אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף סד:

דף סג:

בתוד"ה מיחזי כשכר שבת וכו' וי"ל דהכא לא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד כו' שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע כו', והח"א בהלכות שבת (כלל ס') הוכיח מן התוס' דבכל שכיר כשהשכירו גם לחדש או לשבוע אפ"ה כשמנכה לו מחמת ששבת בשבת לא הוי תו בהבלעה ואסור, וכמו הכא דכיון דכשיתפייס מנכה לו אסור ע"ש, ובמחכ"ת לא כיון יפה, דהאי שאם יתפייס שכתבו התוס' נתינת טעם הוא, דמשו"ה תקנו בתקנתם להוסיף ההוספה בכל יום חצי טרפעיק, ולא תקינו ג' טרפעיקים לכל השבוע ביחד, וע"ז כתבו משום דחיישינן שמא יתפייס היום או מחר, ולא היה באפשר לתקן ההוספה לכל השבוע ביחד, אלא מה שעולה בכל יום, ולפ"ז אין שום ראיה לדינא דח"א, דהכא לא הוי כלל שכיר שבת אלא שכיר יום ממש מה"ט שכתבו התוס', אבל בשכיר שבוע אף אם מנכה לו בשביל יום השבת שלא עבד, אכתי הוי בהבלעה כיון דעצם השכירות הוי בהבלעה, ומה שמנכה לו אין זה כ"א מפני מניעת המלאכה והוה"ד אם היה מונע מלעבוד יום אחר נמי הי' מנכה לו ודו"ק:

שם במתני' ונותן לה מטה ומפץ ומחצלת ונותן כפה לראשה וחגור למתני' ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה, עיין ברש"ש שהבין דמשנה לשנה קאי גם אכפה וחגור, ונדחק לפרש לפ"ז מה דהפסיק במנעלים ממועד למועד, דהוי כעין מאמר המוסגר, ובס' תפארת ישראל כתב דממועד למועד קאי גם אכפה וחגור, וג"ז אינו דא"כ למה לא מקשה הש"ס אכפה, כמו שמקשה על מנעלים, שליח ערטילאי ורמי מסאני, דע"ז לא שייך תי' הש"ס האי תנא במקום הרים קאי, אלא העיקר כמ"ש בשמ"ק דלכפה וחגור אין שיעור קצוב, אלא כ"ז שראוי להשתמש בהן אינו נותן לה אחרת דומיא דמטה ומחצלת:

שם מזונו לחול ולא לשבת דברי ר"מ ר"י אומר מזונו לשבת ולא לחול, ופרש"י ר"מ הי' רגיל לאכול בשבת יותר ור"י היה רגיל לאכול בחול יותר, בלשון הזה מתורץ מה שהקשה בס' תפארת ישראל (עירובין פ"ח) איך יפלגו במציאות, להכי פרש"י דבאמת לא פליגי בטבע כל האנשים, שודאי יש כמה אנשים האוכלים בשבת יותר ויש שאוכלים בחול יותר, ולא פליגי כלל במציאות הטבע, רק משום דר"מ היה רגיל לאכול בשבת יותר, ומשום שבעירוב קיי"ל דיכול כ"א לשער כפי מזונו הצריך לו, להכי קאמר איהו מזונו לחול, כלומר שהוא כשהי' נצרך לעירוב היה משער מזונו לחול, ולהיפך בר' יהודה, אלא דשם בעירובין פרש"י ר"מ סובר דבשבת אוכל אדם יותר הרי דפי' דפליגי במציאות הטבע, טבע האנשים איך הוא:

והנה בלא"ה פרש"י שם באופן אחר מבכאן, דכאן פירש בטעם דר' יהודה משום דשבע ממאכלים אינו אוכל פת הרבה, והתם פי' משום דאוכלים שלש סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה, ונ"ל דהתם לא מצי לפרש כהכא, משום דמסיים התם בגמ' דלר' יהודה קשיא הא דאמרי אינשי רווחא לבסומי שכיח ע"ש, ואי נימא כמו שפרש"י כאן דבשבת משום ששבע ממאכלים אחרים אינו אוכל מן הפת הרבה, א"כ אין שום ראיה דר' יהודה לית לי' מה דאמרי אינשי רווחא לבסומי שכיח, דהא שפיר י"ל דגם הוא מודה לזה, אלא דסובר שהיינו המלאכים הבסומים עצמם יוכל לאכול הרבה אבל לא הפת שעמהם, והתם דדיינינן לענין פת כדאמר תרתי ריפתא איכרייתא כו', ופת איה"נ דסובר שאוכל מעט, אבל שארי מאכלים אוכל הרבה לשבעה משום דרווחי לבסומי, לזה פרש"י התם דטעמא דר' יהודה לא הוי משום ששבע ממאכלים אחרים, אלא משום דאוכל ג' סעודות אינו אוכל לשבעה בכל סעודה משום מאכל, ושפיר מוכח דר' יהודה לא ס"ל דרווחא לבסומי שכיח, דאל"כ היה יכול לאכול לשבעה בכל הסעודות לא פחות משארי מאכלים הבסומים, וכ"ש להך מ"ד דסובר דסעודה השלישית יוצא בבשר ודגים ופירות וא"צ פת כלל כמבואר בשו"ע (או"ח סי' רצ"א) דודאי ראיה טובה היא, למה לו למעט באכילתו בסעודת שחרית בכדי לקיים סעודה השלישית, הא יכול לאכול לשבעה, וסעודה הג' מדלא צריך כ"א מיני תרגימא ופירות יהיה רווחא לבסומי ויוכל לקיימה אף על השובע, ודממעט באכילת כל הסעודות בכדי שיוכל לקיים סעודה הג' מכלל דגם סעודה זאת א"א לאכלה על השובע אע"ג שאיננה כ"א במיני תרגימא, מכלל דר' יהודה לא ס"ל להך דרווחא לבסומי שכיח, ואמנם ראיה זו אינו כ"א כשנפרש טעמא דר' יהודה משום דאוכל ג' סעודות, אבל אי נפרש משום דשבע ממיני מאכלים אין שום ראיה וכנ"ל, להכי הוכרח לפרש התם מטעמא דאוכל ג' סעודות:

וממה שכתבתי היה אפשר להביא ראיה מן הש"ס דסעודה השלישית אפשר לצאת במאכלים אחרים הבסומים ולא בעי פת, דאלת"ה מה ראיה היא דר' יהודה לית לי' רווחא לבסומי שכיח, דילמא אית לי' במאכלים הבסומים, והא דממעט מזונו בכל סעודה, היינו בכדי שיכול לאכול פת גם בסעודה הג', שפת לא היה באפשר לאכול על השובע, א"ו דלא בעי כלל פת לסעודה הג' ולזה שפיר הוכיחו מדמיעט מזוני בסעודת הצהרים בכדי שיוכל לקיים סעודה הג', דלית לי' רווחא לבסומי אפי' בשום מאכל, ודבר זה מחלוקת שנויה בטור (או"ח סי' רצ"א), ומכאן היה נראה הכרעה מחודדה מן הש"ס דיוצא גם במיני תרגימא, ואפשר לדחוק ולדחות ראיה הזאת, דהא קיי"ל שבעירובי תחומין א"צ פת דוקא דה"ה בשאר מאכלים וכדאמרינן בפ' בכל מערבין, ולכן נהי דהתם אמרו במתני' בשיעור הככר, מ"מ הרי אף בשאר מאכלים מערבין כ"א לפי שיעור הנזכר, ור' יהודה סתמא קאמר לשבת ולא לחול ומשמע דאף בשאר מאכלים כך הוא שיעורו, ומכלל דגם בשאר מאכלים לית לי' רווחא לבסומי שכיח, והראיה לא הוי מזה דבסעודה הג' א"צ פת, אלא משום דבעירוב א"צ פת, ואמנם זה דוחק, דלשון מזונו לשבת משמע שבסעודת שבת משער וסעודת שבת הא צריכי פת, ומאי מהני שבעירוב א"צ פת, אלא ודאי דגם בסעודה הג' א"צ פת, ומוכח שפיר מסעודה הג' ודו"ק:

עכ"פ נתבאר לנו הטעם מה שהוכרח רש"י לפרש בעירובין טעם דאוכל ג' סעודות, ומה שמיאן הכא לפרש כן, היינו משום דלפי המסקנא בסוגיין דקביים חטין שנותן לה הוי לצורך י"ד סעודות שבשבוע, ובתוך הי"ד סעודות נחשבו גם ג' סעודות של שבת, ולר' יהודה דסובר דבשבת מזונו פחות מבחול, מפני שאוכל שלש סעודות, א"כ היה צריך לתת לה פחות מקביים, דסעודות של שבת הוי פחות משל חול, ומדהשוה לתת לה בעד כל הסעודות בשוה הן של שבת הן של חול, מכלל דטעם דר' יהודה הוי משום דשבע הוא ממאכלים אחרים, וא"כ לא שייך זה כ"א בעשיר, אבל במתני' שנותן לה כעני שבישראל ולא הוזכר כלל שיתן לה מאכלים הבסומים ממילא שצריכה לפת גם בשבת כמו בחול:

ברש"י ד"ה תמני סעודות הוויין קביים חטים וי"ד סעודות היא צריכה לשבת, כבר האריכו המהרש"ל ומהרש"א להקשות, דהא בסמוך משמע דלא פחות מט"ו סעודות היא צריכה, י"ב לששת ימי החול וג' סעודות לשבת כדקאמר לר' חידקא ט"ז ולרבנן ט"ו, הרי פחות מט"ו ליכא, ולי קשה עוד, דבסמוך משמע דלכו"ע צריך לפסוק לה גם בעד ארחי ופרחי לכ"א כדאית לי', וא"כ ג"ז יקשה על רש"י שלא חשיב זה כלל, ונ"ל דהא באמת אפשר לומר דלא צריך לפסוק לה ליום השבת סעודה יתירה לצורך קיום סעודה השלישית, דהסעודה של מוצאי שבת תאכל בשבת סמוך לחשיכה וכדאמרינן להדיא כן בשבת (דף קי"ח) על המשנה דפאה, מי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך לרבנן חמיסר הוויין ולר' חידקא ט"ז, ומשני לעולם רבנן ואמרי' לי' מאי דבעית למיכל באורתא באפוקי שבתא אכול בשבתא ויקיים גם סעודה שלישית, הרי לכאורה להדיא במתני' דפאה כרש"י דא"צ לשבוע כ"א י"ד סעודות, אלא דיקשה לפ"ז מה דקאמרי כאן דלרבנן בעינן ט"ו, אמנם זה יובן עפמ"ש התוס' בשבת שם בד"ה והא דתנן, דלא אמרינן מה דהוה למיכל באפוקי שבתא אכול בשבתא כ"א בצדקה כדי שלא יהא ניזון מן הצדקה ע"ש, הרי מתבאר מזה דצורך הכרחיי לאדם הוי רק י"ד סעודות בשבת, דסעודה דמוצ"ש יוכל לאכול בשבת במנחה, ולהרוחה בעלמא בעינן ט"ו סעודות, ומשו"ה בכדי שלא יטיל עצמו על הצדקה סגי בכדי צורך ההכרחיי, והנה בשיעור פסיקת המזונות מבעל לאשתו, אם מחויב לתת לה ט"ו סעודות בהרוחה, או רק י"ד סעודות כפי צורך ההכרחיי, יש פנים לכאן ולכאן, די"ל כיון שאינה ניזונית משל עצמה, אין כדאי שתטיל עצמה על הבעל כ"א כפי ההכרח לצורך קיום נשמה, וכמו שראינו דכל הפסיקה דמתני' הוא לעני שבישראל, ולכן אין מחויב לתת לה כ"א י"ד סעודות, ויוכל לומר לה מה שתאכל באפוקי שבתא אכול בשבתא, ובאופן הזה כ"ש שא"צ לתת לה בשביל ארחי ופרחי, כיון שגם לצורך עצמה יתן לה רק כפי ההכרח, כ"ש דאינה רשאי להטיל עצמה על בעלה בכדי להכניס אורחים, ויש פנים גם לומר להיפך, דכיון שלאו בתורת צדקה היא ניזונית מבעלה כ"א בתורת חיוב, לא יוכל לומר לה כן, וצריך לתת לה בריוח ולא בדוחק ההכרחיי, ולאופן הזה מחויב נמי לתת לה מעט גם לצורך ארחי ופרחי, דאין רשאי לצמצם כ"כ פרנסתה, בכדי שלא תספיק נמי לצורך אורחים, ולפ"ז יתיישב דברי רש"י, דבתחלת הסוגיא כשהיינו אוחזין עוד דצא שליש לחנווני, דלפ"ז שיעור קביים דמתני' אין מגיע כ"א לי"ב סעודות, וקושית הש"ס אפוא הוא דלמה תיסגי לה קביים הא בעינן יותר, פרש"י י"ד סעודות, שזה מחויב לתת לה גם עפ"י ההכרח, ולא יוכל לפרש ט"ו סעודות וגם לצורך ארחי ופרחי, דע"ז לא שייך להקשות, דהא י"ל דהתנא סובר שאין מחויב לתת לה כ"א כפי ההכרח, להכי פי' דהקושיא בכאן הוא דעכ"פ י"ד סעודות מחויב לתת לה בכל אופן, ואכן למסקנא דצא מחצה, ושיעור קביים דמתני' הוא ט"ז סעודות מפרש הש"ס דהחשבון הוא בע"כ ט"ו לשבת, וגם לצורך אורחים חדא, דאי לא תפרש הכי, יקשה לנו על התנא דשיעורו נפיש מכדי הצורך, ולהקשות לא שייך ע"ז, כיון דיש פנים לומר שמחויב לתת לה גם בשיעור הזה, א"כ מהיכי תיתי לפרש באופן אחר ולהקשות, קצרו של דבר, דברי התנא יוכל להתפרש גם בשיעור י"ד סעודות וגם בשיעור ט"ז סעודות, דאם החיוב הוי רק כפי ההכרח, אז תפול סעודה הג' של שבת וגם סעודה של אורחים, ואם בריוח, יתוספו הני תרי סעודות, ולכן בכל אופן שמשכחת לפרשו שלא יקשה עליו תפרשו, ובס"ד דהקושיא הוא על התנא דמפחית שיעורו גם מכפי שיעור ההכרחיי, בע"כ לפרש דקושית הש"ס הוא רק שיחויב עד י"ד סעודות, דלא שייך להקשות על יותר, דשמא סובר התנא שאין מחויב כ"א כפי ההכרח, ובמסקנא דשיעור התנא הוי ט"ז סעודות, תפרשו בע"כ הכי, וזהו פשוט וברור:

והנה זה פשוט דמסקנת הש"ס דלרבנן אמרינן דל חדא לארחי ופרחי, אינו כ"א למ"ד אכילה היינו תשמיש, ואינה אוכלת כלל משל בעל, ולזה שפיר בעינן ט"ו סעודות לצורך כל השבוע, וחדא לארחי ופרחי, הרי ט"ז סעודות דמתני', אבל למ"ד אוכלת ממש, א"כ אפי' אם נותן לה ג' סעודות על שבת, אכתי לא יוצרך לתת לה כ"א י"ד סעודות, דלילי שבת אוכלת עמו, וחדא לארחי ופרחי, אכתי אין כאן כ"א ט"ו סעודות, ושיעור קביים הוי ט"ז, ויש סעודה יתירה, אע"כ דמסקנת הש"ס דל חדא אינו כ"א למ"ד אכילה הוי תשמיש, לא הוצרכתי לכתוב זה כ"א מפני שבדברי מיושב קושית הל"מ על הרמב"ם (פי"ב מה"א) שלא הזכיר כלל סעודה לצורך ארחי ופרחי, והקשה הל"מ דהא לפי מסקנת הש"ס עכ"פ חד סעודה לפני אורחים צריך לתת אפילו לרבנן, ולמ"ש מיושב, דז"ל הרמב"ם שם פוסקין לה ב' סעודות לכל יום כו' ופוסקין ג' סעודות לשבת כו' ע"ש, הרי סובר דט"ו סעודות פוסק לה לצורך השבוע, י"ב סעודות לצורך ימי החול, שני סעודות ליום, ושלש סעודות לשבת, וגם זה פוסק דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, וכיון שכן שפוסק דאוכלת עמו, היינו אכילה ממש, א"כ אינה צריכה לצורך עצמה כ"א י"ד סעודות, כיון דלילי שבת אוכלת משל בעל, ונמצא דסעודה היתירה הוי לצורך אורחים וכרבנן דסברי חדא לארחי, ואף שבש"ס כאן הצריך ט"ז סעודות, היינו למ"ד אכילה הוי תשמיש, דלצורך עצמה בעי ט"ו וחדא לארחי הוי ט"ז, אבל לרמב"ם דפוסק אכילה ממש א"כ גם בט"ו סעודות נשאר חדא לארחי, ולא הצריך הרמב"ם להזכיר מן הסעודה דארחי כיון דכתב בפירוש דפוסקין ט"ו סעודות לצורך השבוע, וגם אוכלת עמו מלילי שבת, הרי ממילא יש כאן סעודה יתירה לצורך ארחי וא"צ להזכירה וז"ב:

בתוד"ה כמאן כר' חידקא הקשו דלמ"ד אוכלת ממש אכתי יש סעודה יתירה ע"ש, וי"ל דלר' חידקא נפרש דאוכלת עמו היינו במקום אחד אבל הסעודה הוי משלה ולא משל בעל:

סליק פירקא. מציאת האשה פרק ששי

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה