אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף עט:

דף עט.

ברש"י ד"ה תשלומי כפל לאשה ולא לבעל קס"ד דקסבר אין הולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן ע"כ, וצריך ביאור דאכתי אמאי הוי הכפל לאשה, דנהי שהולדות הם קרן, אכתי הכפל הוי פירי, ולא עדיפי הולדות מבהמת מלוג עצמה, דהוי נמי הכפל לבעל משום דהוי הכפל פירי, וצ"ל כפי' ריב"ן המובא בתוס' דבבהמת מלוג עצמה הוי כ"ש דהכפל לאשה, אלא דלפ"ז יש לתמוה על סברת התוס' דסברי דבגונב בהמת מלוג עצמה הוי הכפל לבעל, והא מן הש"ס גופא מוכח דלא אמרינן הכי, דאי כדבריהם א"כ גם לסברת המקשה דולדות הוי לאשה, אמאי הוי הכפל לאשה, דלא עדיף מבהמת מלוג עצמה, ויש ליישב בשנדייק לשון רש"י שכתב דס"ד דאין הולדות פירי כו' דחיישינן שמא תמות האם כו', ובהוספה הזאת מכוון ליישב קושיתי, דאף אם הולדות הם קרן אכתי הכפל דהוי פירי היה צריך להיות לבעל, ע"ז משני דבאמת על גוף הולד נמי צריך טעם דאמאי הוי כקרן, וצריך לומר דמשום חשש שמא ימות, א"כ משום זה החשש גופא סבירא לן דגם הכפל הוי לאשה, דחיישינן נמי לשמא תמות גם האם גם הולד, ולס"ד זה וודאי דבגונב בהמת מלוג עצמה דהוי כ"ש שהכפל לאשה, דהשתא דהיכי דהולד והאם קיים חיישינן שמא ימותו שניהם, כ"ש דהיכי דליכא ולד כלל דחיישינן לשמא תמות והכפל הוי לאשה, אכן כ"ז הוי לס"ד דגם הולד הוי לאשה ומחשש דשמא ימות, אבל למסקנא דולד הוי לבעל, וא"כ חזינן דלא חיישינן לשמא תמות כיון דאיכא שיור העור, ומה דהכפל הוי לאשה, היינו משום דפירי דפירי לא תקינו רבנן, ולזה שפיר י"ל דבבהמת מלוג עצמה דהוי חדא פירי הוי לבעל, ולפ"ז יתיישב סברת התוס', דהם לא אמרו דבהמת מלוג הוי הכפל לבעל כ"א למסקנא וכמבואר בדבריהם ודו"ק:

ודע דאכתי יש לעיין במ"ש רש"י לאשה ולא לבעל אטו מלשון הש"ס גופא דאמר תשלומי כפל לאשה, לא ידעינן דלא לבעל, ולמה צריך להוסיף דלאשה ולא לבעל, ונראה כוונתו, דהגנב הוא משלם שני קרנים, אחד לקרן והשני לכפל, והי' אפשר לפרש דרק תשלום דכפל הוי לאשה, אבל תשלום דקרן יהא לבעל, ומלשון הש"ס לא מוכח מידי, לזה הוסיף רש"י ולא לבעל, פי' שבתשלומי כפל אין לבעל שום חלק גם בתשלום דקרן, ותשלומי כפל לאשה שבש"ס הוי הכוונה דכל התשלום גם קרן וגם הכפל הכל לאשה, ולכאורה היה נראה שרק לס"ד כתב רש"י כן, אבל למסקנא דגוף הולד הוי לבעל, והכפל לאשה משום דהוי פירי מפירי, א"כ מסתבר לומר דרק הכפל לחוד הוי לאשה, דע"ז קאי טעם שבש"ס, אבל תשלום דקרן הוי לבעל, דלא שייך ע"ז טעם דפירי פירי, אכן שוב התבוננתי שאדרבה למסקנא מסתבר יותר דשני הקרנים הוי לאשה, דבשמ"ק כתב דרש"י מפרש להך דפירי פירי לא תקינו כפי' הרא"ה, שאין הכונה פירי הבא מן הפירות, אלא הכוונה דתרתי פירי בהדי הדדי לא תקינו, ופירושו הכי, פירא דהיינו גוף הולד תקינו ליה, פירי דפירי, כשהולד בעצמו ליכא ובא אחר תחתיו, זה לא תקינו לי' פירות כפולים ע"ש, ולפ"ז הא ניחא למסקנא דידעי' מטעמא דפירי פירי לא תקינו, אבל לס"ד דאכתי לא ידעינן מזה, א"כ יקשה למה הוי הכפל לאשה, נהי דתשלום האחד שהוא הקרן ניחא דלאשה, דכיון דלס"ד הוי הולדות כמו קרן, ולכן שלה הוא דנגנב וצריך לשלם לה אחר תחתיו, אבל אכתי הכפל למה הוי לאשה, דאין לומר דכמו שאמרו דהולד הוי לאשה אע"ג דבאמת הוי פירי, בכ"ז מחשש שמא תמות האם אמרינן דלאשה הוי, מזה החשש גופא אמרו נמי דהכפל נמי שלה הוי מחשש שמא תמות גם האם גם הולד וכמ"ש לעיל, דזה לא שייך כ"א כשהולד עצמו קיים בעין, והגנב אינו משלם כ"א הכפל לחוד, בזה י"ל דחיישינן נמי לשמא ימות הולד ומשו"ה הכפל לאשה, משא"כ לפום מאי דפרשינן השתא דהולד נאבד והגנב משלם שני קרנים א"כ כשיוקח ממעות הקרן קרקע הלא יהיה זה קיים לעולם, וא"כ מ"ט הוי הכפל נמי לאשה, דהא לא שייך כאן טעם דשמא ימות, ואי"ל נמי דכיון שהולד עצמו שלה והיא הוי הבעלים שלו, משו"ה הוי הכפל שלה, וכמו בגונב בהמת מלוג גופא דפשיטא דהכפל שלה, דהתם י"ל נמי דהטעם הוא משום דהוי תרי פירי בחד זימנא, וכיון שהולדות הוי לבעל, אינו מגיע לו כ"א פירות הללו של ולדות ולא הפירות של כפל, וכמ"ש הרא"ה באמת כן דהיינו טעמא דגונב בהמת מלוג דהכפל לאשה, ולא דמי לגיזה וחלב שאוכל שניהם דהתם חד פירי מיקרי אבל הכפל דאתי מעלמא מיחשב כתרי פירי בחד זימנא ע"ש, וכ"ז הוא למסקנא, אבל לס"ד דאכתי לא ידעינן מזה דפירי פירי, א"כ למה הוי הכפל לאשה, כן היה נ"ל, אלא שבשמ"ק ראיתי שכתב דבין לס"ד ובין למסקנא הוי שני הקרנים לאשה, ועמ"ש עוד בדבור הסמוך מזה:

בגמ' פירי דפירי לא תקינו רבנן כבר זכרתי בדבור דלעיל בשם הרא"ה, דלשון פירי דפירי אין הכוונה על פירות הבאים מן הפירות, אלא הכוונה דתרי סוגי פירות לא תקינו, וכיון שאוכל פירות הנכסים היוצאים ממנה, לא תקינו לו שוב סוג פירי דאתו מעלמא, ואפי' בפירי הראשונים כגון כפל של בהמת מלוג עצמה נמי הוי מיקרי פירי דפירי, שזהו תרי סוגי פירא בחד זימנא, ונהי דבסוגיין אין הכרח לפרש כן, דאפשר נמי לפרש פירי דפירי כפשוטו, דהיינו פירות היוצאים מתוך הפירות, וכיון דאתו מעלמא לא תקינו, בכ"ז פירוש הרא"ה מוכרח מן הסוגיא דב"ק (דפ"ט ע"א) דאיתא נמי התם כהאי לישנא לגבי טובת הנאה דקאמר התם רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט פירא תקינו רבנן פירא דפירא לא תקינו רבנן, ואי נפרש פירא דפירא דהיינו פירות הבאים מתוך הפירות, א"כ טעם שבש"ס לא הוי כ"א ע"ז שאין הבעל אוכל הפירות מטובת ההנאה, אבל ע"ז שעיקר טובת הנאה, הוי לאשה, אכתי מחוסר טעם, דהא זהו רק פירא, אע"כ כפי' הרא"ה, וא"כ גם עיקר טובת הנאה הוי פירא דפירא, ולכאורה היה אפשר לדחות ולפרש פירא דפירא כפשוטו, פירות השניים הבאים מתוך פירות הראשונים ומה שאינו נותן טעם על עיקר הטובת הנאה, היינו עפמ"ש התוס' בשם הריב"ן דכ"ש פירא דאתו מעלמא דלא תקינו, וא"כ י"ל דעיקר הטעם על שניהם הוא משום דאתי מעלמא, ונקט פירא דפירא, וידעינן דכ"ש בעיקר טובת הנאה דהוא פירא דהוי לאשה וכמו בסוגיין דלא נקיט כ"א כפל של ולד בהמה מלוג ולא נקיט כפל בהמת מלוג עצמה משום דכ"ש הוא, והיה מיושב בזה נמי קושית הראב"ד שם בב"ק שהקשה, דאי חשבינן להפירות טובת הנאה פירא דפירא מכלל דעיקר טובת הנאה הוי פירא, וא"כ לשקול לי' בעל לכוליה, ולפמ"ש ניחא, דהא הוי פירא דאתו מעלמא ולא תקינו לבעל, אכן שוב חזרתי מזה, דא"א לומר כן מתרי טעמי חדא דסברת הריב"ן דפירא גופא הוי כ"ש, לא שייך כ"א הכא גבי כפל, דולד מלוג הוי של בעל, ופרת מלוג הוי לאשה, וא"כ הוי שפיר כ"ש, דהשתא ולד מלוג דהוא עצמו הוי לבעל אפ"ה הכפל כיון דאתי מעלמא הוי לאשה, כ"ש בבהמת מלוג דהבהמה הוי של אשה, דכפל ממנה הוי לאשה, משא"כ גבי טובת הנאה, דעיקר הטובת הנאה הוי נמי לאשה, א"כ פירות הטובת הנאה לא גריעי מטובת הנאה עצמה, א"כ למה קאמר התם הטעם לפירא פירא ושביק לפירא גופא, וטוב יותר היה אם היה אומר כן, פירא דאתו מעלמא לא תקינו, ומינה הוי ידעינן דהוה"ד לפירי פירי, ועוד כיון דעיקר טובת הנאה לאשה ועשאוה כמו קרן שלה, א"כ ממילא הפירות דטובת הנאה לא הוי כ"א פירא הראשונה, כשארי פירות הבאים מנכסי מלוג שלה, ולמה קראוה פירא דפירא, אע"כ דכוונת הש"ס הוא כפי' הרא"ה, דלשון דפירי פירי לא הוי הכוונה על פירות השניים הבאים מפירות הראשונים, אלא הכוונה דכיון דאתו מעלמא, זולת הפירות הקבועים, הוי זה פירות כפולים דלא תקינו זה לבעל, ולפ"ז גם עיקר הטובת הנאה, וכן כפל של בהמת מלוג עצמה נמי מיקרי פירי פירי, וטעם הש"ס הוא גם על עיקר הטובת הנאה:

ויובן לנו בזה החילוק שכתבו התוס' בב"ק שם דהך פירא דפירא המוזכר כאן לגבי כפל, אינו דומה בדינו לפירא דפירא האמור שם בב"ק לגבי טובת הנאה, דהכא אע"ג דשל אשה הם, מ"מ צריכה ליקח בהם קרקע והוא יאכל הפירות, ואילו בטובת הנאה הוי לגמרי לאשה ואין צריכה ליקח קרקע ע"ש, שלא הזכירו טעם וסברא לחילוקם זה, ובמהרש"א שם דחק לתת טעם משום דלית לי' פסידא לבעל, אכן בפנ"י דחה סברתו יעו"ש, ולמ"ש ניחא, דפירי פירי דהכא יוצאים מגוף הולד שהוא של בעל, ואחרי שהולד עצמו הוי לבעל ואי בעי הוי שחיט לי' ואכיל, וא"כ מן הסברא היה ראוי לומר דכפל עצמו נמי יהא שייך לבעל משום זה, ונהי דמחמת הטעם דמעלמא אתי אמרינן דעצם הכפל לא הוי לבעל, מ"מ כיון שבא לתשלום בעד גוף הדבר של בעל, אמרינן דלפחות צריכה ליקח קרקע והבעל יאכל פירות, משא"כ פירות טובת הנאה שאינה יוצא מגוף של בעל, דהא הטובת הנאה עצמה הוי נמי לאשה, והן הפירות והן עצם טובת הנאה, הכל מגוף של אשה קאתי, ורק בלשון הוא דמיקרי פירי דפירי, א"כ מהיכי תיתי נימא דצריכה ליקח קרקע בכדי להאכיל פירות לבעל, אחרי שדבר הבא מעלמא לא תקינו לי' וז"ב:

ובהיות כן תמה אנכי על הב"ש באה"ע (סי' פ"ה סקט"ז) וז"ל כתבו תוס' פרק החובל אם מכרה הכתובה בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מאי פריך ותזבון הכתובה בטובת הנאה ותתן לנחבל אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בו שום זכות עכ"ל, ותמוה דמאי צריך להוכחות ע"ז, הא בש"ס אמרו להדיא ואין הבעל אוכל פירות, ובתוס' לא חידשו כ"א מה שהכא גבי כפל צריכה ליקח קרקע לפירות, אבל מה שבטובת הנאה אינה צריכה, לא חידשו מאומה כיון שכן מפורש בש"ס, ובע"כ דהב"ש מפרש, דמלשון הש"ס ואין הבעל אוכל פירות הו"א דמיירי בלוקח בעד הטובת הנאה שדה עם פירות דא"צ לאכול פירות של אותה שדה, אבל אכתי הו"א דצריכה למוכרם וליקח בהם קרקע, ומשו"ה הוכרח להוכיח ממקום אחר, אבל אין סברא לומר כן, דכיון דהעיקר הוי לאשה מהיכי תיתי הו"א דצריכה ליקח בהם קרקע וליתן הפירות לבעל וכמ"ש, וגם מוכח שהתוס' לא הבינו כן, דאי כהבנתו היה להם מראש להוכיח דהתם בטובת הנאה הוי הפירוש שא"צ ליקח קרקע, והם לא הזכירו שום הוכחה ע"ז, מכלל דמפרשי כוונת הש"ס כן, ולכן לא הוצרכו לשום הוכחות, וכ"ש שדבריו קשים להולמם לשיטת הראב"ד והרשב"א וז"ל דהא דקאמר בטובת הנאה פירא דפירא לא תקינו לי', לאו אטובת הנאה קאמר, דטובת הנאה לאו פירי ולאו פירי דפירא מיקרי אלא כעין קאמר, ולומר דטובת הנאה לא תקינו לי' משום דהוי ככפל דולד בהמת נכסי מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הלכך כפילא דלא אתי מיני' לית לי', וה"נ כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושי' ובאותה שעה אין לו בהם כלום אלא כפירא דפירא ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא ולא פירא דפירא עכ"ל, פי' דבריהם דהם מפרשים כוונת פירא דפירא המוזכר כאן לגבי כפל כפי' הרא"ה, משום דתרי פירות בזמן אחד לא תקינו לי' וכיון שנוטל גוף הולד הרי הוא אוכל הפירות, ואם תתן לו עוד הכפל יהיו פירות כפולים, וזה לא תקינו לי', וה"נ בירושת הבעל דחז"ל תקינו לי' משום קבורתה, לא תקינו לי' שיירש אותה אף במעט לכשימות הוא, ורק הצד דלכשתמות היא תקינו לי', וכיון שאם תמות היא הרי הוא יורש אותה, והיא לא מכרה אלא הצד שמא ימות הוא ותתאלמן, ואי נימא שגם בזה יש חלק לבעל א"כ יקח חלק גם מן הצד שמא ימות הוא והוי ירושה כפולה, וזה לא תקינו לי', ולהכי קאמר התם פירא דפירא לא תקינו, פי' כמו שהטעם דפירא דפירא לא תקינו, דהוא משום דהוי פירות כפולים, ה"נ ירושה כפולה לא תקינו לי', ולפ"ז כ"ש דפשיטא שאין להבעל שום חלק בזה, ועוד יקשה על הב"ש שהוכיח מראיות דטובת הנאה תוכל האשה לתתה לכל מי שתרצה משום דאין הבעל יורשה עיין בדבריו שהביא ראיות לזה ובס' בית מאיר דחה לכל ראיותיו, ואנכי אתמה דהא לשיטת הראב"ד והרשב"א מפורש כן בש"ס שאינו יורש טובת הנאה מטעם דהוי ירושה כפולה, וכ"ש דקשה על הבית מאיר שהחליט בעיקר הדין דהבעל יורש זה ולא הזכיר כלל מכל דברינו, ובס' אבני מלואים הסכים בעיקר הדין להב"ש עפ"י סברא הנ"ל, ולא זכר כלל שמבטן הראב"ד והרשב"א יצא סברא הנ"ל בפירוש כוונת הש"ס, וא"כ מבואר הדין בש"ס ודו"ק:

בתוד"ה פירא דפירא וריב"ן פי' עמ"ש בדבור דלעיל, ובחבורי לב"מ דל"ד הוכחתי שם מן הסוגיא כפי' הריב"ן דכפל בהמת מלוג לאשה מטעם דאתי מעלמא, דבגמ' שם מיבעי' שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי, ולשיטת הריב"ן שפיר מצי האשה להקנות הכפל דבידה הוא כיון דשלה הוא, ורק הבעיא הוא, מי אמרינן כיון דהאשה לא קיבלה התשלומין לא הקנתה הכפל, או דילמא כיון דהבעל אפוטרופוס הוא על נכסיה ואוכל הפירות מיקרי בעלים ע"ז ותשלומין מעליא הוא, דאי לשיטת הרי"ף כאן, דהכפל לבעל לא שייך למיבעי' כלל, דהא המקנה הוי האשה בשעה שמסרה הבהמה, ולא תוכל להקנות דבר שאינו שלה דאין לומר שגם לשיטת הרי"ף יהיה הבעיא, אם הבעל מקנה הכפל בקבלת התשלומין דהא אע"ג דהכפל שלו הוא אין יכול הבעל להקנות לשומר, דלא מיבעי' לשיטת רש"י בב"מ, שאפי' ללישנא בתרא דרבא התם, דהקנין נגמר סמוך לגניבתה, מ"מ נעשה כאומר לו בשעה שמסרה, ודוקא בשעת המסירה לשומר הוי ההקנאה, ואפי' באתי לרשות בנים קודם הגניבה, אין הבנים יכולים להקנות הכפל מעצמם כיון דלא היו בשעת מסירה וכמ"ש לעיל בסוגיא דשילם לבנים, כ"ש דהבעל לא יכול להקנות הכפל כיון דלא הוא היה המוסר לשומר, אלא אפי' לשיטת הריטב"א דעיקר ההקנאה תלוי בשעה שנעשה שומר, ובאתי ליד בנים קודם הגניבה דהוי מעתה שומר שלהם, יכולים גם הבנים להקנות, וכן דעת מהרש"א שם, היינו דוקא בבנים, שהגוף שלהם ויכולים להקנות פרה גופא, אבל הכא גבי בעל שאין הגוף שלו ואין יכול להקנות כ"א הכפל, הוי דבר שלא בא לעולם, דבכל הסוגיא דב"מ מוכח דבעינן דוקא שיקנה לו הפרה ממש, דאי לא, הוי דשלב"ל, ולהכי מצד הבעל א"א בשום אופן להקנות, והאשה נמי לא תוכל להקנות דבר שאין שלה, ומה קמיבעי' הכא, ובע"כ דהעיקר כשיטת התוס' דכפל לאשה, והנה פלא ראיתי בשמ"ק שם בשם הרא"ש שכתב דאי הפירות לבעל פשיטא דהבעל יוכל להקנות הכפל שהוא שלו, ולא שייך גם לאסתפוקי בזה, דפשיטא הוא שיוכל הבעל להקנות, ולא זכיתי להבין, דלענ"ד פשוט ההיפך, דהבעל ודאי לא יוכל להקנות מטעם דשלב"ל וכמ"ש, ואפשר לומר דאין כוונת הרא"ש שהבעל מקנה עתה כשקיבל התשלומין, דזה פשיטא דההקנאה בעינן משעת מסירה וגוף הפרה בעינן להקנות, אלא רצה לומר דמתחלה בעת ששאלה האשה את הפרה, הרשה לה הבעל להקנות הכפל לשומר, דניחא לו בזה, דליקני לי' כפילא כשישלם הקרן שיוכל לאכול הפירות ממנו מכאן ואילך, ובכה"ג שפיר מהני, דמצד דשלב"ל אין כאן כיון דבאמת המקנה היתה בזה האשה שהקנתה בשעת מסירה גוף הפרה, ובידה להקנות אע"ג שאינה שלו, כיון דהוי ברשות הבעל, וכעין זה כתוב כאן בשמ"ק בשם הריטב"א שהוכיח דהכא מיירי בע"כ בשהשאילה ברשות בעלה, שאל"כ היאך יש לה רשות להשאיל, ואין כאן שאלה כלל והו"ל שואל שלא מדעת דלא קנה כפילא ע"ש, והנה גם לזה קמה ראייתי דלעיל, שהעיקר כשיטת הריב"ן, דאי כשיטת הרי"ף דהכפל לבעל הוי אע"ג דמשכחינן שתהא בידה להקנות וכנ"ל, מ"מ בכה"ג דהוי ברשות הבעל והאשה הוי המקנה, לא שייך למיבעי' כלל, דמאיזה צד יהיה חסרון וכמ"ש הרא"ש שם, דאי של בעל לא שייך למיבעי' כלל, ומדמיבעיא מכלל דהכפל לאשה הוי, דבזה שפיר שייך למיבעי' וכמ"ש בתחלת דברינו ודו"ק:

בתוד"ה שאני התם דאיכא עורה, קצת תימה דחשיב עורה שיור הא אם היה רוצה לשוחטה אינו יכול, ואיני יודע מה תימה יש בזה, לשחוט הפרה ולאכול הבשר, הלא הוא נהנה מבשר נכסי מלוג ולא תקינו לו כ"א הפירות, אבל לא מהקרן מאומה, ואפי' כשאין הוא נהנה מהקרן כלל, ורק יש חשש שמא תמות מאליה, או במקום שיכלה קרנא לגמרי גם הפירות אין מגיע לו, אבל היכי שיש שיור כל דהו כגון העור, יוכל ליקח הפירות לעצמו, אבל ליקח לעצמו מהקרן פשיטא שאינו רשאי בכל אופן, וא"כ מה דמיון זה למה שאינו יכול לשוחטה, דלשוחטה אינו רשאי מפני שאז יהנה גם מהקרן, ובלא"ה איני יודע הדמיון, דהכא שאינו אלא חשש רחוק שמא תמות סמכינן גם על שיור המועט דעור, אבל לשוחטה בידים אינו רשאי משום שיור זה:

בגמ' הכניסה לו עז לחלבה כו' אוכל והולך עד שתכלה הקרן, ופרש"י דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה, והרא"ה בשמ"ק הרבה להשיג על פרש"י, חדא דמאי קמ"ל רבא בזה דהא אפי' רבנן מודו היכי דאיכא שיור עורה. ותו דהא רב נחמן גופי' פסק כחנניא וכי ליכא עורה נמי ע"ש, ולעד"נ בדעת רש"י בשנדייק בלישנא דרבא דאומר אוכל והולך עד שתכלה הקרן, מלשון זה נ"ל לפרש כוונתו, דאפי' לאחר שמתה העז והרחל ונשארו קיימים עוד מהגיזה וחלב שנחלבה בחייה. גם הפירות הללו הוי לבעל, דאילו במקום דליכא שיור כלל כגון בולד שפחה לחנניא דס"ל הולד לבעל, היינו דוקא כ"ז שהאם קיימת דלא חיישינן שמא תמות, אבל כשכבר מתה והולד עוד קיים. אמרינן דהולד תחת פרה קיימת ולאשה הוי וכמ"ש הבה"ג הובא ברא"ש בסוגיין, לזה אשמועינן רבא דבעז לחלבה כו' אוכל והולך עד שתכלה הקרן, כלומר דגם עתה שכלתה הקרן והעז מתה, אפ"ה אוכל והולך הפירות, כיון דאכתי איכא שיור. ובזה מיושב כל הקושיות שהקשו על רש"י, וגם מדוקדק שינוי הלשון של רבא אוכל והולך עד שתכלה הקרן, דזהו עיקר החידוש שלו שגם בשעה שכלתה הקרן אוכל והולך וזהו עצה נכונה ברש"י בעזה"י:

ועוד נ"ל ליישב דעת רש"י בפשיטות, דהא דחנניא לא חייש לשמא תמות, היינו מיתה פתאומיית, כשהשפחה עודנה בבחרותה ובדרך הטבע עוד אפשר לה לחיות שנים הרבה, אלא שאפשר שיפגענה איזה מחלה ותמות מיתה מקריית, בזה סובר חנניא דלא חיישינן להכי, אבל בבהמה שכבר הזקינה וכחותיה כלו, בודאי חיישינן למיתתה, דהרי לא לעולם תחיה, ואם יש לה ולד קיים בשעה ההיא היה מגיע להאשה במקום שלא היה שינוי אחר, כדי שלא תכלה קרנה, משא"כ הכא גבי עז לחלבה אשמועינן רבא שאוכל והולך עד שתכלה קרנה, כלומר שאפי' לאחר שכבר הזקינה ורואין אנו בחוש שיוכלו ימיה בקרוב, אפ"ה אוכל החלב ואין מניחה לשיור כיון שיש שיור אחר דהיינו העור, והיינו טעמא נמי דגלימא אחרי שמתכסה והולך עד שרואין אנו בחוש שהקרן כלה משו"ה בעינן לשיור, והא דסובר חנניא דולד שפחה לבעל אע"ג דליכא שיור כלל, היינו בשעה שהשפחה בבחרותה ומחשש שמא תמות מיתה פתאומית לא שקלינן הולד מהבעל, אבל איה"נ אם היה לה ולד קיים בשעה שקרבו ימיה למות, איה"נ דנותנין הולד לאשה אפי' לחנניא, דבלא שיור כלל לא מכלינן, וזהו כוונה אמיתיית לענ"ד, ומיושב בזה הרבה סתירות ברש"י שדקדקו המפרשים:

בגמ' עיילא לי' גלימא כו' עמ"ש לעיל בעמוד א' בד"ה אבא זרדתא

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה