בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף סג.
בתוד"ה פוחתין, בירושלמי מפרש דז' דינרין הם כנגד ז' מלאכות כו', הקשה הרא"ה דלמה לא חשיב שמונה כנגד תשמיש, כי היכי דחשיב עונה בדידי', ה"נ ליחשיב בחיובא דידה נמי עונה, ובהפלאה מתרץ דמשו"ה לא תיקנו כנגד תשמיש, דכיון דפוחת שבוע אחד מכתובתה אסורה לדור עמו כדין כל הפוחת לבתולה מאתים דהוי בעילת זנות, וכיון דאסורה לו אין לתקן לפחות נגדו, משא"כ לגבי דידיה דמוסיף על כתובתה שפיר חשיב עונה ע"ש, ותמוהים דבריו, חדא דבשבוע ראשונה הו"ל לשלם שמונה גם כנגד עונה, דאכתי לא נאסרה לדור עמה, ועוד דאפי' בשבועות האחרות דנאסרה עליו משום שכבר הופחת כתובתה, פשיטא נמי שהויא מורדת גם לענין תשמיש מתרי טעמי, א, דאטו בעינן שתהא מורדת מכל המלאכות, הא גם אם לא מרדה אלא ממלאכה אחת חייבת כנגד כולן, דלמ"ד מורדת מתשמיש אינה מורדת אלא מא' מהם ואפ"ה חייבת שבעה כנגד כולם, הרי להדיא דמה שתקנו לשלם שבעה כנגד שבעה החיובים, לא משום שמורדת בכולם, אלא דהדין כן דכיון שמרדה באחת מחויבת לשלם כנגד כל החיובים, וא"כ ה"נ נהי דמתשמיש לא נקראת מורדת כיון שבלא"ה אסורה לו, מ"מ כיון שמרדה באחת חייבת לשלם גם בעד מה שלא מרדה, ולא עדיפא זה שאסורה לו מאותן הדברים שלא מרדה כלל ותשמרם לעשותם ואפ"ה חייבת, דבשלמא אם היינו אומרים דמה שתקנו ז' דינרים בעד הז' מלאכות, היינו דינר בעד כל מלאכה והדינר הוי תשלומין משום בטול המלאכה, ואם לא מרדה אלא במלאכה אחת אינה חייבת כ"א אחד, ואם שתים שתים, דהתשלומין הוי משום בטול המלאכה, אז היה מקום לומר כדבריו, דכיון דמתשמיש לא נקראת מורדת אינה חייבת בעד זה, אבל לפמ"ש דפחיתות הז' דינרין אין זה תשלומין להבעל בעד הז' מלאכות, ואפי' אם לא מרדה אלא באחת, כיון דשם מורדת עליה חייבת לשלם כנגד כל החיובים, א"כ כי לא הוי מורדת מתשמיש מאי הוי, ס"ס אם אך שם מורדת עליה חייבת כנגד כולם, ועוד דאפי' אם היינו אומרים דהז' דינרין הוי תשלומין דינר לכל מלאכה, גם אז לא היתה יכולה להפטר מן הדינר המגיע בעד תשמיש בשביל טענה הזאת שאסורה עליו בלא"ה, כיון שבשעה שמרדה לא היתה אסורה עליו נקראת מורדת אפי' לאחר שהיא אינה יכולה להבעל אליו, וכמו דבנדה וחולה מסיק הרא"ש, דאם בשעת המרידה לא היתה נדה או חולה ואח"כ חלתה ופירסה נדה דהוי מורדת, כ"ש כאן שהיא גרמה להאסר עליו דאינה יכולה להפטר עי"ז, ובעיקר הדין שחידש ההפלאה דכיון שהופחת כתובתה אסורה לדור עמו יש לפקפק, דלטעם שאסרינן לפחות מכתובה משום שלא תהא קלה להוציאה, הכא כיון דהיא מרדה מתחלה י"ל דלא חיישינן שוב אף אם יהא קלה להוציאה, ועוד י"ל דעיקר התקנה להפחית כתובתה בכל שבוע הוא בכדי לתת להבעל את היכולת להוציאה ושלא תעגנו לעולם אם לא יהיה לו די סלוק כתובתה, א"כ פשיטא שאין לחוש בזה לחשש דשלא תהא קלה, כיון דכל עיקר מהדרינן שתהא קלה, וכיון דלא שייך כאן החשש הזה שוב יכול לדור עמה אפי' כשהופחת כתובתה:
בתוד"ה רב הונא אמר מתשמיש כו' דאינה חולה כ"כ כיון שיכולה לסבול תשמיש כו', הקשה מהרש"א דילמא למ"ד מתשמיש ניחא אף בחולה ממש ומטעם דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כמו דאמרי' בנדה כו', ובס' פ"י תי' לקושית מהרש"א דלא מיקרי פת בסלו אלא היכי שמונע עצמו מחמת איסור דאריא הוא דרביע עליה כדאיתא ביומא לענין מים ומזון שהיו מתקינין להמשלח דכיון שמקבל שכר בזה שפורש וכובש יצרו מיקרי שפיר פת בסלו, משא"כ בחולה דלאו בת תשמיש היא כלל כשאינה יכולה לסבול לא מיקרי פת בסלו עכ"ל, ואמנם הרשב"ץ בחדושיו כתב שהפ"י שגג בזה דבשמעתין כתבו התוס' דמדיר הוי יותר פת בסלו ממורד, ולעיל קאמר דגמל וספן הוי פת בסלו נגד מדיר, ומדיר הוא קצת איסור דרביע עלי', וגמל וספן דבר רשות הוא ע"ש, ולענ"ד בחנם השיג על הפ"י דכוונתו כן הוא, דהיכי שכעת אי אפשר להשיג אותו דבר ונמנע הוא מצד שני דברים, לפעמים מצד המציאות, כגון חולה, שנמנע מצד המציאות לשמש עמה אחרי שאינה סובלת תשמיש, ולפעמים מצד האיסור כגון נדה, שמצד המציאות הרי יש אפשרות לבועלה, רק אריא הוא דרביע עלה, ומצד האיסור א"א לו למלאת רצונו, בכה"ג מחלק הפנ"י בין כשהמניעה הוא מצד האיסור, לא הוי מניעה גדולה כ"כ, כיון שכובש את יצרו, ומפני הנאת המצוה של כבישת היצר אין צערו גדול כ"כ, ואם חלילה לא יוכל להתגבר על יצרו, הרי באפשרו למלאת תאותו, כיון דבמציאות יש אפשרות, ומשו"ה מיקרי פת בסלו, משא"כ גבי חולה דהמניעה הוא מצד המציאות, שאין באפשרות מצד המציאות לבועלה לא מיקרי פת בסלו, וכ"ז הוא רק בשאין אפשרות ותקוה עתה בעת ההוה למלאת רצונו, רק שבזה הוי המניעה מצד האיסור, ובזה מצד המציאות, אבל כשיש תקוה גם בעת ההוה שימלא רצונו, פשיטא שבכה"ג הוי מעלה מצד שהיא רשות, וכגון גבי גמל וספן, דהתם הוי הפת בסלו משום שמצד שהדבר תלוי בבחירתו ויוכל לבוא מתי שירצה גם באמצע נסיעתו, ומשו"ה יש לה תקוה שמא יבוא וכמו שפרש"י, פשיטא שבכה"ג הוי רשות מעלה מאיסור, דאף שגם במדיר יש תקוה שיותר האיסור באמצע הזמן, מ"מ כ"ז שלא הותר יש איסור והוא מסיח דעתו, וגמל וספן הוי פת בסלו יותר כיון שאפשר הדבר שיבוא באמצע הזמן גם בלי שום נדנוד איסור וכ"ז לגבי גמל וספן הוי מדיר גרע, אבל לגבי נדה הוי מדיר פת בסלו יותר, דבנדה אין שום תקוה שיותר האיסור באמצע הזמן, משא"כ גבי מדיר אפשר שיותר גם בתוך הזמן, והדברים ברורים כשמש, ואין להקשות דאכתי בחולה נימא דהוי פת בסלו שמא תשוב לבריאותה, דבדבר שאינו תלוי בבחירת האדם א"א שתקוה ע"ז להיות נקרא פת בסלו:
והנה בהגהות קרני ראם יישב לקושית מהרש"א והוכיח דחולה לא מיחשב פת בסלו, דאלת"ה א"כ גם ממלאכה הוה מורדת ומאי מקשה חולה בת מלאכה ע"ש, ותמוהים דבריו, דסברא דפת בסלו לא שייך כ"א לגבי צער הגוף, שבזה אמרינן דבמקום שפת בסלו אין מצטער אפי' כשלא יכול למלאת רצונו עתה, ומיחשב זה כאילו נתמלא רצונו כיון דפת בסלו, ולהכי היה מורדת, דבלא מרידתה אין לו צער ממניעת התשמיש, וע"י המרידה יש לו צער, משא"כ לגבי עניני ממון מה יוכל להועיל מה שיש לו תקוה שתוכל לעשות מלאכה, ס"ס כל כמה שלא תעשה המלאכה יש לו הפסד, ומה נ"מ להבעל אם מניעת המלאכה הוא מצד מחלתה או מצד המרידה, ולכן בכה"ג א"א למיחשבה כמורדת וז"ב, ושוב ראיתי בשמ"ק שכתב בפשיטות דלענין מלאכה לא שייך פת בסלו: