בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף עב:
בתוד"ה ע"מ כו' תימה לר"י מאי איריא ע"מ אפי' בסתם נמי דהא ארוסה בת ישראל לא תאכל בתרומה גזירה משום סמפון ע"ש, והנה מן התוס' משמע דכשנמצא סמפון ממילא נתבטל מעשה הקנין אפי' כשלא בא לתבוע ולקבול על המום, דאלת"ה אלא דמום מהני רק לענין שאם ירצה לחזור חוזר אבל כ"ז שלא חזר הקנין קיים, לא הוו מקשו מידי, דבסתם בעינן דוקא שיבוא ויקבול, ובהתנה מעיקרא לא בעינן זה אלא הקדושין נתבטלו מעצמם, ומזה לא אבין מה שמבואר בחו"מ (סי' רל"ב) דאם לאחר שנמצא מום יש אומדנא שמוחל כגון אם השתמש בו או שהיה יכול להבחינו אח"כ דלא מצי שוב לתבוע דאמרינן דמחיל, מאי מהני מחילה בזה, כיון דקנין הראשון נתבטל, א"כ אין כאן מעשה הקנין וכשירצה לקיים המקח הרי צריך קנין חדש, ואין לומר דקנין הראשון היה אדעת כן דאם ימחול אח"כ יחול הקנין למיפרע, דהא בסמוך בתוד"ה אלא טעמא דרב דחו לסברא זאת ועיין בהפלאה מ"ש, וצ"ל דבאמת לתי' הזה של תוס' איה"נ דבהשתמשות שמשמש בהמקח צריך לכוון לקנות מחדש עי"ז, וכמו כאן גבי האשה דצריך לכוין לקדשה בביאה, ולא הוזכר זה בפוסקים, משום דבאמת קיי"ל כתי' השני של התוספת, דברצון הבעל והקונה תלוי ואם ידעינן שלא קפיד אין מתבטל הקדושין או הקנין וצריכה גט מספק, וגם התוס' עצמם כנראה לא סמכו על תי' הראשון משום דלתי' הזה הוי סברא דרב הפוכה מדשמואל, דלרב הוי בקידשה סתם יותר אינה מקודשת מבקידשה על תנאי ולשמואל הוי איפכא, ועיין ברא"ש כאן כשרצה להביא לתי' הראשון של תוס' לא סמיך ע"ז משום דיקשה לשמואל אע"ג שהתוס' תי' גם לשמואל, והיינו משום דסברתם הוי הפוכות וכמ"ש בקרבן נתנאל ע"ש: