אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף סט:

דף סז.

בתוס' ד"ה המשליש, פרש"י והיא אומרת נאמן עלי לאחר שנשאת ולא דק דבגמ' מסקינן כו', והנה גם בברייתא איתא דגם לר"מ מן הנשואין הרשות בידה, וזה בהדיא דלא כרש"י, ולחומר הנושא נ"ל ליישב בשנדקדק, השינוי לשון שבין מתני' לברייתא, במתני' נקיט המשליש מעות "לבתו" ובברייתא המשליש מעות "לחתנו" ליקח שדה לבתו, במתני' נקיט והיא אומרת "מהימן עלי בעלי" ובברייתא והיא אומרת "ינתנו לבעלי", ולכן נראה דבמתני' מיירי דקפידת האב היה שהשדה הנקנית אח"כ ממעותיו תהא שייך רק לבתו בלבד, וגילה דעתו בפירוש ע"ז, והיינו דדייק לכתוב המשליש "לבתו" כלומר שגילה דעתו דמקפיד הוא שהשדה תהא לבתו בלבד ולא יהא לבעלה שום חלק בה, והיא אומרת "נאמן בעלי עלי" כלומר שהיא טוענת שגם בעלה מהימן הוא שיקנה לה השדה אח"כ לצורכה בלבד לכשתרצה, רק עד שיוקנה השדה רוצית היא שימסרו המעות לבעלה, והיינו דלא נקיט ינתנו לבעלי כמו דנקיט בברייתא, אחרי שגם היא רוצית לקיים דברי המת שלא לתת חלק מזה לבעלה, רק רצונה שעד שתרצה לקנות תהא המעות ביד בעלה, לא שייך בזה לומר ינתנו לבעלי, אחרי שלא יגיע לבעלה שום חלק מזה, ורק מהימן הוא עליה שגם הוא יעשה רצונה, משא"כ בברייתא דנקיט המשליש מעות לחתנו, מיירי שגם האב רוצה שלאחר הנשואין יהיה השדה לשניהם לבעל ולאשה, הגוף לאשה, ולבעל לפירות, ושהבעל ישלוט בשדה כמו בשאר נכסי מלוג, ומשו"ה דייק לכתוב המשליש לחתנו כו' לבתו, כיון דכוונתו הוא שיהיה שייך לשניהם, אלא משום דאכתי לא נישאת, דאכתי אין לבעל חלק בפירות, משו"ה מסר המעות לשליש, והשליש יקנה השדה וימסרנה אח"כ כשנשאת לבעל, והיא אומרת "ינתנו לבעלי" כלומר שרוצית שהשליש ימסור המעות להבעל והוא יקנה השדה תיכף, ומשום שגם להבעל יש חלק משו"ה דייק לכתוב "ינתנו לבעלי" כלומר שגם להבעל יש חלק בנתינה הזאת, ולפ"ז מיושב שפיר דעת רש"י, דבמתני' דקפידת האב הוי שהמתנה תהא דוקא לבתו לחוד ולא יהיה לבעלה חלק, משו"ה גם לאחר הנשואין לא ישמע לה השליש, כיון דמצוה לקיים דברי המת, והמת הקפיד שלא יהיה חלק מזה להבעל, ממילא לא יגיע לו פירות כדין הנותן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעל חלק דאין הבעל אוכל פירות וכמבואר בקדושין דכ"ג, ואין להקשות דהא ר"מ גופא סובר (נדרים דפ"ח) דנותן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעל פירות לא מהני משום דיד אשה כיד בעלה, דהא כבר כתב ההפלאה דהיינו דוקא כשנותן לה לאחר שניסת, אבל במה שנותן לה קודם שניסת לא הוי יד אשה כיד בעלה ע"ש, אבל בברייתא משו"ה אחר הנשואין הרשות בידה, כיון דבאמת דעת האב שהבעל יהיה לו חלק בזה לאכול הפירות, מסרינן לו גם המעות לקנות השדה דאמדינן דעת האב דלא עלה בדעתו למסור לשליש אלא עד שתנשא כפרש"י, דאילו אחר הנשואין למה יקפיד שהשליש יקנה, כיון שאף אם השליש יקנה השדה, סוף סוף הבעל יאכל הפירות והכל א"ש ודו"ק:

שם בתוד"ה וכי אינה אלא שדה, ור"מ סובר דאינה יכולה למכרו, י"ל הטעם דאינה יכולה למכרו אחרי שכבר זכתה בשדה, וי"ל משום דס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת, א"כ גם על הבת מצוה לקיים דברי המת, שרצה דוקא בקניית שדה, ואינה רשאה למכרה ולעבור על רצון המת, ובזה ניחא מ"ש התוס' בסמוך בד"ה הא מני ר"מ, דר' יוסי לית לי' מצוה לקיים, ולכאורה תמוה טובא מנ"ל דר' יוסי לית לי', הא הכא טעמא קאמר משום דאם רצה למכרה וממילא לא תתקיים דברי המת, משו"ה השליש אינו מחויב לקיים אחר דברי המת, כיון שאין שום תועלת בזה שהשליש יקיים דבריו ויקנה השדה, אחרי שלבסוף תמכרה אבל בעלמא שפיר גם ר' יוסי סובר מלד"ה ולמ"ש ניחא דדיוק של התוס' לא הוי מזה שהשליש אין מחויב לקיים, אלא מזה גופא שהבת תוכל למכור, ואי אמרת דיש מצוה לקיים דברי המת, לא היתה רשאה הבת למכור, אע"כ דרב יוסי לית לי' מלד"ה:

ועוד נ"ל בטעמא דר"מ, דהא האי דינא דמצוה לקיים דברי המת אינה מטעם קנין, אלא דיש מצוה על היורשין לקיים דבריו, וגם הב"ד יכולים לכופן עד שתצא נפשם כדי שיקיימו המצוה, אבל המקבל אכתי לא זכה בהם עד שיגיע המתנה לידו, ואינה שלו עדיין לשום דבר, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, דאינה שלו עד שהשליש או היורשין יתנו לידו, וכמ"ש המרדכי בב"ב פ' יש נוחלין, ומשו"ה ה"ט דר"מ שאינה יכולה למכרו כיון דכ"ז שהשליש לא קנה השדה ומסרה לידו לא הוי שלה עדיין, ואף דלאח"כ כשיגיע לידה תוכל למכרה, כיון דהשתא אינה יכולה למכרה, מחויב השליש לעשות מה שהושלש בידו, דבכל אופן יש מצוה לקיים דבריו ואפי' כשאין בו תועלת כ"א לשעה, ור' יוסי סובר נמי דאכתי לא זכתה במתנה, אלא דסובר כיון דלסוף כשיגיע לידה תוכל למכרה, אין תועלת במה שהשליש יקיים דבריו כעת, דלתועלת לשעה לא חיישינן, או אפשר לומר דר' יוסי סובר דמצוה לקיים דברי המת הוי מטעם קנין, ומיד כשמת זכה בו זה אף שלא נמסר עוד לידו, דהא סברת התוס' מוכרחת דסבירא נמי דקנה עי"ז, דהנה עיקר דינו של המרדכי דמלד"ה לא הוי משום קנין, נובע מזה שרצה ליישב קושית התוס' בסוגיין ובכ"ד, דכיון דמצוה לקיים דברי המת א"כ מאי אהני הא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין, ומחמת זה יישב המרדכי, דחילוק גדול יש בין דברי שכ"מ ככתובין לבין מלד"ה, דאילו מטעם מלד"ה לא זכה בה זה עדיין, ואם קדמו היורשין ומכרו מכירתן מכירה, ואילו לטעם דככתובין דמי הוי שלו לגמרי ואם מכרו היורשין מוציאין מידו ע"ש, וא"כ לדברי התוס' שהקשו עכ"פ ולא נחתו לחלק בזה מכלל דסברי דגם משום מלד"ה זכה זה לגמרי דהוי שלו ממש אף קודם שמסרו היורשים לידו, ורש"י ז"ל בגיטין (די"ד ע"ב) בד"ה דמית נותן, כתב להדיא דמיד כשמת נותן זכה המקבל מטעם מלד"ה, וא"כ י"ל דר' יוסי סובר נמי כסברת התוס', ומשו"ה סבר דיכולה למכרו גם מיד בשעה שהשדה אכתי ביד שליש, ולפ"ז יצא לנו דר"מ ור' יוסי יפלגו בסברת התוס' והמרדכי, ר"מ סובר כהמרדכי ומשו"ה סובר דאינה יכולה למכרו כעת, ור' יוסי סובר כהתוס' ורש"י דמלד"ה הוי מטעם קנין, ומתוך מה שכתבתי יש לי לתמוה עמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' רנ"ב סק"ב), דכל דבר שהוא משום מתנת שכ"מ אם קדמו היורשין ומכרו מוציאין מידו, וכל שהוא משום מלד"ה אין מוציאין ע"ש שכתב זה לדבר פשוט בלי שום חולק, והא לפמ"ש במחלוקת שנויה, והמחבר בע"כ אינו סובר כן, דהמחבר בסעיף זה כתב דמצוה לקיים דברי המת, היינו דוקא כשהתפיסו מתחלה לשם כך, וזה כתי' ר"ת על הקושיא דלעיל דמה צורך בדברי שכ"מ ככתובין אחרי שמצוה לקיים דברי המת, וכיון שהמחבר פוסק כר"ת, בע"כ דלא ס"ל החילוק של המרדכי וכמ"ש, דחילוק של המרדכי נובע נמי מכח קושיא זאת, וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב דינו בשם ובלשון י"א, ומדסתם למיפסק כן בלי פלוגתא, אחז החבל בשני ראשין, מודה להמחבר דמלד"ה אינו אלא כשהתפיסו בידו, ואח"כ פוסק גם לחילוקו של המרדכי וצ"ע:

ברש"י ד"ה הא מני כו' ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן להו בקוטנם אלא שקל כו', מה דדייק רש"י לכתוב "בקוטנן" דמשמע שבגודלן נותנין להם כמה שירצו, אע"ג דהאב צוה בקפידה שלא יתנו להם אלא שקל, והיינו משום דכיון שזכו מכח ירושה אתיא ירושה ומבטלת השלישית, ולא משגחינן כלל על צוואת האב דהו"ל כמתנה עמ"ש בתורה, ואם כי זה פשוט ברש"י, כתבתי זה משום דבשמ"ק ראיתי שכתב בהך דינא דמתני' דמשליש מעות לבתו יעשה השליש מה שהושלש בידו, כתב בשם ר"מ הלוי, דהני מילי כשהניח האב יורשין אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישית אבל אם לא הניח האב יורשין אחרים אלא זו הבת בלבד, אם גדולה היא הרשות בידה אפי' מן האירוסין, שמיד זכתה בממון מכח ירושה והירושה מבטלת ההשלשה דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה חלה על כל המעות בכ"מ שהם ע"ש, והשמ"ק סיים ע"ז שאין במשמע לשון רש"י לחלק בהכין כלל, ולמ"ש הרי להדיא דעת רש"י שמחלק בזה כהר"מ, מדדייק לכתוב בקוטנן משמע להדיא דבגודלן לא משגחינן על צוואת האב כלל והשליש יתן להם כרצונם וכנ"ל ועמ"ש בסמוך מזה:

בתוד"ה הא מני ר"מ כו' אבל לר' יוסי לית לי' ותימה אי לית לי' כו', הן השמ"ק הקשה דמנ"ל דר' יוסי לית לי' מצוה לקיים דברי המת, דילמא הכא שאני מטעמא דאמר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה, ונמצא שאין תועלת במה שהשליש יקיים דבריו, ובכה"ג הוא דסובר שא"צ לקיים דבריו, אבל בעלמא גם ר' יוסי סובר דמלד"ה, ולעיל בתוד"ה וכי, כתבתי דההוכחה הוא לא מזה שהשליש אין מחויב לקיים לדבריו, כ"א מזה שהבת תוכל למכרה אחרי שהאב הקפיד שהשדה תשאר לפניה, ובזה מיושב מה שהניחו התוס' כאן בתימה, דלמה לי' לר' יוסי למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהא, תיפוק לי' משום דלית לי' מלד"ה, ולמ"ש מיושב שפיר דההוכחה דלית לי' מלד"ה הוי רק משום זה שיכולה למכרו, ואי לאו דידעינן שיכולה למכרה לא הוי שום הוכחה דלית לי' מלד"ה, ומוכרח הוא ר' יוסי למתלי טעמא בהכי שזה הוא עיקר ההוכחה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה