אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף סג:

דף סג.

בגמ' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ומצערנא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, הנה אין לפרש דהא דגבי מורדת אין פוחתין לה כ"א ז' דינרים לשבוע הוי לטובתה, ומשום שאמרה בעינא די שנקנסנה בקנס הזה, אבל היכי דאמרה מאיס עלי גרע יותר ומפסדת הכל בבת אחת, דלשון הש"ס דקאמר במאיס לא כייפינן לה, לא משמע הכי, דלשון זה משמע להיפך דבמורדת הוי כפייה עי"ז שתופחת דוקא מעט מעט, ובמאיס דעדיף יותר לא כייפינן לה, וכן משמע מלשון רש"י בד"ה ה"ד מורדת דכייפינן לה שמשהינן גיטא, ולכן נראה מלשון הש"ס ורש"י, דהכוונה הוא להיפך, דטענת מאיס טוב יותר, והא דבמורדת פוחתין לה רק מעט מעט הוא לרעתה, דאפי' אם תאמר בפירוש שמוחלת כל הכתובה ורוצית לקבל גט לא שמעינן לה, דעי"ז שמחמרינן עליה להשהות גיטה אפשר שתחזור דלא תרצה להתעגן כ"כ, ואמנם ס"ל דאין מקום לקונסה בקנס הזה אלא במורדת שאומרת בעינא ומצערנא, דבזה יש מקום לקונסה בכפייה הזאת, אבל באומרת מאיס עלי אין ראויה לכופה כיון דא"א שתבעל בע"כ וכסברת הרמב"ם, ועוד דהבנים לא יהיו זרעא מעליא דהוו מהתשע מדות שהבנים אינם מהוגנים, וכיון דאינה ראויה לכפייה משו"ה אם מוחלת הכתובה מתגרשת מיד ולא כייפינן לה להשהות גיטה:

ומעתה נראה ברור שדעת רש"י הוא, דבמאיס וכן במורדת לאחר שתופחת כתובתה כשיעור הקצוב כופין איתו להוציא וכדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ד מאישות, דכיון שמפרש הטעם דבמורדת פוחתין לה רק מעט מעט הוא בכדי לכופה שתחזור ואפי' אם רוצית למחול הכתובה בפעם אחת אין שומעין לה, וא"כ ניחזי אנן ה"ד, אם הבעל מרוצה גם הוא לגרשה על תנאי זה, מה כפייה שייך בזה כיון ששניהם מרוצים, אע"כ שהבעל אינו מרוצה, ואי נימא דאין כופין אותו לגרשה, א"כ למה הוצרכו לכופה ע"י פחיתת הכתובה, הא בידו שלא לגרשה, אלא ודאי שזה אין בידו לעגנה לעולם, וכופין אותו שמוכרח לגרשה, והא דהבעל מגרש לרצונו, היינו דוקא בכתובה, אבל בלא כתובה מוכרח לגרשה כמ"ש בב"מ, וכיון שמוכרח לגרשה, להכי במורדת כיון דמודית שאין מאוס עליה כופין אותו לכה"פ ע"י פחיתת הכתובה, ובמאיס לא רצו לכופה מטעם הנ"ל משו"ה מוכרח הבעל לגרשה מיד וז"ב בכוונת רש"י, וכן מוכח שהרמב"ם ז"ל פי' כן בכוונת הש"ס, ולא הבנתי דברי התוס' שרצו להעלות כוונה אחרת בפי' רש"י, ולמ"ש מוכח דרש"י סובר דכופין וכ"כ בשמ"ק בדעת רש"י שסובר כהרמב"ם:

ולמ"ש בכוונת רש"י יהיה החילוק בין אומרת בעינא לו, לאומרת מאיס, דבאומרת בעינא אפי' אם רוצית להפסיד כתובתה בפ"א לא שמעינן לה, ואכן מפי' ר"ת המובא בתוס' נראה שמפרש, דהא דבמורדת פוחתין לה רק ז' דינרים הוא לטובתה משום שלא ראו לקונסה יותר, אבל אם היא רוצית למחול בפ"א ודאי דשמעינן לה, והיינו מ"ש הש"ס אבל במאיס עלי פי' שרוצית להפסיד הכתובה בפ"א ולדידי' אין נ"מ בין טענת מאיס לטענת בעינא, ובשניהם כשרוצית להפסיד בפ"א שמעינן לה, ואי אינה רוצה לא מפחתינן לה כ"א ז' דינרים, אלא להכי קאמר אבל באומרת מאיס, היינו משום דבזה ודאי רוצית להפסיד הכתובה, וה"פ אי אמרה בעינא פי' שאינה רוצה להפסיד כל הכתובה, והוה"ד בטענת מאיס אם אינה רוצה אז כייפינן לה ע"י פחיתה, אבל באומרת מאיס, פי' שרוצית להפסיד כל הכתובה בפ"א שמעינן לה, וא"ש מה שהוצרך ר"ת להאריך בפירוש דלא כייפינן, היינו שלא נימא דהוי מחילה בטעות, דלא יוכל לפרש דלא רצו חכמים לכופה ע"י השהייה בגט כפרש"י, כיון דלפירושו גם בבעינא לו אין זה מטעם כפייה, ואדרבה אם היא מרוצה ודאי שמעינן לה, משו"ה הוכרח לפרש דלא נימא שהוי מחילה בטעות, וממילא יצא הכפייה כיון שהבעל לא יגרשה ודו"ק:

ברש"י ד"ה אבל במאיס לא הוא ולא כתובתו בעינא ע"כ, הנה לפיר"ת דזהו גופא הוי החילוק בטענת. מאיס שרוצית להפסיד כתובתה א"ש מ"ש לא הוא ולא כתובתה, אבל שיטת רש"י דהנ"מ הוא בין טוענת מאיס לטוענת בעינא לו במאיס א"א לכופה כמ"ש, א"כ אפי' באומרת מאיס ומבקשת הכתובה נמי, ולמה הוצרך לפרש דלא הוא ולא כתובתו בעינא, ונראה משום דס"ל דבתובעת הכתובה לא מהימנינן לה על טענת מאיס דשמא עיני' נתנה באחר, רק אם רוצית להפסיד הכתובה אז מהימנא ע"ז, וכן מבואר להדיא ברמ"א (אה"ע סי' ע"ז) בשם רש"י, ולחנם נדחק הפנ"י בזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה