אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף עא:

דף עא.

בתוד"ה כגון כו' ולא יוכל להקשות ותתקשט ותיאסר כו' ע"ש, ולא אבין דהא עכ"פ הו"מ להקשות דתמתין עד שתיאסר שהוא זמן הקישוט, ולמה יגרשנה גם קודם חלות האיסור, ועמ"ש לעיל בעמוד א' דעיקר הקושיא שבכאן הוא זה, דלמה לא תמתין עד שעת האיסור, וממילא מקשה גם קושיא השני', דאפי' אחר שנאסרה הו"ל להמתין לב"ש שבת אחת כו', ואמנם בלא קושיא הראשונה גם קושיא זאת לא היה יכול להקשות, דהא כבר פשיטא לן לעיל דהיכי דנדרה היא לא שייך המתנה, דמה תועלת יש, ורק משום דלטעם זה לכל הפחות היה צריך להמתין עד שעת האיסור שהוא הקישוט, וכיון שאמר הכי דצריך לגרשה מיד, בע"כ שאין זה מטעם הנ"ל, וממילא כיון דלא נחית לטעם הנ"ל מקשה גם קושיא השניה שגם אחר שנאסרה הו"ל להמתין כיון דלא נחית הכא לטעם דאין תועלת, ולזה משני טעם אחר דמיסנא סני לה, דלטעם זה אין צריכה להמתין גם עד שעת חלות האיסור, אבל בלא קושיא הראשונה, ודאי שגם קושיא השניה דתמתין לב"ש, לא קשה כלל, ועיקר הקושיא הוא שתמתין עד הקישוט, וא"כ אין מקום לקושית התוס' כאן, ורק התוס' לשיטתייהו כאן שמפרשים דעיקר הקושיא הוא דתמתין שתי שבתות לב"ש, מקשי לעיל שפיר על פרש"י, דמאי מקשי הכא ותיאסר, הא כבר ידעינן שבנדרה היא לא שייך להמתין, ואמנם לפמ"ש שעיקר הקושיא הוא דתמתין לכה"פ עד הקישוט, וא"כ ממילא שתי קושיות התוס' מתורצות, גם כאן וגם לעיל:

במתני' המדיר את אשתו שלא תלך כו', בנדרה היא וקיים לה הוא מיירי מתני', דהא איהו לא מצי להדירה דאין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו, ומיושב בזה קושית המפרשים, דיקשה לשמואל שאמר לעיל, דבדתלי בתשמיש צריך להמתין לב"ש כו' ולא להוציא מיד, וא"כ הכא אמאי א"צ להמתין, ולמ"ש דהכא מיירי בנדרה היא וקיים לה הוא לק"מ, דבכה"ג מבואר בסוגיין דלעיל שא"צ להמתין מטעם דמיסנא סני לה, שוב מצאתי בריטב"א שכ"כ והפנ"י נדחק בזה:

בגמ' הא גופא קשיא אמרת רגל אחד כו' ובשמ"ק הביא בשם ריטב"א וז"ל והא דלא פריך הכי גבי חדש, משום דהתם הימים והחדשים רצופים ויכול לומר שנים יוציא לומר בתחלת שנים, אבל הכא שהרגלים מפוזרים ליכא למימר דבתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל אחד יוציא, ומסיים השמ"ק ע"ז ודבריו צריכין לי עיון דהא גבי חדש לא גרסינן שלשה אלא גבי רגל וכמ"ש התוס' ע"ש, השמ"ק הבין דדיוקו של הריטב"א הוא דלמה לא מקשי נמי ברישא כשהוא עמה בעיר, חדש אחד יקיים הא שנים יוציא והדר קתני שלשה יוציא, והיינו דמסיים בצ"ע דהא ברישא לא נקיט באמת שלשה, אכן באמת גם מהריטב"א לא נעלם זה דברישא לא נקיט שלשה, אלא דכוונתו הכי הוא, דתחלה נקיט חדש אחד יקיים דמשמע הא יותר מזה אפי' יום אחד יוציא, והדר נקיט שנים יוציא דמשמע דוקא שני חדשים שלמים, וע"ז משני דהתם משום דרצופים הם אפשר לומר דשנים דקאמר היינו נמי בתחלת שנים ודו"ק, ואי"ל דא"כ בסיפא נמי למה לו למידק מרגל לשלשה, הא הו"מ נמי למידק גם מרגל לשנים, דברישא נקיט רגל דמשמע הא יותר מרגל יום אחד יוציא, והדר נקיט שנים דוקא יוציא, דכשאין עמה בעיר ואין דרכה לילך לבית אביה כ"א ברגל שוב אין הימים שבינתיים לא מעלה ולא מוריד ואם אך כבר עמד רגל אחד ממילא תמתין עד רגל השני משו"ה אין לדייק הכי, משא"כ ברישא דעמה בעיר ודרכה לילך בכל יום א"כ כל יום ויום הוי קפידה ושפיר דייק הא יותר מחדש אפי' יום א' ודו"ק:

ובזה יש ליישב הקושיא המפורסמה של הראשונים, דלמה לא אשמועינן גם ברישא כשהוא עמה בעיר דינא דכהנת אליבא דאביי, דלדברינו שפיר אשמועינן לה, דכיון שהוא עמה בעיר ויש קפידה בכל יום א"כ למה דוקא שנים יוציא, הא אפי' יום אחד יותר מחדש נמי צריך להוציא, וצ"ל דשנים דנקיט היינו בתחלת שנים וכנ"ל, ואכתי יקשה דמאי בחר התנא למיתני שנים, באופן שצריך לדחוק הכי ולא בחר לשון צח, חדש יקיים יותר מזה יוציא, אע"כ דמשו"ה נקיט שנים דמשמע נמי שני חדשים שלמים לאשמועינן דלפעמים אין מוציא כ"א בשנים שלמים, והוא בכהנת, ונמצא שבלשון שנים דנקיט התנא דמשמע נמי שני לשונות, משמע תחלת החדש, ומשמע נמי שלמים, אשמועינן שני הדינים כאחת, בישראלית היינו בתחלת שנים, ובכהנת בשנים שלמים, וכ"ז הוא ברישא כשהוא עמה בעיר ויש קפידה בכל יום, משא"כ בסיפא דהקפידה הוא רק על רגל א"א לאשמועינן בכהנות כ"א בשלשה וזה אמת ב"ה:

בגמ' אמר אביי סיפא אתאן לכהנת עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה