בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נח.
בתוד"ה הנהו קלא אית להו, ופרש"י וסבור וקיבל, וקשה לר"ת דבב"ב אמרינן להדיא לסטים מזוין כו' אומר לו הרי שלך לפניך ועוד כו' ונ"ל ליישב שיטת רש"י מכל הטענות שטען עליו ר"ת, טענה הראשונה מההיא דב"ב אפשר ליישב, דהנה כל מומים המבטלים את המקח, היינו דוקא כשחוזר בו תיכף משיתודע לו המום, משא"כ אם לאחר שיתודע לו המום גילה דעתו שניחא ליה, אין יכול שוב לחזור, דמדגילה דעתו הרי סבור וקיבל, ולפ"ז בהך דהכא כיון דלסטים מזוין ומוכתב למלכות קלא אית להו, א"כ בודאי יודע מזה הלוקח, ומדרוצה ליתן לו שוב מזונות א"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה שלא קפיד במום וסבור וקביל, ותרווייהו ניחא, בההיא דב"ב דאומר לו הש"ל, היינו שזה ודאי דמום גדול הוא ויכול לבטל המקח ולומר לו הש"ל, אכן היינו דוקא כשרוצה לבטל המקח תיכף משיתודע לו וכמו בשארי מומין דהדין כן, ומה שאומר כאן דקלא אית להו, היינו שמשום זה תלינן לומר שבודאי כבר יודע הלוקח, ומה דאמרינן דסבור וקביל, היינו כיון דבודאי יודע ואפ"ה יתן לו מזונות הוי זה גילוי דעת דסבור וקיבל:
וטענה השניה של ר"ת דהא אכתי משכחינן דהוי מקח טעות באלו המומין דחשיב בב"מ (ד"פ ע"א) דהוי מקח טעות, היה אפשר נמי בדרך הזה, דסובר רש"י דגם כל הנהו מומין דחשיב התם נמי קלא אית להו כמו מוכתב למלכות, ומה דקתני בב"מ דהוי מקח טעות, היינו כשבא לחזור תיכף משיתודע, אבל כאן דמיירי לענין מזונות דתרומה, אמרינן מדנתרצה ליתן מזונות גם לאחר שנתודע דהא בודאי כבר נתודע כיון דאית לי' קלא, ואפ"ה נתרצה ליתן מזונות, מכלל דסבור וקיבל וכנ"ל, או שי"ל באופן אחר, דהא זה ודאי דמה אמרינן דסבור וקיבל, היינו דוקא בסתמא כשלא התנה הלוקח כלום, בזה אמרי' מדידע ולא התנה מכלל דסבור וקביל, אבל אם הלוקח גילה דעתו שמקפיד הוא פשיטא דהוי מקח טעות, וא"כ בברייתא דב"מ דלא נחית התם לאשמועינן כ"א הדין דסנפו בין המומין שאין לה, דהוי מקח טעות, שפיר י"ל דמיירי שהלוקח שאל למוכר על המומין וגילה דעתו שמקפיד הוא על מומין אחדים מהם, אלא שלא הגיד לו בפירוש על איזה מום הוא מקפיד, אבל בזה גילה דעתו שיש מומין שמקפיד, והמוכר סנפם בתוך מומין הרבה שלא נמצא, ואשמועינן הברייתא דאע"ג שהמוכר הגיד לו בפירוש את המום ונתרצה עליו, אפ"ה אמרינן דיכול הלוקח לומר מדבדק למומין האחרים ולא מצאם סבור היה שגם מום זה שמקפיד עליו לא נמצא, וכן משמע נמי ריהטא דלישנא דברייתא שהיה איזה חליפות דברים בין לוקח למוכר בדבר המומין, שהלוקח שאל למוכר על מומין ושע"ז השיבו המוכר דיש בה מומין וסנפו במומין האחרים, ולהכי שפיר הוי מקח טעות, כיון דגלי דעתא דמקפיד הוא, וגם במוכתב למלכות נמי הוי דינא הכי אם ידעינן דקפיד, אבל אם היה לוקח סתם ולא גילה דעתו דמקפיד, איה"נ שגם במומין הללו לא הוי מקח טעות ומטעם דקלא אית להו וסבור וקיבל:
ועוי"ל דהנה בלא"ה יקשה טובא במה דאומר כאן סמפון בעבדים ליכא אי מומין דגואי לא איכפת לי' כיון דלמלאכה קאי בעי, דמ"ש מכל הנהו מומין דחשיב בב"מ שם דהוי נמי דגואי ואפ"ה הוי מקח טעות, ובע"כ החילוק ביניהם, דהנהו מומין דב"מ כיון שמשפיעין לרעה גם על בריאות האדם ומתישין כל הגוף להכי מפריעין נמי ממלאכה, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רל"ב) וא"כ יקשה היכי סתים כאן דמומין דגואי לא איכפת לו, והא איכא מומין כאלו שמתישין כח הגוף נמי דודאי הוי קפידה, ועוד הא יש כמה מיני מחלות פנימיות שודאי מפריעין ממלאכה, וכזה יש להקשות במה דאמרינן בסוגיין דנכנסה לחופה שריא למיכל בתרומה ולא חיישינן שוב לסמפון משום דבודקה ע"י קרובותיו, והא מום דנכפה אינו חולה תמידיי, אלא החולי תבוא מזמן לזמן קבוע, וא"כ איך שייך לבודקה, דשמא בעת ההיא לא הגיע עוד זמן ביאת החולי, וכן הוא להדיא לקמן דע"ו דנכפה שיש לה זמן הוי כמום שבסתר, וגם בשוטה בע"כ צ"ל דאינה שוטה תמידיי, רק עתים חלים ועתים שוטה, דאי שוטה תמידיי, הא ראה ונתפייס, וא"כ גם בזה לא שייך בדיקה ואכתי בנכנסה לחופה נמי ניחוש דשמא נמצא מחלות ומומין הבאין מזמן לזמן, ולהכי נ"ל דכל מומין הללו שהם משפיעין לרעה על גוף האדם עד שהוא חולה מהם, נחשבו שפיר למומין הגלוים דאמרינן בהם ראה ונתפייס, דאע"ג שעצם המום והחולה הם בפנימיות, מ"מ כיון דמתיש כח הגוף, חזותו של האדם ניכר עכ"פ שהאיש הזה חולה הוא, ומדחזי ולא בדק לידע בברור סבת מחלתו, וגם לא קפיד להתנות עם המוכר שאם ימצא איזה מום דיבוטל המקח מכלל דסבור וקיבל, ומה דקאמר בב"מ דהוי מקח טעות, היינו משום דמיירי באמת שהלוקח כשהרגיש על תאר פני האדם, באמת שאל להמוכר סבת הדבר, אלא שהמוכר סינפו למום האמיתיי תוך שארי מומין שאינם, וכיון שהלוקח גילה דעתו הוי שפיר מקח טעות, אבל אם לא התנה כלל הו"א מדחזי שיש ריעותא בתואר הפנים ולא קפיד להתנות, סבור וקביל, ולפ"ז יצא לנו דלרש"י כל מומין שע"י חולי הם באין והאדם חולה מהם לא הוי מקח טעות בסתמא לא בקידושין ולא במכירה דכמומין הגלוים נחשבו דאמרינן בהם ראה ונתפייס, הן אמנם דבטור ושו"ע שם מבואר דאפי' מומין הללו מבטלים המקח בסתמא, ואמנם בשיטת רש"י י"ל כמ"ש, ועל הפוסקים שלא חילקו בזה יש להקשות כמ"ש, דלמה לא אישתמיט בשום דוכתא למיחש לכל מחלות הפנימיות אע"ג דבזה לא שייך שום בדיקה, ולמ"ש א"ש ועמ"ש בדבור הסמוך:
באו"ד ורבינו אליהו הי' מיישב פי' הקונט' דהא דאמרי' בב"מ דאומר לו הש"ל מיירי בדלא נתן הלוקח מעות כו', מכאן היה קשה לי על היסוד שהעליתי בחבורי לב"מ דנ"א לתרץ דברי הרמ"א (חו"מ סי' רכ"ז) שפסק שאפי' אם ידע הלוקח בשעה שלקח שיש אונאה בחפץ זה ושתק שאפ"ה יכול אח"כ לתבוע אונאתו, ומקורו מסוגיא דהתם גבי ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי קרי שיתא ושויא חמשה ואי הוי יהבי לי' חמשא ופלגא הוי שקיל כו' אמר אי יהיבנא לי' חמשא ופלגא הוי מחילה אתן שיתא ואתבעי' לדינא כו', והא הכא ידע הלוקח שיש בו אונאה ואפ"ה הו"מ לתבוע אונאתו, וכן הוכיח הר"ח, אלא שהב"ח הרבה להשיג על הרמ"א וכתב דבע"כ לא נתכוון הר"ח להוכיח כ"א דומיא דהך עובדא המוזכר בש"ס שאמר הלוקח בפני עדים אתן שיתא ואתבעי' לדינא, וכיון שנתברר דלא מחיל להכי אעפ"י ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר שהיה דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר שידע הלוקח שיש בזה אונאה אמרינן מתנה הוא דיהיב, והביא ראיה דהא אפי' היכי דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דמסתמא ידע ומחיל וכמבואר בחו"מ שם, כ"ש היכי שידוע לנו שידע בשעת לקיחה שאינו שוה כמו שנתן עבורו דאמרינן דידע ומחיל, וא"כ היכי סתים הרמ"א לפסוק דבכל אופן יכול לתבוע אונאתו ע"ש, ולעד"נ דודאי כוונת הר"ח הוא כהרמ"א שבכל אופן יכול לתבוע אח"כ, דלשון הר"ח הוא ממש כלשון הרמ"א ולא הוזכר שם החילוק שכתב הב"ח, וקושית הב"ח דא"כ אמאי אמרינן דטעה בכדי שאין הדעת טועה דידע ומחיל, יתיישב בפשיטות, דהא זה ודאי שהדין המוזכר בעובדי דהתם דיכול לתבוע אפי' כשידע מקודם, לא נאמר זה כ"א באונאה, אבל במקום בטול מקח הא אמרינן בכל דוכתי דראה ונתפייס ולא יכול לתבוע אח"כ, וכמ"ש בסוגיין בהדיא מאי אמרת לסטים מזוין כו' הנהו קלא אית להו ופרש"י וסבור וקיבל, הרי שאפי' במקום שלא נתברר שידע בודאי, אפ"ה אמרינן כיון דקלא אית להו וידע מסתמא אין יכול שוב לבטל המקח, כ"ש היכי דנתברר שידע בשעת הלקיחה מהמום דאין יכול שוב לתבוע, והחילוק שביניהם פשוט ומבואר, דבאונאת שתות שהמקח קיים לעולם, אמרי' דרגיל איניש למיעבד כן ליתן מתחלה יותר מן השווי אדעת דלתבוע אח"כ, דכיון שרצונו להשיג החפץ והמוכר לא יתרצה כ"א במקח שמבקש הוא, ואע"ג דלוקח ידע שאין שוה כ"כ, יתרצה ליתן יותר אדעת דלתבוע אח"כ, וגם רשאי לעשות כן להשתמש באותו חפץ, אע"ג דיודע בנפשו שיתבע אח"כ לדינא, כיון דס"ס המקח נשאר קיים ובשלו משתמש, אבל במקום שאם יתבע יתבטל המקח, כגון באונאת יתר משתות או מום במקח, א"א לומר שלקח מתחלה ע"מ לתבוע, חדא דלאיזה תועלת יעשה כן, כיון דהמקח לא ישאר בידו כשיתבע אח"כ, וא"כ למה לו לקנות מתחלה ע"מ לבטל המקח, ועוד דאפי' במקום שיש לו חפץ בהמקח רק לשעה, ולא איכפת לי' אם יתבטל המקח אח"כ, מי שרי לעשות כן לקנות לכתחלה ע"מ לבטל המקח אח"כ, דהא במקום שהמקח טעות הוי המעות גזל ביד מוכר והחפץ גזל ביד לוקח וכמ"ש המ"ל (פ"ה מאישות) להוכיח כן מהירושלמי, ואפי' במקום שאין המוכר או הלוקח ידע שיש מום, שלא נראה לעין שנתכוונו לגזול, הוי גזל, כ"ש בכה"ג שידע מתחלה שיש בו מום או אונאה יתר משתות שאין רשאי לקנות אדעת שיתבע אח"כ לבטל המקח, דאז נראה כמכוון לגזול, ובכה"ג ודאי דאמרי' מדידע מחיל ואין בדעתו לתבוע, ולפ"ז לק"מ קושית הב"ח, דהא התם כיון דטעה בכדי שאין הדעת טועה הוי יותר משתות שהוא שיעור אונאה, דבכדי אונאה הוי הדעת טועה, ובטור חו"מ שם במקור הדין מבואר להדיא דפסק הרא"ש הי' ביותר מכדי אונאה, דז"ל השאלה, לפעמים שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דוחקו וכשיזדמן לו מעות יחזור, וע"ז השיב הרא"ש דכיון שטעה בכדי שאין הדעת טועה מסתמא ידע ומחיל ע"ש, וכיון דמיירי בביטול מקח אמרינן ודאי דכיון שידע מחיל, דאין לומר שדעת המוכר היה לתבוע אח"כ, דהא אם יתבע יהיה ביטול מקח והמעות גזל בידו, והיאך רשאי להשתמש בגזל, אלא ודאי שידע ומחיל, אבל בשיעור אונאה שפיר אמרינן דאפי' כשידע דעתו לתבוע וסרה הקושיא מן הרמ"א, אכן בעיקר הדבר שהחלטתי דבמקום ביטול מקח אמרנן מדידע מחיל, לא משמע כן מן התוס' דסוגיין, דמתירוץ דרבינו אליהו משמע דבלא נתן המעות יכול לחזור אפילו כשידע בשעת מעשה מהמום דהא הכא קלא אית למום זה וידע, וכן משמע מהרמב"ם (פט"ו ממכירה) שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום, משמע דאפי' ראה את המום ושתק חוזר אח"כ, דאי לא מאי איריא נשתמש אפי' ראה ושתק אינו חוזר, ומזה הוכיח המ"ל שם, דהרמב"ם ס"ל דידע ושתיק חוזר אח"כ. ומפני שלענ"ד א"א כלל לומר במקום בטול מקח שלוקח אדעת לתבוע אח"כ, וכפי הטעמים הצודקים שכתבתי, נ"ל פשוט דמהני אין ראיה, דהא הכא לא מיירי שנתברר לנו שידע ודאי בעת מעשה דלסטים הוא, ורק מפני שהנהו קלא אית להו, ובזה אפשר לומר שאין הקול מחשב לודאי ידע, אלא שע"י הקול יוכל לברר כשירצה, ובכה"ג צדק סברת רבינו אליהו, דאם נתן המעות אז אמרינן דמסתמא כבר חקר ונודע לו וסבור וקיבל, אבל אם לא נתן המעות עוד לא חקר עוד אח"ז ולא נודע לו עוד, ולהכי מצי לומר לו הרי שלך לפניך, ודוקא בכה"ג שאמרינן דלא ידע עוד בודאי יכול לחזור, אבל אם נתברר שידע ודאי אמרינן דמחיל, דא"א לומר כשיכיר שיש בו מום יקנה ע"מ לתבוע וכמ"ש וז"ב בפשט התוס', ומרמב"ם הנ"ל נמי אין להוכיח, דהרמב"ם מיירי שבשעה שלקח לא הוי ידע מהמום רק אחר גמר המקח נודע לו, ובזה בעינן דוקא נשתמש אבל שתיקה לחוד אין ראיה דמחיל, דהא דשתיק לפי שידע שיש לו יכולת לחזור, אבל אם קודם הלקיחה נודע לו שיש מום ודאי דהידיעה לחוד מהני שלא יוכל לחזור, דכי גרע מעשה הקנין מההשתמשות דאח"כ, ואם אמרינן דכשנשתמש גלי דעתו דמחל כ"ש כשאנו רואין שעושה מעשה הקנין דהוי גילוי דעת שמחל, ומצאתי שקדמני בסברא זאת השבו"י הובא בפ"ת חו"מ סי' רל"ב, ומאוד תמי' לי הוכחת המ"ל דהרמב"ם יסבור דראה וידע קודם הקנין יוכל לחזור, דמי גרע כל מעשה הקנין מההשתמשות, ועוד דאיך יעלה על הדעת שיקנה לכתחילה ע"מ לבטל המקח דהא הוי גזל וכנ"ל, והדברים ברורים בעז"ה ובחי' לב"מ הארכתי יותר: