אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף סו.

דף סד:

ברש"י ד"ה ה"ג והא כי אתא רבין, עיין בתוס' מה שהקשו על פרש"י, ונ"ל ליישב דהנה אע"ג דקאמר רבא השתא העדפה דמע"י הוא, דמשמע מזה דטפי הוי מציאתה לעצמה ממע"י, לאו בכל גווני הוי מציאתה טפי לעצמה, דיש פנים נמי לומר להיפך, שמע"י מסתבר יותר לומר דלעצמה, עפמ"ש (קדושין ד"ד) דאי אשמעי' קדושין דהוי לאביה, היינו משום דלא טרחה יש ליה איבה, אבל מע"י דקא טרחה לית ליה איבה, הרי דלטעם זה יש לומר נמי להיפך, דמע"י משום דקא טרחה לית לי' לבעל איבה ומשו"ה סובר דלעצמה, משא"כ מציאה דלא טרחה אית לי' איבה ומשו"ה הוי לבעל, וצ"ל לפ"ז דמה שאמר רבא דמציאה הוי טפי לעצמה, הוי קודם שחילק רבין בין העדפה ע"י הדחק לשלא ע"י הדחק, דאז היינו סוברים שאפי' בשלא ע"י הדחק נמי סובר ר"ע דלעצמה, וממילא אין יכולים לפרש דטעם דר"ע, דסובר דלעצמה הוי משום דלית לי' איבה, דהא שלא ע"י הדחק פרש"י כגון שהיא עירנית, ובמס' עירובין (דנ"ג פרש"י דעירנית היינו שהיא בעלת חן, וכיון דכל עיקר ההעדפה הוי מחמת שהיא בעלת חן, שזה בא נמי בלא טורח ואפ"ה סובר דלעצמה, א"כ א"א לומר שטעמו הוי משום דכיון שיש לה טורח לית לי' איבה, הא בהעדפה לא טרחה יותר מעיקר מע"י, וא"כ תהא זה שייך לבעל, ומדאמר דגם העדפה שלא ע"י הדחק דלא טרחה יותר ואפ"ה הוי לעצמה, מכלל דטעם דר"ע הוי משום דלא תקנו לבעל כ"א מע"י העיקריים, ולא דבר הנוסף, ולטעם זה היה צריך לומר דכ"ש מציאה שבא מעלמא ואין זה שום ענין למע"י דהוי לעצמה, אכן לאחר שחילק רבין דהעדפה שלא ע"י הדחק סובר גם ר"ע דהוי לבעל, ודוקא בע"י הדחק הוא דפליגי, א"כ א"א לומר דטעמו הוי משום דלא תקינו לו דבר הנוסף על מע"י, דהא העדפה שלא ע"י הדחק הוי דבר הנוסף ואפ"ה הוי לבעל, אע"כ דעיקר החילוק היא, דע"י הדחק כיון שבא ע"י טורח לית לי' איבה ומשו"ה הוי לעצמה, ושלא ע"י הדחק, שבא שלא ע"י טורח אית לי' איבה ומשו"ה הוי לבעל, וא"כ לטעם זה כ"ש במציאה דלית לה טורח נמי הוי לבעל, ומיושב היטב קושיא הראשונה של תוס' וז"ב:

וקושיא השני' נמי יש ליישב, ופי' הש"ס יהיה כן, מציאה כהעדפה שלא ע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן, פי' שבזה גופא פליגי ר"ע ורבנן, אי מציאה הוי כע"י הדחק או לא, ומה שהוכרח התרצן לזה ולא תי' בקיצור, דר"ע סובר דהוי כע"י הדחק, דהנה לפמ"ש א"כ לפום מאי דחילק רבין אין אנו צריכין עוד להפוך הברייתא, דיש לומר שפיר דר"ע סובר דמציאה לבעלה, ובכ"ז לא קשה מהעדפה, דכיון שע"י הדחק הוא הוי לעצמה דלית לי' איבה, וא"כ יש להבין מאי מקשה מדרבין דסובר דבשלא ע"י הדחק לא פליגי וכו"ע סברי לבעל, הא על ר"ע לא קשה, דר"ע באמת סובר דבמציאה הוי לבעל, ואלא תאמר דהקושיא יהיה על הרבנן דסברי במציאה לעצמה, ובהעדפה לבעל, מאן יימר לן שזהו אותן רבנן גופא דפליגי בהעדפה דילמא הרבנן דפליגי במציאה הוו רבנן אחרים, דבשלמא לבתר דמפכינן הברייתא ור"ע סובר דלעצמה והקושיא הוא מר"ע אר"ע א"ש, אבל לפמ"ש דלפום מאי דחילק רבין אין אנו צריכין להפוך הברייתא, ור"ע סובר דלבעל, ואליביה לק"מ מדרבין, וא"כ דרבנן אדרבנן נמי אין להקשות דשמא רבנן אחרים הם וכמ"ש המפרשים בזה, וצ"ל דעיקר הקושיא יהיה על רבין, דאיהו אומר בשלא ע"י הדחק כו"ע לא פליגי ואוקי פלוגתתם בע"י הדחק, וצ"ל דמאין הוציא רבין לחלק בזה מה שלא הוזכר, ובע"כ דאיהו סובר לסברא פשוטה דבשלא ע"י הדחק א"א לשום אחד שיסבור דלעצמה, וע"ז מקשה שפיר דהא במציאה פליגי אע"ג דגם זה הוי כשלא ע"י הדחק ואפ"ה סברי רבנן דלעצמה, הרי דיש מי שסובר דגם בשלא ע"י הדחק הוי לעצמה, א"כ יקשה מנ"ל לרבין לחלק ולומר דבשלא ע"י הדחק כו"ע לא פליגי שמא גם בזה פליגי, וכן מדוקדק לשון רש"י בקושית רבין וז"ל וקס"ד דמציאתה הוי כהעדפה שלא ע"י הדחק והיכי פליגי עכ"ל, ולפי הפשוט דהקושיא הוא על ר"ע הו"ל לרש"י לסיים ולומר דהיכי סובר ר"ע דלעצמה, אלא כמ"ש דהקושיא הוא רק לרבין דסובר דבשלא ע"י הדחק ליכא פלוגתא, והא פליגי במציאה אע"ג דכשלא ע"י הדחק דמי, וכמו שהקשה לקמן בפ' המדיר (דע"ג ע"ב) על רבה שם בכה"ג, דלשון ד"ה משמע דליכא מאן דפליג ע"ש ברש"י ד"ה והא מתני', וע"ז משני ר"פ, דבאמת הוא כסברת רבין, דבשלא ע"י הדחק ליכא מי שסובר דלעצמה, והא דסברי רבנן במציאה דלעצמה, היינו משום דס"ל דמציאה הוי כע"י הדחק, דזהו עיקר פלוגתתם אם מציאה הוי כע"י הדחק או לא, ומיושב מאוד הלשון מציאה כהעדפה ע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן דאילו לפי' התוס' אין מדוקדק כלל לשון זה ודו"ק:

שם בתוד"ה והא כו' ונראה כגי' הר"ח כו', מפרשי הש"ס נלאו לבאר דברי התוס' ונשארו בצ"ע, עיין במהרש"א ומהר"ש ופנ"י, ואענה גם אני חלקי בזה, וכלל פירושם דרבין בא לפרש פלוגתא דר"ע ורבנן, דבהעדפה ע"י הדחק פליגי, ובאשר שלפ"ז קשה, דמה הוצרך הש"ס להביא כלל הך דרבין כאן, דהא הכא לא הביא המשנה דנדרים כ"א לאקשויי מינה ואין זה מקומה העיקריי, א"כ מה הוצרך להביא כאן פירוש רבין, ולזה האריכו בפירושם לבאר שעיקר פירוש רבין למד כן מברייתא דלעיל דפליגי במציאה, והוא משום דבאמת היה קשה לרבין באיזה אופן לפרש פלוגתתם במע"י, אי נימא שבלא ע"י הדחק פליגי, וגם בזה סובר ר"ע דלעצמה, א"כ היינו מוכרחים לומר דלר"ע לא ס"ל תקנתא דמותר תחת מעה כסף וזה דוחק, ולפרש דפליגי בע"י הדחק היה קשה לו טעמא דרבנן דסובר לבעל, דנהי דתקנו לו מותר מע"י, היינו במותר שבא בדרך הרגיל שלא ע"י הדחק והיה דעת הבעל ע"ז, אבל במותר שבא שלא כדרך הרגיל וע"י הדחק ולא היה כלל דעת הבעל ע"ז, יצאה זה מסוג מע"י וכאילו מעלמא בא לה ואמאי תהא לבעל, אכן השתא דמצינן בברייתא שגם במציאה שזה ודאי אין בסוג מע"י ואפ"ה סברי רבנן דהוי לבעל, הרי שאפי' בדבר שבא מעלמא סברי דתקינו לבעל, כ"ש בהעדפה שע"י הדחק דהוי נמי כדבר הבא מעלמא דהוי לבעל, דעכ"פ שם מע"י הוא, ומחמת זה פירש רבין פירוש פלוגתתם כן, דבהעדפה שלא ע"י הדחק כו"ע סברי דלבעל, דגם ר"ע אית לי' תקנתא דמותר תחת מעה כסף, וא"ש שהביאו התוס' טעם דמעה כסף, ורק ע"י הדחק פליגי דהוי כעין מציאה דפליגי נמי, פי' כמו דסברי רבנן במציאה שאע"ג שמעלמא באה אפ"ה תקינו לבעל, כן בהעדפה אע"ג שבא ע"י הדחק ולא היה דעת הבעל ע"ז סברי נמי דלבעל, ויובן מ"ש התוס' דהוי כעין מציאה דפליגי, פי' שזה נילף ממציאה, ואמנם באשר אכתי יש להקשות דהיכי יליף לרבנן העדפה ממציאה הא י"ל דמציאה שסתמא מגבהת בשעת מלאכתה, וכיון דמגבהת בשעה שעושה מלאכת הבעל, ומבטלת ממלאכתה, משו"ה הוי לבעל, אבל העדפה שכבר עשתה מה שפסקו לה חכמים, ומה שתעדיף אפשר שגם רבנן יודו דהוי לעצמה, משו"ה הוצרכו להוכיח שע"כ הא דפליגי בברייתא במציאה, מיירי באופן שאינה מבטלת ממלאכתה, וכגון שהגביהה שלא בשעת מלאכה, דאי במבטלת ממלאכתה היכי סתים ר"ע לומר דלעצמה, הא עכ"פ מחויבת לשלם לבעל שכר בטילה, אע"כ שהגביהה שלא בשעת מלאכה, וא"כ שפיר יליף רבין, וא"ש לפ"ז כל האריכות בפירושם למעיין בדבריהם:

ורב פפא בא לומר שגם במציאה ע"י הדחק הוה נמי כהעדפה ע"י הדחק, דזה פשיטא לי', והוכרח התוס' לבאר שגם מרבא הוא דפשיטא לי' כן לר"פ, דמרבין לחוד לא ידעינן דבהעדפה ע"י הדחק ומציאה שלא ע"י הדחק הוי לבעל, דשניהם חד טעם הוא משום דהוי כדבר הבא מעלמא ואפ"ה הוי לבעל, אכן במציאה ע"י הדחק דהוו שני החסרונות ביחד, דמעלמא קאתי וגם ע"י טורח, וכדמוכח מקושיא דרבא דמציאה הוי יותר לעצמה משום דאין זה מע"י, וי"ל דהעדפה אע"ג שע"י הדחק הוא אפ"ה הוי לבעל משום דמ"מ שם מע"י עליה, אבל במציאה וגם ע"י טורח מנ"ל, ואמנם מרבא דלעיל מוכח שפיר דבמציאה לא מפלגינן בין ע"י דוחק או לא, דאם נפלוג במציאה כן אז מוכרחים אנו לומר דטעם החילוק שבין ע"י דוחק או לא, דבשלא ע"י דוחק תקינו לבעל משום איבה, אבל ע"י הדחק לא יהיה לו איבה, דבדבר שבא לה ע"י טורח אין לו איבה, דבשלמא כשמחלקינן בהעדפה בין ע"י דוחק ללא ע"י דוחק, אין זה משום דע"י דוחק לא יהיה לו איבה, אלא משום דע"י דוחק יצאה זה מסוג מע"י וכמעלמא בא לה וכנ"ל, אבל במציאה דבכה"ג הוי מעלמא אפי' כשלא בא ע"י דוחק, ובע"כ דסברת החילוק יהיה, דבבא ע"י דוחק לא יהיה לו איבה, ואמנם מוכח מרבא דלא ס"ל טעם זה, דאי נימא כטעם זה דבמציאה יש נמי חילוק א"כ אמאי הוצרך להפוך הברייתא בכדי לדמות דין דמציאה להעדפה, דרבנן דסברי בהעדפה דהיה לבעל סברי נמי במציאה כן, ור"ע דסובר בהעדפה דלעצמה סובר נמי במציאה כן, הא גם בלא איפוך נוכל לתרץ ולומר טעם פלוגתתם כן, דברייתא מיירי במציאה שלא ע"י הדחק ומתני' דמע"י מיירי בהעדפה שע"י הדחק, וזה יהיה סברת פלוגתתם, ר"ע סובר דכל דבר הבא ע"י טורח לא תקינו לבעל משום דבזה לא יהיה לו איבה, ומשו"ה ס"ל בהעדפה ע"י הדחק דלעצמה, דדבר שיש לו טורח לא תקינו לי', והא דסובר במציאה דלבעל, היינו משום דלא בא ע"י טורח, ורבנן ס"ל להיפך, דדבר שהוא מע"י אפי' כשבא ע"י טורח הוי לבעל כיון דעכ"פ מע"י הוא, ומציאה כיון שאין בא ממע"י הוי לאשה, ומדלא מחלק רבא בכך מכלל דס"ל שזה אין סברא לחלק בין בא ע"י טורח ללא בא ע"י טורח, ובטורח לא תקינו לי' דלית לו איבה, ורק הא דמפלגינן בהעדפה בין ע"י טורח, אין זה מטעם חילוק זה אלא משום דע"י טורח יוצא זה מסוג מע"י וכאילו מעלמא בא, ולכן הוכרח להפוך, דלא נוכל שוב לומר דסברת ר"ע יהיה דבדבר הבא ע"י טורח לא תקינו משום דלית לי' איבה כיון דזה אין סברא, וכיון דזכינו שאין סברא לחילוק זה, ממילא מוכח שבמציאה א"א לחלק בין בא ע"י הדחק או לא, דהא אם נחלק כן במציאה יהיה טעם החילוק משום דבזה לא יהיה לו איבה, וזה אין סברא לרבא, ואכן עתה שידעינן מרבא דבמציאה אין לחלק בין ע"י דוחק או לא, וג"ז יפרש רבין דבהעדפה גם ע"י הדחק פליגי רבנן וסברי דלבעל, ידעינן ממילא שגם במציאה ע"י הדחק כן, דבמציאה אין לחלק בזה, וא"ש מ"ש התוס' דרב פפא הוכיח מדרבא ורבין דוק בדבריהם:

ואע"ג דלפמ"ש לעיל דרבין ידע לפרש כפירושו, מדראה הברייתא דבמציאה סברי רבנן דלבעל, ידע נמי לפרש דבהעדפה ע"י הדחק סברי נמי הכי, א"כ בע"כ דרבין ידע הברייתא כמו שהיא עתה מהופכת, דאי נימא כמו שהיה כתוב בברייתא מקודם, הא ס"ל לרבנן דאיה"נ במציאה הוי לעצמה, וא"כ אכתי מרבין לחוד הו"מ לאוכוחי דגם במציאה ע"י הדחק הוי לבעל, דא"כ אמאי מהופך הברייתא, וי"ל דרבין מצא הברייתא כמו שהיא מהופכת ולא ידע כלל שהיה כתוב מקודם להיפך, לכן הוכיח דינו, אבל איה"נ אי הוה משכח לברייתא כמו שהי' כתוב מקודם לא היה מהפכה, דבאמת היה מחלק בין מציאה ע"י הדחק לשלא ע"י הדחק משום דע"י טורח לא תקינו דלא יהיה לו איבה, ורק מדרבא שהפך הברייתא מחמת קושיתו מוכח שפיר דלא ס"ל לחלק במציאה ודו"ק:

ועוי"ל שגם רבין היה מהפך הברייתא מחמת קושית רבא, ואיה"נ שמרבין לחוד הוה מצי להוכיח שאין לחלק במציאה, מדהיפך את הברייתא, רק משם דבדרבין אינו מפורש שהיפך משו"ה הוכיח מדרבא, וכוונתם מדהיפך הברייתא ממילא ילפינן כן ומיושב קושית מהרש"א מ"ש דבסוה"ד כתבו התוס' דמרבין ידעינן כן, משום דבאמת גם מרבין ידעינן כן וכנ"ל, וע"ז בא ר"פ למיבעי' דאע"ג דבמציאה שהיא ע"י הדחק נמי פליגי, וה"ד מציאה ע"י הדחק לא נוכל לפרש כגון שהגביהה לאחר שגמרה מלאכתה של הבעל, וכמו דמפרשינן העדפה שע"י הדחק, דהא תינח העדפה שבמע"י שהוא דבר שיש לו טורח, שייך למיקרי זה ע"י הדחק, אבל מציאה שבא בלא טורח ובלכתה בדרך מגבהת מציאה, אין שייך לקרות זה ע"י הדחק, ובע"כ דמציאה שע"י הדחק, היינו כשמגבהת עם מלאכתה שזה הוי ודאי טורח לעשות מלאכה ולהגביה מציאה כאחת בלא בטול, וא"כ יש למיבעי' בעושה שתי מלאכות בבת אחת, אם למציאה מדמינן כו', ומיושב מה שהקשה המהר"ש דמשום איזה צורך הוצרכו לנייד בכאן מפרש"י שפי' בעיא דר"פ אי הוה כע"י הדחק או לא, ולפמ"ש א"ש, דאי נימא שהבעיא הוא כפרש"י, מאיזה צורך הוצרך ר"פ לומר מקודם דבמציאה פשיטא לו, מה ענין זה לזה, ולכן הוכרחו לפרש כפירושם, וא"ש דרב פפא מקדים שזה פשיטא לו דבמציאה גם ע"י הדחק פליגי, וחזינן לר"ע שבע"י הדחק היינו שעושה שתי מלאכות הוי לעצמה, במע"י כה"ג הדין היאך, אם למציאה מדמינן לה או לא וז"ב:

וכן מ"ש המהרש"א דבתחלת הדבור הוכיחו התוס' דמרבי' לחוד מוכח דמציאה מיירי באינה מבטלת ממלאכתה, ולמה הוצרכו אח"כ להוכיח מרבא, במח"כ שגה בזה, הוא חשב מה שהוכיח התוס' לעיל דמציאה דפלוגתתם דמיירי באינה מבטלת ממלאכתה, א"כ בע"כ שהגביהתה בשעת מלאכתה, וזהו מיקרי מציאה ע"י הדחק, א"כ ידעינן זה מברייתא גופא דבמציאה שע"י הדחק נמי פליגי, אכן התם לא נתכוונו להוכיח כ"א דמיירי באינה מבטלת ממלאכתה, אבל באיזה אופן הגביהתה, אם בשעת מלאכה, דאז מיקרי ע"י הדחק, או שלא בשעת מלאכה כלל, דאז לא מיקרי ע"י הדחק במציאה כנ"ל, זה לא מוכח כלל, ונוכל לומר איה"נ דלא מיירי במבטלת ממלאכתה, אלא שהגביהה אחר שעת מלאכה, ולא ידעינן כלל במציאה ע"י הדחק, ורק מרבא ורבין הוכיחו זאת וז"ב בעזה"י:

תוד"ה אלא מעתה בייש סוסתו, תימה מאי פריך כו', נ"ל דהנה הר"ן ז"ל כתב, דאין נותנין לו מחלק האשה, דלאשה אין מגיע כ"א בושת מועט, כיון שהיא ברשות בעלה, וא"כ הבושת שמקבל הבעל הוא בושת בפני עצמו ולא מחלק האשה, ולהכי מקשה שפיר מבייש סוסתו, ומשני דסוס לאו בר בושת הוא, פי' שאין מגיע להאדון שום בושת ממנו, וכן מה שפי' התוס' לקמן ד"ה עני, דעשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אין מתביישין, ולדברי הר"ן י"ל דבעשיר ודאי שהוא בעצמו מקבל כל הבושת, אבל עני שבושתו מועט מחמת שהוא עני, מ"מ יהיה נותנים לבני משפחתו כמו באשה ודו"ק ועיין בר"ן:

שם במתני' פסקה להכניס לו אלף דינר כו', המרדכי והאחרונים אחריו חתרו לתת טעם למה לא הוי זה ריבית, והנה בהפלאה בקו"א כתב שההיתר הוא משום דלא הוי ריבית הבא מלוה למלוה, דאב הוא שנותן הנדוניא, והאשה מקבלת ההוספה, אבל דבריו תמוהים, דבמתני' מיירי בע"כ כשהאשה תפסוק ממעות שלה, דהכי משמע דיוק לשון המשנה, דבבא ראשונה דרישא נקיט הפוסק מעות לחתנו, דהיינו שהאב הוא הפוסק, ובבבא זו שינה ונקיט פסקה לתת לו, דהאשה עצמה היא הפוסקת לבעלה, ועיין במהר"ש שדייק נמי שינוי לשון המשנה וכתב טעם על השינוי לפי דרכו, ולמ"ש רבותא אשמועינן התנא דאפי' בכה"ג שהיא עצמה פוסקת ממעות שלה והיא מקבלת ההוספה אפ"ה שרי ואין בזה משום ריבית ודלא כהפלאה:

ובתוי"ט ראיתי עוד טעם דלא הוי ריבית משום דכיון שאם מתה היא בחי' הבעל יורשה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זה הלואה כלל והתורה לא אסרה ריבית כ"א בהלואה ע"ש, ואף שכתב זה לדבר פשוט ותמה על כל המחברים שחתרו למצוא טעם, בעוד שאין כאן קושיא דמעיקרא, בכ"ז לענ"ד יש לפקפק בטעמו הרבה, חדא דהא מדרבנן אסור אפי' בלאו דרך הלואה, ומצינו שאפילו בפרעון הכתובה גופא חששו אפי' לריבית דרבנן, דברמב"ם פט"ז מאישות אוסר בהוספת מטבע משום ריבית, והתוי"ט עצמו הרגיש בזה ונכנס לחלק בדחוקים, שנית, יקשה קושית תוס' חדשים שם, דלדבריו א"כ מי שיש לו בן יחיד שבוודאי ירשנו לאחר מותו יהא מותר להלוות בריבית, והנה לו לא סיים התוי"ט ונמצא שאין זה הלואה, עם תחלת דבריו היה אפשר ליישב בפשיטות, דכיון שאם מתה יורשה ואינו משלם ליורשיה כלום לאחר מיתתה, ונמצא דאין כל האחריות על הבעל והוי קרוב לשכר ולהפסד, ובכיוצא בזה פשיטא בכולי פירקין דריבית דשרי, דהיתרון שנוטלה, אין זה משום שכר ההמתנה, אלא בשביל שמקבלת אחריות דמיתה, והתורה לא אסרה כ"א אגר נטר, ולטעם זה מיושב הכל, מהוספת המטבע לא קשה, דהכא לא הוי ריבית כלל אפי' דרבנן, גם קושית התו"ח לא יקשה לטעם שכתבתי, דמאב לבן א"א לומר שהיתרון נוטל משום קבלת אחריות ההפסד דלאחר מיתה מתרי טעמי, חדא דאפי' אם לא הלוהו לבן והיו המעות בידו של אב, נמי היה הבן יורשו, דבשלמא מאשה לבעל אם לא הכניס אביה המעות מתחלה למוסרם ליד בעלה בתורת נדוניא לא היה הבעל יורש את המעות, נמצא, דאביה הכניס מתחלה מעות שלו על ספק שמא תמות, ולכך אמרינן דאם לאו היתרון לא הי' נכנס מתחלה לפסוק לחתנו בשביל הספק, ובשביל שיקפוץ אדם ויתן לבתו, תקנו שהבעל יתן הוספה, דמשום ההוספה יתרצה לכנוס בספק, אבל מאב לבן גם אם האב לא הלוה המעות לבן והיו מונחים כל ימי חייו תחת ידי האב, נמי היה יורש אותו הבן במיתתו, ומה שייך לשלם לו בעד אחריות הפסד המיתה כיון דלא נכנס לספק כלל, ואין מפסיד מאומה עי"ז שהלוהו, וגם אם היו תחת ידו נמי היה יורשו, ועוד דאפי' אם היה מגיע גם לאב לשלם לו בעד קבלת אחריות דלאחר מיתה נמי לא שייך לומר דמשו"ה נוטל את היתרון, דממ"נ אם לא ירצה שהבן יורשו הא בידו להבריח את הירושה מאתו ע"י שיתן זה בחייו לאחר, ואם לא עביד הכי מכלל שניחא לו בכך, א"כ איזה תשלומין שייך לו, אע"כ שהיתרון הוי אגר נטר, אבל האשה שאין בידה להבריח הירושה מבעל, דכיון שהכניסה לו לא תוכל שוב למכרו ולתתו לאחר שפיר שייך לומר דהיתרון שתטול, הוא בשביל הפסד הזה, ושוב מצאתי בשמ"ק שכתב נמי דההיתר הוא משום דהוי קרוב לשכר ולהפסד וכל יתר כנטול דמי, דבמה שהוסיף התוי"ט לכתוב דמשו"ה לא הוי כהלואה איתרע טעמו:

ועוד נ"ל להוסיף ולבאר דגם בחיים יש חשש הפסד עפמ"ש בירושלמי בפירקין בטעם שתקנו להוסיף שליש, משום דאמדו דעתו של הבעל שניחא לו שיהא משתכר בכספים ויוסיף שליש, והרשב"א ז"ל הקשה על הירושלמי דהא תינח כשפסקה להכניס לו שוה כסף והיא מכנסת לו כסף מזומן שראוי להשתכר בהם ניחא לו להוסיף שליש, אבל כשפסקה להכניס לו כסף מזומן למה יוסיף שליש, הא מחויבת לתת כספים כמו שפסקה, ולכן פירש הוא דברי הירושלמי משום דמדינא היה ראוי שכל מה שהכניסה לו הן כספים הן שוה כסף אסור לו ליגע בהם בכדי שלא יאבדו ויפסידו ע"י המסחר, אלא תהא קיים לעולם, ומדהתירו לבעל להשתמש ולהשתכר בהם הוסיפו שליש דאמדינן דעתו דניחא לו ע"ש, ולפ"ז כיון שע"י השתמשותו בכספים הללו יש חשש שמא יופסד, וא"כ הוי יותר קרוב להפסד מלשכר, ובכה"ג פשיטא דשרי, דיתרון שנוטלת הויא בשביל קבלת האחריות, אכן דברי הרשב"א צריך ביאור, דהא הנדוניא הויא נכסי צאן ברזל וכל האחריות על הבעל, א"כ מה שייך החשש שמא יפסיד, דהא אם יפסיד ישלם מכיסו, ואין לומר דשמא יפסידו ולא יהיה ממה לגבות אצל הבעל, א"כ בכל הלואה יהא שרי ליקח ריבית, ונימא נמי הכי, דהיתרון שנוטל לא הוי משום אגר נטר, אלא משום החשש דשמא יופסד המעות אצל הלוה ולא יהיה ממה לגבות, אע"כ דכיון שמקבל הלוה אחריות לא חיישינן להכי שמא לא יהיה ממה לגבות, ונ"ל דהרשב"א לשיטתו א"ש, דהנה בדין דנדוניא מצינו מחלוקת הראשונים, רש"י ביבמות (דף ס"ו) כתב, דכל שהכניסה וכתב בכתובה קרי נכסי צאן ברזל בין קיבל אחריות בין לא קיבל אחריות, והרמב"ם (פט"ז מאישות) סובר דאפי' מה שכתוב בכתובה לא הוי צאן ברזל כ"א כשקיבל אחריות בפירוש, וכשלא קיבל בפירוש אין חייב באחריות, והרשב"א ביבמות שם הכריח כהרמב"ם, א"כ שפיר י"ל דהכא מיירי כשלא קיבל בפירוש אחריות דאז אין הבעל חייב באונסין לשיטתו, ושפיר שייך חשש דשמא יופסד ע"י מה שיתעסק עם הכספים, ומשו"ה הוסיפו שליש ואין כאן משום ריבית כיון דהיתרון היא רק בשביל החשש דשמא יופסד, ובר מן דין נ"ל דהכא א"א כלל לומר דהיתרון הוי אגר נטר, כיון דהאשה אינה רשאה להוציא מרשות הבעל כל מה שהכניסה לו, ובע"כ שיהיו מונחים תח"י הבעל, א"כ למה לו לשלם אגר נטר, דגם אם לא יוסיף לה כלום לא תוכל היא להוציאם מידו, אלא ודאי דמתנה בעלמא הוא נותן לה, וזה לא אסרה תורה, דדוקא אגר נטר הוא דאסרה, אבל היכי דידעינן בודאי דלאו משום אגר נטר אלא לשם מתנה שריא, וכמו דאמרי' דת"ח מותרין להלוות בריבית משום דידעי דריבית אסור ומקני לשם מתנה ודוק:

שם ברש"י ד"ה וכנגד השום כו', המהרש"א הבין דרש"י תרתי בעי, טעם דפחתי וטעם דשמין יותר, ובטעם אחד לחוד לא סגי לפחות חומש ע"ש, ולבד שלשין רש"י במ"ש "בגדים או פרקמטיא" משמע דבבגדים שייך טעם דפוחתין, ובפרקמטיא דאין משתמשין בהם ולא שייך טעם דפחתי, הוי טעם דשמין יותר, דאי תימא דתרתי בעי יקשה דא"כ בפרקמטיא אמאי פוחתין הא התם לא שייך טעם דפחתי, אלא לאו דבטעם אחד לחוד נמי סגי, ועוד דאי נימא דאין פוחתין אלא במקום שיש שני הטעמים כאחד, א"כ למה לא פוחתין אלא חומש אחד, תרי חומשין הו"ל למיפחת, חומש מטעם דפחתי, וחומש מטעם דשמין יותר, דאין לומר דהפחיתה לחוד וכן השומא היתירה לחוד לא הוי חומש, רק בהצטרפות שני הענינים כאחד אז הוי חומש, דהא לפי המבואר בירושלמי דשמו דעתה של אשה דרוצית להשתמש בכליה ולפחות חומש, א"כ מוכח דהפחת לחוד הוי חומש, וגם רש"י כתב בסמוך גבי שומא דידיה, אף הוא שם חומש יותר. הרי דיתרון השומא לחוד נמי הוי חומש שלם, וא"כ א"א לומר דלא מפחיתינן מכתובתה כ"א בהצטרף שני הטעמים כאחד, דבמקום שיש שני הטעמים, הו"ל למיפחת תרי חומשי מכתובתה, ובע"כ דרק משום טעם אחד נמי פוחתין, ואין להקשות דלפ"ז יקשה על התנא שסתם דפוחתין חומש, הא לפעמים כשיזדמנו תרי הטעמים יהיו תרי חומשי, די"ל דהיכי דדבר הנישום הוי נמי דבר כזה שפוחת בתשמישו, אז אין השמאין רשאין להוסיף על השומא, ורק כשיראו שהדבר הוא כזה שלא יופחת כגון פרקמטיא אז מוסיפין על השומא, באופן שא"א להזדמן שני הענינים כאחד, ולעולם ליכא אלא חד טעמא, או הפחיתה, או השומא היתירה, ולמ"ש ניחא נמי הטעם דהשמאין מוסיפין דוקא חומש, בשלמא הפחת שיערו שדרכו להיות פוחת ע"י התשמיש חומש, אבל השומא שהיא מפני הכבוד למה בחרו דוקא בחומש, ועוד אטו כל השמאין שווין, ולפמ"ש דהיכי דהשומא הוי דבר הפוחת אז בע"כ שיופחת חומש מן הכתובה מטעם הפחיתה שיופחת, והשמאין שיודעין כאשר יראה הבעל שהנדוניא הוי דבר הנישום, והוא אינו יודע אם הוי דבר הפוחת או לא, אז בודאי יפחות בעת כתיבת הכתובה חומש, מפני החשש שמא הוי דבר כזה דפוחת, ולכן השמאים אם רואין שבאמת הוי דבר הפוחת, אז אין מוסיפין על השומא, ואם רואין שהוא דבר כזה שאינו נפחת, ומפני שיודעין שהבעל יפחות חומש עכ"פ בחששו שמא הוי דבר הפוחת, משו"ה מוסיפין החומש על שומתה בכדי שלא תבוא האשה לידי הפסד ודו"ק:

שם בתוד"ה פחות חומש כו' ופרקמטיא לסחורה הוי כמו כספים, ומלשון רש"י לא משמע כן, שכתב הטעם דמשו"ה אין מוסיפין בפרקמטיא שליש משום שאינו ראוי להשתכר מיד, הרי שאע"ג דראויין להשתכר, כיון שאין ראויין להשתכר מיד אין מוסיפין שליש, וכן משמע בסמוך מן הש"ס בשמים של אנטוכיא מוסיפין שליש, הרי שדוקא בסחורה חריפא כזאת, אבל בשאר סחורה לא:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה