אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף פא:

דף פא.

בגמ' א"ר יוסף כ"מ דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביני, טעם דרב יוסף מבואר בסמ"ע סי' ר"ח מטעם אי עביד לא מהני ע"ש, ואפ"ה אין להביא ראיה מכאן שגם בדרבנן אמרינן דאי עביד לא מהני, די"ל דבדבר שבממון דכח ב"ד יפה להפקיר ממונו של זה, א"כ כיון שאמרו שלא ליזבן שקלוהו להכח שיש לו בנכסים, וממילא אין יכול שוב למכור, וכ"כ החת"ס ביו"ד סי' ו', ובהפלאה ראיתי שכתב נמי טעם דרב יוסף משום אי עביד לא מהני ולפלא שלא זכר כי הסמ"ע הקדימו:

רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמכר עכ"ל, והקשה הר"ן ז"ל דמאי הוצרך לטעם דרב יוסף תיפוק לי' דבלא"ה אינו מועיל דהוי דשלב"ל וכאומר מה שאירש מאבא מכור לך ע"ש, ונ"ל ליישב קושיתו בכמה אנפי א' דהא גבי מה שאירש מאבא גופא דלא מהני המכירה, היינו משום דלא סמיך דעת הלוקח אם יירש מאביו כלום, דשמא ימכור או יתן אביו נכסיו בחייו וכמו שפרש"י שם בב"מ (דט"ז ע"א) ולפ"ז הכא שאחיו המוריש כבר מת, והשומרת יבם נמי לא תוכל למכור הנכסים, ואין שום דבר שיעכב לפני אח זה לקבל הירושה אלא החשש שמא יפסלנה אחיו השני בגט, וא"כ עתה שגם עמדו מתפשר, אין שום מעצור מעתה, ושפיר סמיך דעתו של זה, דהא הכא מיירי שיותר משני אחים הללו אין כאן וכמו שמוכרח מלשון רש"י בדבור הקודם, פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך ע"כ ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק ואח"כ יתן לזה החצי, אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים זולת אלו שני האחים, וכ"כ הר"ן גופא דלא היה כאן כ"א שני אחים, וא"כ לא מצי למיפסלנה בגט ולעכב ליבם שלא יירש, אלא זה האח שמתפשר עמו, ואחרי שהוא מתפשר גם עמדו אין שום מעצור, ושפיר סמיך דעתו של אח המקבל, והיכי דסמיך דעתו מהני אפי' בדשלב"ל ממש וכנ"ל וכדמוכח כל הסוגיא דב"מ ולק"מ קושיות הר"ן:

אלא דלפ"ז צריך ביאור למ"ש בברייתא התם מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין, ודוקא כשמוכר לצורך תכריכין וקבורתו הוא דדבריו קיימין משום כבוד אביו, הא במוכר שלא לצורך הקבורה לא מהני מכירתו, אפי' כשאומר מה שאירש מאבא היום, וכמבואר בברייתא שם ובחו"מ (סי' רי"א), ואמאי הא במה שאירש מאבא היום מיירי כשאביו גוסס וכפרש"י שם להדיא דהוא גוסס, וגוסס הא אין מתנתו ומכירתו כלום כדמוכח בסוגיא דקדושין (דע"ח ע"ב) לא צריכי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דשוב לא יוכל לתתם ע"ש, וכיון שאביו גוסס ולא יוכל שוב למוכרם ולתתם לאחר, אמאי לא תהא מכירת הבן קיימת אפי' במוכר שלא לצורך קבורה, דהא הכא סמיך דעת הלוקח שפיר כיון דלא יוכל למכור א"כ בודאי יירש מאביו, והיה נראה מכאן לכאורה ראיה חזקה לשיטת הפוסקים דגוסס מתנתו מתנה וכמ"ש בחו"מ (סי' נ'), אלא דעל רש"י יקשה, דהא גבי מה שאירש היום כתב דהיינו כשאביו גוסס, והוא עצמו סובר דגוסס אין מתנתו מתנה, ונ"ל ליישב דבאמת שני מיני גוססים יש כמו שאנו רואין בחוש, יש גוסס שאם שניכר בו סימני הגסיסה ובודאי לא ישוב עוד לתחיה, אפ"ה שפוי הוא בדעתו ומדבר הכל בדעה צלולה, גוסס כזה, כשאנו דנין אם ימות בודאי, לענין שיהא רשאי להכין צורך קבורתו, ודאי שדיינינן לי' לודאי ימות דכיון שסימני הגסיסה ניכרים בו לא ישוב עוד לתחיה ורשאי להכין צורכי קבורתו, אבל לענין מתנה ומכירה, כיון שהוא שפוי בדעתו ומדבר, למה לא יהא ביכולתו למכור ולתת, ויש נמי גוסס שמונח כבול עץ בלי שום דעה ודבור, ורק ע"י המבחן ניכרו בו אותות חיים, גוסס כזה פשיטא שלא יוכל שוב למכור ולתת, כי זולת אשר אין מדבר עוד אין שפוי בדעתו כלל וגם לרמז אינו מבין, ולפ"ז א"ש דמה שפרש"י גבי מה שאירש מאבא דמיירי כשאביו גוסס, דכוונתו דאי לא"ה לא היה רשאי להכין צורכי קבורה, מיירי בגוסס מסוג הראשון, וגוסס כזה נהי שבודאי ימות ומותר להכין צורכי קבורה, אבל אכתי מתנתו ומכירתו קיימת כיון דשפוי בדעת ומדבר הכל, ומשו"ה אכתי לא סמיך הלוקח, דחושש שמא ימכור עוד אחרי שבידו למכור, ולא קשה תו מההיא דקדושין, דהתם קאמר דלמה לי קרא דיכיר לומר שמהימן כי בנו הוא, ותיפוק לי' דבידו לתתם, וע"ז משני ל"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, והתם שפיר מתפרש דאכתי צריך קרא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כזה שלא יוכל שוב לתת, ואם כי הפוסקים הבינו מרש"י דקדושין דסובר דכל גוסס אין מתנתו מתנה ודייקו כן מלשונו שכתב שם בד"ה כשהוא גוסס וז"ל דמודה ר"מ באומר נכסים שיבאו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כולם הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ע"כ, ומלשון דלאו בר מתנה הוא הוכיחו דלאו בר נתינה הוא כלל, ואינו תלוי כלל אם יכול לדבר כסברת התוס', דהא התם הוי האמירה מכבר קודם שהיה גוסס, וכלשון רש"י שאמר נכסים שיבאו לי כשאהי' גוסס נתונים לך, הרי דהאמירה היה מכבר ואין מחוסר עוד מעשה הדבור ואפ"ה סובר רש"י דלאו כלום הוא, אכן לפמ"ש בגוסס כזה שאין בו שום דעה עוד ומונח כבול עץ איה"נ דלאו בר נתינה הוא, אבל בגוסס השפוי בדעתו ומדבר, נהי דבודאי שימות, אבל אכתי חי הוא לכל מילי גם למכירה גם לנתינה, ובזה מיושב הרבה קושיות שהקשו הראשונים על רש"י עיין עליהם, ועוד היה נראה לומר שגם דעת רש"י הוא כשיטת התוס', דגוסס בר נתינה הוא והעיקר תלוי אם יכול לדבר, והתם בקדושין ה"ט דמתנתו אינה מתנה משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר, אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין גם לרש"י, ולשון לאו בר מתנה שכתב רש"י לאו דוקא הוא אלא כוונתו דלאו בר מתנה הוא משום דא"י לדבר, ויש לי להוכיח כן דאי נימא כהבנת הראשונים ברש"י דלאו בר נתינה הוא כלל, א"כ למה לן למימר התם בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, לוקי גם בנכסים שהיה לו מקודם אלא שעד עתה לא אמר עוד שהוא בכור, והגדתו היתה בשעה שהוא גוסס, ולאו בר נתינה הוא כעת, ולהכי איצטריך קרא דנאמן גם אם אומר כשהוא גוסס דבכור הוא דלאו בידו לתת לו, אע"כ דעיקר החסרון מגוסס הוא משום דמסתמא אינו יכול לדבר, ולכן עתה בעת גסיסתו לא יוכל שוב לומר שבכור הוא, אחרי שא"י שוב לדבר, ובע"כ שאמירתו שבכור הוא אמר מקודם, ומשו"ה הוכרח לאוקמי בנכסים שנפל לו כשהוא גוסס, אבל האמירה שבכור הוא אמר מקודם:

ועוי"ל בישוב קושית הר"ן, דהא הכא א"א שום קנין אחר כ"א שטר, דכסף לא שייך כיון שנותן לו במתנה את חלקו, ובחליפין ומשיכה וחזקה נמי אי אפשר אפי' אם היה זה דבר שבא לעולם וברשותו, כיון דחלות הקנין אינו כ"א לאחר שיכנוס אותה ובההיא שעתא כבר הדר סודר למארי' אע"כ דלא שייך כאן קנין זולת שטר דמהני גם אח"כ, דגם בעת חלות הקנין הוי השטר נמי בידו, והיכי דנתן לו שטר מהני נמי אפי' בדבר שלב"ל דהוי כמו שתופס וכמבואר בחו"מ (סי' ר"ט) בהג"ה, ואם כי מלשון רש"י שכתב וקנוי מידו דהוי כמכר, משמע דקנין סודר היה כאן, ואכתי יוחזר קושית הר"ן, אכן על רש"י בלא"ה לא קשה קושית הר"ן, דהא רש"י לשיטתו בקדושין דס"ב דפוסק כראב"י מבואר דסובר דאדם מקנה דשלב"ל, וכ"כ השעה"מ (פכ"ב ממכירה) דהכי הוא דעת רש"י:

ועוד בה שלישיה ביישוב קושית הר"ן, דהנה הכא הא מיירי כשאמר לו פלוג והחזיק מעכשיו אבל לא תקנה אלא לאחר שאכנסנה וכמ"ש רש"י כן להדיא בסמוך דפ"ב בד"ה פלוג מהשתא ע"ש, והא דלא פירש רש"י נמי הכא כן, היינו משום דהכא הוי פשיטא דבהכי מיירי, דאיך יקנהו דבר שאינו שלו עדיין, משא"כ בסמוך דאמר לי' פלוג מהשתא והו"א שמקנהו נמי מהשתא, משו"ה הוצרך רש"י לתקן, דגם התם הי' ההקנאה לכשיכנסנה, אבל הכא הוי פשיטא שמקנה לו רק לכשיכנסנה, וסרו בזה דברי הפנ"י ע"ש, ולפ"ז אין מקום לתמיהת הר"ן, דהא דעת המרדכי פ' יש נוחלין בשם כמה ראשונים, וגם בשם התוס' בב"ב שם, דהא דדבר שלא בא לעולם לא קני, היינו דוקא במקנהו סתם אבל כשאמרו לו שיקנה כשיבוא בעולם קנה אעפ"י שעכשיו אינו בעולם, והובא זה ברמ"א חו"מ (סי' ר"ט) ע"ש, ולפ"ז בסוגיין דמיירי שמקנהו כשיבוא בעולם דהיינו כשיכניסנה, לכן מטעם דשלב"ל היה מועיל הקנין. ושפיר הוצרך רב יוסף לטעמו משום דאי עביד לא מהני:

ועיין שם במרדכי וברמ"א שהביאו יש חולקין בזה, והט"ז שם הכריע דהעיקר כוותייהו דגם בכה"ג לא מהני, ולמ"ש הרי מן הש"ס דילן מוכח כדעה קמייתא, דאי לא"ה למה הוצרך רב יוסף לטעמו, ותיפוק לי' מטעם דהוי דשלב"ל וכקושית הר"ן, ואע"ג שהר"ן יישב קושיתו דהכא מיירי שאין כאן אלא שני אחים, וכיון שיד שניהם שווים בנחלה הוי כנחלה הבא לאדם ממקום אחר שמתנה עליה שלא יירשנה והוי כסילוק בעלמא ולא בעי קנין ע"ש, ולפ"ז לא היה מכאן ראיה להמרדכי, אכן פשטא דלישנא דאומר רב יוסף דאי זבין לא הוי זביני, משמע שחשיב זה לזביני ממש וכפרש"י שקנו מידו והוי כמוכר, ואילו להר"ן לא שייך כלל לשון זביני ע"ז, ובפנ"י הכריח נמי דהעיקר בש"ס הוא כרש"י דהוי מטעם קנין ממש ולא כהר"ן, ועוד דהא הר"ן הוא רק לשיטתו בר"פ הכותב דאפי' מירושה דאורייתא מהני סילוק, אבל למה דקיי"ל דבדאורייתא לא מהני סילוק א"א כלל לפרש כהר"ן דמטעם סילוק הוא, ובע"כ כרש"י דמטעם קנין הוא, וא"כ מוכח מן הש"ס כהמרדכי דכשאומר לו שיקנה לכשיבוא בעולם דמהני ודו"ק:

אמנם עיקר הך דינו של המרדכי אינו מבורר לי דמה יענה לההיא דאמר רק שדה זו לכשאקחנה קנויה לך קנה (ב"מ ט"ז) ומסיק התם דהיינו דוקא משום דרב סובר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל, אבל למה דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא מהני אע"ג דא"ל לכשאקחנה קנויה לך, הרי להדיא שגם אם מקנה לו לכשיבוא בעולם נמי הוי דשלב"ל, וכן הופסק בשו"ע (חו"מ סי' רי"א) ולא הגיה שם הרמ"א דיש מי שאומר דקנה בכה"ג, ואף שזה י"ל דהרמ"א סמיך עצמו על מה שהביא דעה הזאת בסי' ר"ט, אבל הלא ש"ס ערוך הוא שגם בכה"ג לא קנה, ועוד דהא עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן באומר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר הרי הוא כאומר כשיהיה בעולם, והן אמנם שבמרדכי גופא הביא שם להקשות על דין זה מכמה מקומות, ולמה לא הביא מאלו סוגיות המפורשת, שוב מצאתי במקנה קדושין (דס"ב ע"ב) שנתעורר להקשות על המרדכי כקושיתי, ונ"ל דמ"ש באלו הסוגיות לכשאקחנה אי לכשאשתחרר, אין הכוונה שהקנין יהיה אז לכשיקחנה אלא רק שמראה לו הזמן מתי ראוי ליקח את השדה או האשה, אבל הקנין מקנה לו מהיום ומשו"ה לא מהני אבל אם אמר בפירוש שעיקר הקנין יהיה רק כשיקחנה איה"נ דמהני, ולאחר החפוש מצאתי כיו"ב בתשובת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ע"ד) לגבי הקנאת הבכור, וז"ל דאם ידוע שאמר בפירוש שיקנה הולד לכשתלד ומדייק בלישנא כדי שלא יהיה כמקנה דשלב"ל יש לצדד היתר עפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ט דמהני אף בדשלב"ל, אבל אם לא אמר לשון זה אלא שחלף המזונות וטפולו יקח לו הולד אם תלד בת או זכר, אין הכוונה שיקנה אחר הלידה כ"א שמקנה לו מיד ורק שמדבר עמו בזמן שראוי לקחתו לא מהני ע"כ ע"ש. והוא כדברינו, ואפשר דהיינו מה שמדקדק רב הונא בדבריו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, והתוס' נדחקו בלשון מעכשיו ע"ש, ולמ"ש יתפרש הכי, דדוקא כשאומר לו שמקנהו מעכשיו, פי' שהקנין הוא עכשיו, ולכשאקחנה שאמר, אין הכוונה שאז יוגמר הקנין, אלא מפרש לו זמן הלקיחה מתי יוכל להשיגה, אבל הקנין הוי עכשיו, בכה"ג דוקא הוי דשלב"ל, אבל אם מפרש לו שהקנין יהיה לכשיקחהו ויבוא לרשותו ודאי דלא הוי דשלב"ל וקונה לכו"ע, ועוד עיין במקנה מ"ש שם ביישוב דברי מרדכי הנ"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה