אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף נו.

דף נה:

בגמ' טעמא דכתבה הא ע"פ לא. והנה לפי מובן הפשוט בפירוש המשנה, שזה ודאי דלהתנות עמה מתחלה שלא יכתוב לה אלא מנה לא מהני, אלא דמתחלה צריך לכתוב לה מאתים ואחר כן תכתוב לו שובר על מנה, וע"ז קאמר ר' יהודה שגם התקבלתי לא מהני בע"פ עד שתכתוב לו בשטר, אבל להתנות עמה מתחילה שלא יתחייב לה אלא מנה ודאי שלא מהני אפי' בכתיבה, כיון דטעמא הוי משום דמתנה עמשכ"ב מה שייך לחלק בין ע"פ לכתיבה, דאטו בכתב יכול אדם להתנות על מה שכתוב בתורה, וזה פשוט, ולא הוצרכתי לכתוב זה רק מפני שראיתי במהר"ש שכתב דא"א לפרש כפירושי, דמיירי באומרת התקבלתי דא"כ אמאי לא מהני גם בע"פ, ומ"ש מחילה זאת מכל המחילות שא"צ שום קנין, ולכן פי' הוא ז"ל דר' יהודה דמתני' מיירי בהתנה עמה בתחלה שאין לה אלא מנה, ומשו"ה בע"פ לא מהני משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה, ובשטר מהני דבשטר יוכל להתנות גם על משכ"ב, והא דקתני במתני' שכותב לה על מאתים דחק ליישב לפירושו:

והנה נהי דלשון הגמ' מוכח לכאורה כפירוש המהר"ש, דפריך טעמא דכתב הא ע"פ לא והא שמעינן לר' יהודה מתנה עמשכ"ב תנאו קיים, ואי נימא דמיירי שלא התנה עמה בתחלה על מנה, אלא שמתחלה כתב לה מאתים והיא מחלה אח"כ, א"כ מה ענין זה למתנה עמשכ"ב, הא הכא לא משום תנאי קאתינן, אכן בכ"ז במחילה מכ"ת כמה מן הזרות יש בפירושו, דהיכא מצינן לחלק במתנה על מה שכתוב בתורה בין בע"פ לכתב, והגע בעצמך באם כתב לה ע"מ שאין לך שאר וכסות לר"מ מהני כיון דכתב, ולא אישתמיט שום אחד לומר כן, וגם הוא עצמו הרגיש בדוחק הזה והודה שזה נגד הסברא, ועוד דלישנא דמתני' שכותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי, משמע שדוקא בכה"ג מהני, אבל בהתנה מתחלה על מנה לא, והן אמנם שעלה בדעתי לקיים פירושו וסברתו לחלק בדין דמתנה עמשכ"ב בין כתב לבע"פ, עפמ"ש בתו"י עה"ג בשם ר"ת דמתנה עמשכ"ב לא מהני, הוא משום דמכוין להפליגו בדברים, פי' דאנן סהדי שלא נתכוין זה לתנאי גמור, דודאי כל אדם ירצה לקיים מה שכתוב בתורה, ואלא ודאי שלא נתכוין כ"א להפליגה בדברים, וסברא זאת מוזכרת בכ"ד, ולפי"ז היה שפיר מקום לומר שדוקא בהתנה בע"פ אז שייך לומר שלא נתכוין כ"א להפליגו, אבל בכותב זה בשטר, כיון שעושה מעשה רבה לאלם כחו בכתיבה, ודאי דמכוין לשם תנאי גמור, אכן שוב חזרתי מזה, דפשיטא דמה שהתנאי בטל במתנה עמשכ"ב, אין הטעם משום דלא מכוין לשם תנאי, דודאי שאפי' אם הוא מכוין לתנאי גמור נמי אין בכחו לעקור דבר מן התורה ולהתנות עליה, וזה שכתב ר"ת סברתו הוא רק ע"ז, שלא יקשה דכיון שהתנאי בטל, א"כ גם המעשה תיבטל וכמ"ש התוס' כיון דכפליה לתנאיה, ע"ז משני דאמינא שלהפליג בדברים קא מכוין, אבל לענין שיהא התנאי בטל א"צ לטעם זה, אלא הטעם הוי משום דאין בכח אדם להתנות נגד מ"ש בתורה, וא"כ הו"ה בכותב נמי לא מהני וז"ב, אלא ודאי הוא כמ"ש, דלהתנות מתחלה לכו"ע לא מהני, ורק הכא מיירי שכתב לה מאתים ואח"כ מחלה, ומה שהקשה המהר"ש דא"כ אמאי לא מהני גם בע"פ כיון דמחילה א"צ קנין, וכבר הקדימו בשמ"ק בקושיא הזאת, היה נ"ל ליישב עפמ"ש הסמ"ע בחו"מ (סי' י"ב סקכ"א) בשם הריטב"א, דהא דמחילה א"צ קנין, היינו דוקא היכא דהמוחל לא נקיט שטרא בידו, אבל אם נקיט שטר ולא החזיר השטר לא מהני המחילה בלא קנין, ומשו"ה הכא שהאשה נקיטא שטר הכתובה בידה לא מהני המחילה בע"פ עד שתכתוב, או בקנין נמי סגי, דמה דבעי ר' יהדה כותבת, לא אתא למעוטי כ"א שבע"פ לא מהני, אבל בקנין דלכתיבה עומד ודאי דמהני, דבכ"מ לא נפקא מינה בין קנין לכתיבה וכמבואר ברמב"ם (פ"י מאישות הל"ט) ובמ"מ שם, והא דמקשה הש"ס הא ע"פ לא והא שמעינן לר' יהודה דתנאו קיים, נמי א"ש, דהא זה ודאי דאף שכתב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, מ"מ הא ודאי שבתחלה היה ביניהם תנאי ע"ז שיעשו כעצה הזאת, דהא מיירי הכא כשהבעל לא ירצה לתת לה יותר ממנה, אלא דר' יהודה בא ללמדנו העצה איך שיכול לבוא לידי מטרתו, דלהתנות עמה לא יוכל, ורק כעצה הזאת, שהוא יכתוב לה מאתים והיא תכתוב שובר, ולכך פריך הש"ס, דנהי דמחילתה בע"פ לא מהני, מ"מ מצד התנאי לא יהיה לה אלא מנה, ומשני דרבנן עשו חיזוק ולא יוכל להתנות, נמצא שמצד התנאי אין כאן, ומצד המחילה נמי אין כאן וא"ש:

אלא דלפי"ז קשה מאי פריך מדין דפירות שכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן וקיי"ל מאי כותב אומר, ופרש"י דתנאי' תנאי, הא באמת י"ל דהתם לאו מטעם תנאי אלא מטעם מחילה, דהתם ודאי לא מהני מחילת הבעל אפי' בע"פ, כיון דאיהו לא נקיט שטרא בידו ומאי מקשה, וי"ל דהתם הוא בע"כ משום תנאי, דהא מוקמינן לה בפ' הכותב (דפ"ג ע"א) דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות משעת נשואין, א"כ בע"כ שאין זה מטעם מחילה דהא עדיין אינה שלו דלא זכה עדיין בזה, אלא דמתנה שלא יזכה בהן, ולכן מקשה דהא מתנה הוא לעבור נגד תקנ"ח, וצ"ל לפי"ז דהא דמסיק הש"ס מאי כותב אומר, לאו דוקא הוא, דהשתא לאו מטעם כותב אומר דייקינן זה דהוי תנאי וכמ"ש בשמ"ק לפי דרכו שם, כתב נמי דסיומא דש"ס לאו דוקא הוא, אלא משום דמתחלה קאמר טעמא דכתבה הא ע"פ לא, טעו לחלק בין תנאי דכתב לבע"פ, ועיין מה שכתבתי לעיל די"ט בחדושיי לתוד"ה וכגון שחב:

ולפמ"ש יהיה מסוגיא הזאת ראיה לשיטת הסמ"ע ולא כשי' המרדכי דסובר בפ"ק דסנהדרין שגם בשטר מהני מחילה הובא דעתו בחו"מ (סי' רמ"א) וכן מוכח נמי מסוגיא דלקמן דנ"ז, שמוקי הש"ס דבסוף ביאה לד"ה אינה מוחלת בע"פ, ופרש"י משום דכבר זכתה אינה יכולה למחול בע"פ, וגם שם הקשה הרא"ה דלמה לא מהני מחילתה, הא כל המחילות הם אחר שזכה, דקודם שזכה לא שייך מחילה, אלא ודאי כשיטת הסמ"ע דכיון דנקיטה שטר כתובה לא מהני מחילה כ"א בקנין, ושוב מצאתי שם במהר"ש שהרגיש בזה ורצה להביא ראיה מדברי ר' יוסי להיפך כשיטת המרדכי, דהא לאוקימתא דרבין מהני מחילתה לר' יוסי אפי' בסוף ביאה, ואמאי הא נקיטה כתובה, אע"כ כשיטת המרדכי, אכן ראיה זה אינה, דהא כבר כתבתי שבודאי היה כאן גם תנאי שתעשה כן, אלא דלר' יהודה התנאי לא מהני משום דעשו חיזוק, ולר' יוסי י"ל דהא דמוחלת אין זה משום המחילה אלא משום דס"ל תנאו קיים וכמ"ש רש"י, אבל מחילה לא מהני בשטר, וגם א"ש מ"ש המהר"ש דאיך שייך תנאי כיון שהוי אחר החופה, דהכא לא הוי הכונה בתנאי שהתנה שאין לה אלא מנה, דזה ודאי לא שיוכל להתנות אחר החופה, אלא הא התנה עמה שתכתוב לו התקבלתי, ונהי דקבלתה לא מהני, מ"מ הא זהו ידעינן שהוא לא רצה לתת כ"א מנה והיא נתרצתה לזה, א"כ לא גרע זה מתנאי, ולמאן דסובר דתנאי מהני גם הכא מהני וז"ב, וא"כ מדברי ר' יוסי אין ראיה לשיטת המרדכי, אכן מדברי ר' יהודה מוכח לכאורה כשיטת הסמ"ע ולא כהמרדכי, ועיין באה"ע סי' ס"ו בח"מ ובב"ש מ"ש בזה:

הן אמת דאכתי אינו מספיק מה שכתבנו ביישוב הדבר, דלהכי לא מהני מחילתה משום דנקיטה כתובתה, דהא תינח למ"ש הכה"ג המובא בקצוה"ח סי' י"ב בטעם דלא מהני מחילה בנקיט שטר, משום דכיון דנקיט שטרא כגבוי דמי, א"כ בכתובה נמי שייך טעם זה, אמנם לפמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' ס"ו סקע"ד) טעם אחר, דמזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם, דאם היה מוחל בלב שלם היה מחזיר גם השטר, א"כ עדיין יקשה, דהא הכא לא שייך טעם זה, דכיון דלא מחלה כל הכתובה, ומנה יש לה, משו"ה לא החזירה שטר הכתובה בכדי שתוכל לגבות המנה הנותר, ונהי דיכולה היתה להחליפה באחרת, מזה אין ראיה אכתי שלא מחלה בלב שלם, דשמא ספרא הוא דלא אתרמי לה, וא"כ אכתי יקשה אמאי לא מהני מחילתה, והיה אפשר לומר שזהו דעת המרדכי, דפוסק נגד סוגיא הזאת, היינו משום דבע"כ בסוגיין דהכא יש טעם אחר, דטעם זה אינו מספיק, ושוב חזרתי דבמרדכי ודאי א"א לומר כסברת הש"ך, דהא דלא מהני מחילתה משום דהמחילה לא היתה בלב שלם, דהא המרדכי מביא ראיה לסברתו דמהני מחילה גם נגד שטר מהא דקיי"ל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, ואילו לשיטת הש"ך אין ראיה מהתם, דהא התם לא היה יכול להחזירו לנמחל, משום דביד הלוקח הוא ומאי הוכחה היא שלא מחל בלב שלם, וכמ"ש בתומים סי' ח', אלא ודאי דהמרדכי סובר דטעם הפוסקים דלא מהני, משום דכגבוי הוא, ולכן מביא ממוכר שט"ח ראיה להיפך ודו"ק:

אלא דלפי"ז כיון שבררנו דדעת המרדכי היא משום דכגבוי הוא, א"כ מוכח מסוגיא זאת דלא כוותיה, וצ"ל דדעת המרדכי הוא דכתובה שאני, דכיון שלבעלה הוא יכולה לומר משחקת הייתי בך וכמ"ש הח"מ (בסי' ס"ו סקי"ג) ע"ש, ולהכי לא מהני מחילתה עד שתכתוב, דאז לא שייך לומר משחקת הייתי כיון שעשתה מעשה גמור, אבל בשאר שטרות איה"נ דיכול למחול אפי' בנקיטה כתובה ואין ראיה מכאן:

והנה הרמב"ם (פי"ז מאישות) כתב דמוחלת כתובתה א"צ קנין, והמפרשים תמהו עליו שדבריו הם נגד הסוגיא דהכא, דאפי' למ"ד דמהני מחילה, לא מהני כ"א בכותב בשטר או בקנין, אבל מחילה בע"פ בלא קנין לא מהני לכו"ע, ולפמ"ש היה אפשר ליישב דבריו, דהרמב"ם מיירי במקום שאין לה כתובה כלל או שהחזירה הכתובה ומשו"ה מהני נמי מחילה בע"פ, כיון דעיקר הטעם דלא מהני בע"פ הוי משום דנקיטה שטרא, ולכן במקום שלא היה לה כתובה מעולם או שהחזירה הכתובה מהני נמי המחילה דבע"פ, אכן מפני שכל הפוסקים הבינו בכוונת הרמב"ם דיכולה למחול בע"פ לעולם אפי' היכא דנקיטה הכתובה, וסבירא להו לדוחק לאוקמי דוקא בלא היה לה או שהחזירה הכתובה, אבטל דעתי נגדם, ובכדי ליישב הסוגיא דהכא אליביה, נ"ל דהנה לקמן דנ"ז קאמר הש"ס מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי לבסוף, ופרש"י דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי הוא בתנאי, דר' יהודה סובר תנאי דבע"פ לא מהני, ור' יוסי סובר דמהני, והקשה המהר"ם שי"ף א"כ היאך שייך מחלוקת בסוף דבסוף ודאי דליכא תנאי ע"ש, וכן הקשיתי כאן בסוגיא דפריך הגמ' טעמא דכתבה הא ע"פ לא והא שמעינן לר"י מתנה כו', דכיון דר' יהודה מיירי בכתב לה בכתובה מאתים ורק היא תכתוב לו שובר, א"כ איזה תנאי היה בזה, דבשלמא אם היה מתנה מתחלה שלא לתת לה כ"א מנה, הוי מתנה כנגד תקנ"ח, ואמנם האמת יורה דרכו, דהכא מיירי שר' יהודא דקאמר כותבת לו התקבלתי, לאו בכותבת לו אח"כ מעצמה ומרצונה הטוב, אלא שמתחלה היה תנאי ביניהם ע"ז שהיא תכתוב לו אח"כ התקבלתי, דהבעל לא רצה לקדשה כ"א אדעתא שלא יהיה לה כתובה אלא מנה, ומפני שתנאי כזה לא היו יכולים להתנות, משום שהוא כנגד תקנ"ח, לכך התנו ביניהם תנאי כזה, שהוא יעשה כתקון חכמים ויכתוב לה כתובה מאתים, רק שהיא תכתוב לו אח"כ שובר, ולכך א"ש מה שתלה הגמ' זה לעיל בתנאי, והכי פריך דנהי דהמחילה אינו מועיל בע"פ, אבל עכ"פ מצד התנאי דהתנו שלא יהא לה אלא מנה, ונהי דהתנו ביניהם רק על המחילה, מ"מ זה עכ"פ שאדעתא דהכי נתרצו שניהם שלא יהא לה אלא מנה, ולא גרע זה מתנאי, ומשני ע"ז שגם מצד התנאי לא מהני דחכמים עשו חיזוק, וגם א"ש מ"ש מחלוקת לבסוף, דאיה"נ דהמחילה היתה בסוף ומ"מ ס"ל לר' יוסי דמהני, לא מצד המחילה, אלא מצד התנאי שהיה ביניהם על המחילה, והמהר"ש שהקשה קושיתו היה סובר דהתנאי היה שאין לה אלא מנה, וע"ז הקשה מה שייך זה לבסוף, ואמנם לפמ"ש דהתנאי היה רק שתמחול לו, ולכן אפי' בסוף שהמחילה לא מהני מצד המחילה, מ"מ מהני מצד התנאי לר' יוסי דסובר שיכול להתנות נגד תקנ"ח, ור' יהודה סובר שמצד המחילה אין כאן וגם מצד התנאי לא מהני כיון דהוי כמתנה נגד תקנ"ח, וכן משמע מלשון דר' יהודה דקאמר רצה כותב לבתולה מאתים, ואי מיירי שלא היה ביניהם שום תנאי מתחלה ע"ז, מאי רצה דקאמר, דאטו הבחירה בידו אח"כ, כשכבר נשאה בלי שום תנאי, וכיון דהכא מיירי שלא מחלה מרצון עצמה, ורק מחמת התנאי שהיה ביניהם מתחלה ע"ז, משו"ה בעינן דוקא שתכתוב לו מחילתה ולא בע"פ, ויבואר עפמ"ש התוס' בסנהדרין דמשו"ה פשרה צריכה קנין אע"ג דכל מחילה א"צ קנין, היינו משום דלא דמי המחילה שאדם מוחל מעצמו, להמחילה שמוחל ע"י אחרים, ובפשרה כיון דהמחילה אינה מעצמו, רק משום דהדיינים מצווים אותו ע"ז, צריכים לאלומי המחילה ע"י קנין, ובלא קנין י"ל דהמחילה אינה בלב שלם, וכן ה"נ כיון דהמחילה אינה מרצונה ורק משום התנאי שקדם, משו"ה צריכין לאלומי המחילה ע"י כתיבה, ומעתה יתיישב הכל, דודאי אם בשעת הנשואין לא היה שום תנאי, רק שאחר הנשואין תבוא מרצונה הטוב למחול, מהני מחילתה גם בע"פ ובלא קנין כדין כל מחילה שא"צ קנין, והיינו מ"ש הרמב"ם דמוחלת א"צ קנין, ומיירי שבאה אח"כ למחול מרצונה הטוב, והכא דמיירי שהתנו ביניהם שתמחול לו, וא"כ אנוסה היא למחול מחמת התנאי דמעיקרא, משו"ה בעינן לאלומי מילתא בכתיבה או בקנין, ומיושב מאוד מה שהזכיר רש"י דפלוגתתם הוא בתנאי, וכבר זכרתי מה שהקשו המפרשים דאיזה תנאי היה כאן דהא מיירי הכא באומרת התקבלתי, ולמ"ש זה גופא היה התנאי, ופירוש זה הוא נכון מאוד להמעיין בסוגיא ובפרש"י וגם פסקי הרמב"ם מיושבים בזה, ואחר כותבי זה עיינתי בב"ש סי' ס"ו שרצה לחלק כן מסברא דנפשי' בין המחילה היתה אח"כ או שתנאי היה ביניהם, ורצה ליישב בזה נמי דברי הרמב"ם, ות"ל שכוונתי גם אני לחלוק הזה והבאתי עוד סמוכין לזה מן התוס' דסנהדרין, ואם כי הב"ש לא הסכים לזה בסופו ולמ"ש מוכרח הוא בסוגיא ובפרש"י דהכא ובתוס' דסנהדרין והחלוק הזה מוכרת לענ"ד ודו"ק:

בתוד"ה טעמא דכתבה לי', ליכא למימר מאי כותבת אומרת, ובפנ"י הקשה על דבריהם, דלו יהיה דכותבת היינו אומרת מ"מ מוכח דתנאי לא מהני, דהא דוקא באומרת התקבלתי מהני, אבל אם התנו מעיקרא שלא תהא לה אלא מנה לא מהני, ושפיר הקשו בגמ', אכן י"ל דודאי אי הוה אמינא דכותבת אומרת, אז היה מוכח שפיר דתנאי מהני, דהא אמירה דבע"פ אפי' בהתקבלתי אינו מועיל מטעם מחילה כמ"ש בדבור דלעיל, ובע"כ דהוי רק מחמת התנאי ותנאי מהני, ובכ"ז לא יקשה דאי גם תנאי דמעיקרא מהני, א"כ אמאי קתני במתניתין דאומרת התקבלתי מהני, די"ל דלרבותא קא תני, דלא מיבעיא בהתנה תנאי גמור שאין לה אלא מנה ודאי דמהני, אלא אפי' כשכתבו מאתים והיא אומרת התקבלתי, שבאמת לא קבלה, והו"א דאינו מועיל, דתנאי אין כאן, וגם קבלה אין כאן, להכי אשמועינן דאפ"ה מהני אמירת התקבלתי, משום דעכ"פ לא גרע זה מתנאי, כיון דמתחלה לא נתרצה הבעל כ"א ע"ז האופן שלא תהא לה אלא מנה, להכי אע"ג דכתב מאתים מהני מחמת תנאי ודו"ק:

תוד"ה ה"ז מקודשת הביאו תי' הר"ר אלחנן דדוקא ע"מ שאין לי עליך דין נזק או דין דשאר, אבל למחול יכול, ובתו"י עה"ג הקשה, דא"כ גם בכתובה מאי קאמר ר' יהודה שדוקא בכותבת התקבלתי מהני, ולמה לא תיהני נמי מחילה ע"ש, ולפמ"ש לעיל בשם הסמ"ע דהיכא דהמוחל נקיט שטר בידו לא מהני מחילה בע"פ לא קשה מידי, דבכתובה כיון דנקיטא הכתובה בידה לא מהני המחילה, ואיה"נ דבקנין היה מהני, ור' יהודה לא אתי לאפוקי כ"א שבע"פ לא מהני, אבל בקנין דהוי סתמא לכתיבה עומד הרי היא ככותב וז"ב:

באו"ד ועוי"ל דנזקין ל"ד לקדושין דהכא ה"ט דאין קדושין לחצאים, ובפנ"י תמה, דא"כ היאך משוה בס"פ הפועלים ההיא דמתנה שו"ח להיות פטור משבועה לענין מתנה עמשכ"ב, הא התם נמי אין שמירה לחצאין ע"ש, ונ"ל שגם קושיא זאת נכלל בתירוץ שכתבו התוס' אח"כ, דהכא בשומרין דריבתה התורה שמירות הרבה כו', ובתי' הזה מיושב גם קושיא הזאת, והסבר הדברים, דבחיובים שבין בעל לאשתו, לא נוכל לומר שהבעל יתחייב כמו שירצה הוא לשעבד נפשו, דהא לא מצינו בתורה חלוק מדריגות בזה, אלא הכתוב הטיל חיוב שוה על כולם, הרי שהתורה הקפידה שחיובים הללו יהיו דומין בכל הנשים, ולכן מאי מהני אם הוא מתנה שלא יהיה לה שאר וכסות, כיון שהדבר אין תלוי בבחירתו, ולכן. אם אך אשתו היא, בהכרח שיהיו לה כל החיובים, וא"א שתהא למחצה, אבל בשומרים שמצינו חיובם חלוקים זה מזה, כל אחד לפי השתעבדות עצמו, שו"ח, ש"ש ושואל, ומזה חזינן דחיוב דשומרין תלוי ברצון השתעבדות השומר, ולהכי אפי' אם רוצה להיות מתנה שיהיה עוד פחות משו"ח ושיהיה פטור משבועה נמי מהני, ולא שייך הכא לומר אין שמירה לחצאין, כיון שחיוב השמירה תלוי ברצון קבלת השומר, ואיהו לא קבל כ"א אדעת כן ומשו"ה מהני וז"ב:

באו"ד ובקונט' פי' שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום שכבר היא אשתו אבל שו"ח מתנה קודם שמשך ואין נראה כו', והנה ז"ל רש"י שם בד"ה אפי' תימא א"א להיות שומר שלך אלא בכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך וכי משיך כבר פי' ע"מ כו' אבל המקדש האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה וכי אמר ע"מ מתנה עמשכ"ב דאין אישות לחצאים ע"כ, והתוס' הבינו בכוונת רש"י דמחלק הכי, דבשומר הוי התנאי קודם החיוב ולהכי כשבא החיוב אח"כ אדעתא דתנאי קמא הוא, אבל בקידושין החיוב בא קודם ולא מהני שוב התנאי, ומשו"ה דחו פירושו, ועיין בשמ"ק שם ובהגהות חו"י שעל האלפסי שגם הם הבינו כן ברש"י, ולמדו מזה אפוא דין חדש, דאם התנה עמה התנאי קודם הקדושין ולאח"ז קידשה על תנאי ההוא דלא הוי מתנה עמשכ"ב ומהני לכו"ע ואפי' בתנאי דעונה ע"ש בהגהות חו"י. אכן לענ"ד א"א לפרש כן ברש"י, דאי כדבריהם דכל עיקר הטעם בקדושין דלא מהני, משום דהחיוב בא קודם, א"כ ל"ל לרש"י לומר הטעם דאין אישות לחצאין, להכי נ"ל ברור, דרש"י נתכוון בזה לתירוץ הועוי"ל המוזכר כאן בתוס', וכפי ההסבר שכתבתי לעיל, דכוונתו לחלק בין תנאי דין השומר דלא אמרינן בו אין שומר לחצאין, דכיון דבלא"ה דיני השמירות חלוקין זה מזה, להכי לא מיקרי מתנה עמשכ"ב, דיכול לשעבד עצמו כדין הפחות שבשומרין, וכיון דהתנאי היה קודם החיוב, וגם אח"כ כשנעשה שומר אין שייך נמי אין שומר לחצאין, כיון דאין כל השומרים שווים בדיניהם, אבל בקדושי אשה דדינה שוה בכל הנשים, משו"ה אפי' כשהתנאי היה מקודם הקדושין נמי לא מהני, דסוף סוף כי מקדש לה בתר הכי ותפסי קדושין תפסי בכל הדינים דאין אישות לחצאין, ומ"ש רש"י מכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה וכי אמר ע"מ הוי מתנה עמשכ"ב, לא נתכוון משום דהע"מ שאין לך וכו' אמר לה בתר הקידושין. אלא ה"פ דכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה ותפסי בה כל דיני הקדושין, ומשו"ה כי אמר לה ע"מ שאין כו' אפי' מקודם נמי לא מהני דאין אישות לחצאין, ואי"ל דא"כ למה הוצרך רש"י להזכיר גבי שומר משום דלא נחית לשמירה עד דמשיך, יאמר משום דהתם אין שייך לומר דאין שומר לחצאין, דודאי הוצרך לזה, דבשלמא כשהתנאי היה קודם פסיקת השכר או הבטחת השאילה, בזה אמרינן דמעיקרא לא שיעבד נפשיה וכי פוסק אח"כ לקבל שכר בשמירתו, אדעתא דלא להתחייב בשמירתו משום השכר וכתנאי קמא, אבל כשפסק עמו בתחלה השכר, או שהבטיח להשאיל ואח"כ מתנה עמו שלא יתחייב כדינו, היה עלינו לומר דכיון שכבר פסק השכר ונעשה ש"ש, חל עליו חיובא ולא מהני שוב תנאי דאח"כ, ובאמת במתני' מתנה ש"ש קתני, דמשמע שכבר היה פסיקת השכר עד שהוא מיקרי ש"ש ואפ"ה מהני התנאי, משו"ה הוסיף רש"י לומר דכיון דבדבורו לא נחית לשמירה ובדבורו לא נעשה שומר כלל, א"כ אפי' כשפסק תחלה השכר ואח"כ אמר נמי הוי התנאי קודם החיוב, דהחיוב לא יבוא כ"א לאחר המשיכה וזה נ"ל ברור ברש"י:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה