו לאח"כ, ולא שמחלה עתה, ובזה יבואר מאוד כוונת התוס' דבשאר וכסות דמהני מטעם תנאי, פי' לא תנאי שאין לך דין דשאר וכסות, כ"א תנאי שתמחול לו וזה מהני, דנהי דבעת מעשה לא היה מועיל המחילה והסילוק, מ"מ מצד התנאי מחויבת היא למחול לאח"כ כשיגיע החיוב, אבל כאן שלא אמר דרך תנאי בלשון ע"מ, וא"כ אין מחויב להסתלק לאח"כ, ובעת מעשה הא הוי דבר שלב"ל, משו"ה הוצרך לדרב כהנא ודו"ק:
בגמ' א"ה נשואה נמי אמר אביי נשואה ידו כידה, נסתפקתי היכי שאמר לה דו"ד אין לי בשעת נשואין גופא, מי אמרינן כיון שעתה בא החיוב לא מהני שוב הסילוק, דדוקא קודם שבא הזכיה יכול להסתלק אבל בעת שיבוא הזכיה א"י שוב להסתלק, או"ד דוקא אחר הנשואין שהזכיה כבר בא מראש אין יכול להסתלק אבל כשבא לסלק בשעת נשואין מהני, דהזכיה והסילוק באין כאחת, ונ"ל להביא ראיה דבכה"ג מהני מהא דאמרינן (ב"מ ד"י) כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא לו דליקני בד' אמות לא ניחא לו דליקני, וביאר שם הנמוק"י דמשום דד' אמות הוי קנין דרבנן משו"ה מצי למימר הכי, דהוי כאומר אי אפשי בתקנה שתקנו לי חכמים ע"ש, ומעודי תמהתי ע"ז דהא אומר אי אפשי לא מהני כ"א כשמסלק קודם שנעשה מעשה הזכיה וכדמוקמינן כאן בכותב ועודה ארוסה, אבל כשאומר אי אפשי לאחר שנעשה מעשה הזכיה אין יכול שוב להסתלק, וא"כ התם דכבר עומד הוא בתוך ד' אמות מה מועיל שנפל וגלי דעתו דלא ניחא לו בתקנתא, הא כבר בא הזכיה, אע"כ דהיכי דבאים כאחד מהני, וזה הוא ראיה מחודדה, אלא דלפ"ז צ"ע על דבי ר' ינאי דמוקי לה בעודה ארוסה, דמשמע דוקא בעודה ארוסה ולמעוטי בשעת נשואין, וי"ל עפמ"ש הר"ן דכשהתנה לה קודם אירוסין לא מהני משום דאכתי אין לו שייכות בגוה, לזה י"ל דבעודה ארוסה דקאמר, למעוטי קודם אירוסין, ועוד דאי הוה מוקי לה בכותב בשעת נשואין, הו"א דאפי' בעודה ארוסה נמי לא מהני הסילוק, משום דהוי דשלב"ל ומי יימר דישאנה, והיכי דלא הוי ודאי עבידי דאתי גם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל נמי לא מהני, וכדקאמר בר"פ המפקיד, לזה אשמועינן רבותא שאפי' בעודה ארוסה נמי מהני הסילוק, אבל ודאי דהוה"ד בשעת נשואין נמי מהני הסילוק משום דהזכיה והסילוק באים כאחת.
והנה האחרונים נתחבטו הרבה דעכשיו שנוהגין לעשות חופה וקדושין כאחת היכי אפשר שום סילוק, דקודם הקדושין לא מהני סילוק לשי' הר"ן, ואחר החופה הויא נשואה ותו לא מהני סילוק אפי' בקנין ועיין בתשובת חוות יאיר סי' מ"ז שהאריך בזה, ולמ"ש דהיכי דבאו כאחת מהני, א"כ שפיר יש אפשרות שיסלק בשעת החופה גופא, ואז הסילוק והזכיה באים כאחת, רק אכתי יש לתמוה על מנהג דידן דלא נהגו לסלק תחת החופה, אלא עושין שטר הסילוק בבית, וזה ודאי דלא מהני, אבל אפשרות יש ויש וכמ"ש:
ודע דבאבני מלואים (סי' צ"ב) חוכך עצמו בזה שהאשה יכולה לומר איני ניזונית אפי' לאחר הנשואין, איך מועיל זה אחרי שכבר נעשה מעשה הנשואין, ולענ"ד לא אבין קושיתו, דהא הטעם דלאחר נשואין אין מועיל הסילוק הוי משום דכבר זכה בהם והדבר שלו לגמרי, משו"ה לא יצא תו מרשותו עד שיתנם במתנה ולא בסילוק, וא"כ לא שייך זה כ"א בסילוק הבעל מן הפירות, דמשנשאת זכה הוא בקרקע לכל הפירות שיהי' כל ימי חייה ושפיר א"י שוב להסתלק, אבל האשה במזונותיה איזה שעבוד וקנין יש לה, האם זכתה איזה זכיה בנכסים של בעל, אלא רק חיוב יש על הבעל לזונה, ועוד שגם החיוב הזה הוי בכל שבוע חיוב חדש, ולכן יכולה למחול גם אחר הנשואין:
בתוד"ה קנו מידו, וקשה לר"י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והרי לכו"ע מפקר כו', ביישוב דעת רש"י כוונתו לתי' הרא"ש, דכיון שהוא שותף עמו מוכח הדבר דלדידיה מקני, ועפ"ז י"ל דדוקא רש"י לשיטתו לעיל בפי' הברייתא דאומר לחבירו דנקיט, היינו שותף, ולכן לדידיה בקנו מידו מהני, דכיון ששותף הוא מוכח דלדידי' מקני, משא"כ התוס' יפרשו דלא מיירי הברייתא שם בשותף, כ"א בכותב לאינש דעלמא הכי, וכפי' רבינו גרשום בכריתות שמפרש לה באינש דעלמא ע"ש, ולכן אפי' כשהקנה לו לא מוכח דלדידי' מקני, ומשו"ה שפיר הקשו כאן דמה מועיל קנו מידו, אבל בכותב לחבירו שותף גם התוס' יודו דמועיל הקנין, ולזה י"ל דלדינא לא פליגי רש"י ותוס', כ"א בפירוש הברייתא, והייתי מרויח ליישב בזה מה שהרעישו גם הראשונים גם האחרונים על תוס' מסוגיא דב"ב (דף מ"ג) גבי שותפין מעידין זל"ז בשכתב לו דו"ד אין לי עליך וקנו מידו, הרי ש"ס ערוך דקנו מידו מהני, ולמ"ש בשותף גם התוס' מודים דמהני:
ואפי' אי נימא שדוחק הוא לחלק בזה בין שותף לאינש דעלמא לשיטת רש"י, דבאינש דעלמא נמי יש לומר כיון דכותב לו ומקבל קנין עמו מכלל דלדידי' הוא דמקני מ"מ אכתי יש להעמיד התירוץ שלי והחילוק שחלקתי דרש"י יפרש בשותף, והתוס' באינש דעלמא באופן אחר, דבלא"ה יש להבין דאפי' אם היה מוכח דלדידי' הוא דמקני מה הי' מועיל, כיון דלשון דו"ד אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק והפקר, והפקר אינו מועיל עד שיפקיר לכל וכשמפקיר רק לאדם אחד אינו מועיל, אלא דבשותף היה מקום לומר דמהני, עפמ"ש הר"ן בנדרים ר"פ השותפין, דאי אפשר לומר דכל אחד מן השותפין יש לו קנין הגוף בהחצר שאין בו דין חלוקה דזה א"א שיהיה קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם היה נעשה אז לגמרי של אחד כשמשתמש לא היה חוזר אח"כ להיות של שותף הב', רק דיש קנין להב' קנין שעבוד גם אז על הכל וכמו באחריך ולכך קונם שמפקיע מידי שעבוד כו' ע"ש, ולפ"ז בחצר שאין בו דין חלוקה היה מהני לשון דין ודברים אע"ג שזהו לשון סילוק, דכיון שאין לו רק שעבוד על חבירו ממילא כשמסתלק מן השעבוד, פקע אותו שעבוד, דהוא הזכות שיש לו בזה להשתמש אח"כ, א"כ ממילא נעשה של השותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו, ואפ"ה בלא קנין לא מהני, דבלא קנין לשון דו"ד לחוד, לשון סילוק נמי לא הוי, דאמרינן שכוונתו דו"ד אין לי, פי' וכולה שלי וכפרש"י בכריתות, אבל בקנו מידו שאז א"א לפרש דכולה שלו, דא"כ קנין למה, ובע"כ דלשון סילוק הוא, וסילוק מועיל בכה"ג, וכ"ז הוא בשותף יש פנים לפרשו לכה"פ בחצר שאין בו דין חלוקה דאין לו עליו כ"א שעבוד, ולכן מהני לשון סילוק, אבל באינש דעלמא פשיטא דלא מהני לשון סילוק, דמה מועיל סילוקו, דמטעם הפקר נמי אין מועיל כיון שאינו מפקיר לכל, ולפ"ז רש"י לשיטתו דמפרש הברייתא בשותף, שפיר יכול לפרש דאברייתא קאי, דבשותף איה"נ דמועיל סילוקו ומיירי בחצר שאין בו דין חלוקה, משא"כ התוס' יפרשו הברייתא באינש דעלמא, ולכן א"א להם לפרש דאברייתא קאי, כיון דהתם אפי' קנו מידו נמי אינו מועיל, אבל לדינא בשותף גם התוס' מודים דמהני קנין, ומיושב נמי קושיתם מב"ב, דהתם בשותף ונוקי נמי בחצר שאין בו דין חלוקה ומהני נמי לתוס' אלא דלשון התוס' שהרי למי מקנה אותה והרי לכו"ע מפקר, אינו משמע כפירושי, דמלשון זה משמע דהחסרון הוא משום שאינו מוכח למי מקנה, ולפירושינו אפי' כשידוע למי מקנה לא מהני:
והנה בסמ"ע (חו"מ סל"ז) כתב דמ"ש בש"ס דב"ב בכותב לו דו"ד וקנו מידו, לאו דוקא הוא, דלשון דו"ד לא מהני אפי' בקנו מידו, אלא מיירי כשמפרש לו דמקנה לו לגמרי ע"ש, והוא נובע מכח קושית התוס' כאן שכתבו דלא מהני לשון זה אפי' בקנו מידו, ולמ"ש י"ל דדוקא קאמר לשון דו"ד ושותף שאני דמועיל לכו"ע ודו"ק: