בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נה:
בתוד"ה ותרומת מעשר, הקשו על רש"י שפי' הטעם משום ענג שבת ע"ש, ואמנם כאן לא קשה כ"כ קושיתם, דהא בע"כ אפי' למ"ד משום אימת שבת, מוכרחים נמי לטעם דענג שבת, דהא חשכה מוצ"ש לא יאכל תו ממנו, ודוקא בשבת גופא התירו לאכול וסמכו על טעם דאימת שבת, והיינו משום דבע"כ טעם זה לאו דסמכא הוא לגמרי, ורק משום ענג שבת התירו לסמוך על טעם זה, ולפי"ז י"ל דגם רש"י סובר שעיקר הטעם הוי משום אימת שבת, ומה שהזכיר טעם דענג שבת נתכוון לתרץ למה דוקא בשבת התירוהו לאכול ולא במוצ"ש, אפי' על מה שהעיד בשבת, ואמנם מלשון רש"י (מנחות ד"ל) מוכח דרש"י סובר דעיקר הטעם הוי משום ענג שבת, דז"ל שם ומשום כבוד שבת התירו לשאול ולאכול על פיו כיון דרוב עמי הארץ מעשרין הן ע"כ, ואילו לטעם דאימת שבת לא יוצרך כלל לטעם דרוב ע"ה מעשרין, דהא דבשבת מותר ניחא בלאו האי טעמא, ורק להיפוך צריך טעם למה בחול אסור, אלא דלמ"ד משום ענג שבת התירו וזהו עיקר הטעם, צריכין אנו לבוא גם לטעם דרוב ע"ה מעשרין, דבלא זה ודאי שאין סברא לאכול ואיכא נמי טעם דענג שבת סמכינן ע"ז, ודעת התוס' הוא דאפי' דמאי נמי אין סברא להתיר משום ענג שבת ודו"ק:
ברש"י ד"ה מתנת שכ"מ בסוה"ד, דאילו גבי ברי לא זכה בה משום קנין דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע, ובתוד"ה שאם הקשו ע"ז בתרתי, חדא, דא"כ לא הול"ל הלואתו לפלוני אלא מעותיו לפלוני, הואיל דטעמא משום מטבע, ועוד דאפי' אגב קרקע דמטבע נקנית אין הלואה נקנית ע"ש, ונ"ל לתרץ דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, והוא משום דבאמת היה אפשר לומר דין מחודש בזה, דזה דהלואה אינה נקנית באגב, היינו דוקא היכא שההלואה אינה תו בעין ביד הלוה דכבר הוציאה בהוצאה, אבל כשהיא עדיין בעין ביד הלוה אפשר דמהני קנין אגב, דכל עיקר הטעם דבהלואה לא מהני אגב כתבו התוס' דסברא הוא, דאיך יהנה הקנין על דבר שאינו בעין, וא"כ לא שייך זה כ"א בחוב שכבר הוציאו ואינו בעין, אבל אם הוא אכתי בעין למה לא יהנה הקנין, וגם מהראיות שהביאו התוס' אין ראיה, די"ל נמי התם מיירי בחוב שאינו בעין, ולפי"ז י"ל דרש"י סובר דבחוב בעין מהני אגב, ואין מקום עוד לקושית התוס', דמה שכתב רש"י דנקנה באגב, אין כוונתו בחוב שאינו בעין, אלא בחוב שהוא בעין, דאין דין הלואה עליו אלא הרי הוא כשאר מטבע, דעכ"פ אגב בעינן וזה יהיה שיטת פירושו, דבשכ"מ אפילו בהלואתו לפלוני, כלומר בהלואה גמורה שכבר הוציאה נמי מהני, ובברי לא מהני בשום הלואה, אפי' כשהיא עדיין בעין שאז אין דינה תו כהלואה אפ"ה קנין חליפין לא מהני ובעינן קנין אגב, והא שכתב שאין מטבע נקנה כ"א באגב, לרבותא דברי קאמר, פי' אפילו כשיצא מכלל הלואה מ"מ אגב בעינן, ובברי לא מהני בקנין חליפין, ולפי"ז יצא הדין דבחוב בעין מהני אגב, ומסתימת הפוסקים לא משמע הכי, אלא שכיון שלהוצאה ניתנה לא מהני תו:
ובכ"ז נ"ל ליישב רש"י בדרך הזה, דהא עכ"פ משכחינן בהלואה שמהני אגב, כגון בעיסקא שהוא פלגא מלוה, ומהני שם קנין אגב אפי' בהאי פלגא דמלוה, דמשום דאסור להוציאה כמבואר בב"מ, להכי מהני בה אגב כמ"ש בנמוק"י פ' הגוזל קמא, ובהגהות מרדכי שם, וכן בקצוה"ח סי' ס"ו, וכיון דאשכחינן צד שגם בהלואה מהני אגב, להכי הזכיר רש"י טעם זה ולומר דבברי לא מהני בשום הלואה בעולם אפי' בעיסקא, דלא מיבעי בהלואה גמורה ודאי דלא מהני, שבזה גם אגב לא מהני, אלא אפי' בעיסקא שהיא יצאה מכלל הלואה דעלמא, משום דאסור להוציאה, אפ"ה לא מהני בברי, דמ"מ מכלל מטבע לא יצאת, ולא עדיפא ממטבע אחרת דלא מהני בה קנין חליפין, אלא קנין אגב, ומיושבים שני הקושיות חדא בחבירתה, דודאי בהלואה גמורה לא מהני אגב, אלא אפי' בהלואה כזאת שיצאה מכלל הלואה דעלמא, או לפום סברתי היכא שהוא בעין, או בעיסקא, מ"מ מכלל מטבע לא יצאת, ולכה"פ אגב בעינן, והמפרשים נתלבטו בהבנת רש"י והעלו שדעתו שגם בהלואה מהני אגב, ודוחק דאין זה סברא כמ"ש התוס', ויש עוד להביא ראיה שרש"י סובר דלא מהני אגב בחוב דעלמא, דבמס' ב"מ (דמ"ו ע"א) בעובדא דר"פ, לא גריס רש"י הוי מסיק ביה זוזי, אלא ה"ג הוי לי' זוזי, והיינו משום דלגרסת "מסיק" מוכח מהתם דבחוב מהני אגב, ומשו"ה מחק רש"י לגרסא זאת וגריס "הוי" דלגי' זאת המעות פקדון ומשו"ה הקנה לו אגב קרקע, ומדמחק לגרסא דמסיק, מכלל דסובר באמת שבחוב לא מהני אגב, ואע"ג דמשום זה לא היה צריך אכתי למחקו, דהא י"ל דמיירי התם שהוא מסיק מאתו חוב כזה שנתן לו בעיסקא, שבזה ודאי מהני אגב וכנ"ל, וכן תי' באמת בהגהות מרדכי לגרסא הזאת דמסיק, מ"מ י"ל דרש"י סובר לדחוק דמיירי בכה"ג, ומשו"ה בחר יותר למחוק גרסא דמסיק, אבל עכ"פ מדמחקו מוכח שסובר דבחוב לא מהני אגב, וממ"ש כאן אין ראיה כמ"ש, והנכון ברש"י כמו שתרצנו בזה ודו"ק:
והנה ראיתי בס' מג"ש שהוסיף להקשות קושיא מחודדה על רש"י, דלרש"י דמפרש הטעם משום מטבע ולא משום הלואה, א"כ לפירושו ס"ל לרב דאין מטבע נקנה בחליפין, דהא בי רב משמיה דרב אמרי לה, ובב"מ דמ"ה קאמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וח"א אין מטבע נעשה חליפין, ולמה לא מסייע מהך דרב דהכא, דכיון דסובר כאן דאין מטבע נקנה בחליפין כ"ש דאין נעשה, כדאמר ר"פ התם אפי' למ"ד אין מטבע נ"ח, אקנויי מיקני בחליפין, וכ"כ התוס' להדיא התם, דמ"ד אין נקנה כ"ש דאין נעשה, ולעד"נ לומר דרש"י סובר דאין נעשה לא הוי כ"ש מאין נקנה, ויסבור דאע"ג דאין נקנה יכול להיות דנעשה, דרש"י לשיטתו מוכרח לסבור כן, דהנה בסוגיא דהתם קאמר הש"ס הטעם דמ"ד אין נעשה משום דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלא, ופרש"י משום דהוי כדבר שאינו מסוים ושלם ולא הוי דומיא דנעל, והרשב"א הקשה עליו דא"כ מה טעם דאין נקנה, הא אפי' דבר שאינו מסוים נקנה בחליפין, ובחבורי לב"מ שם כתבתי ליישב שאדרבה טעם דר"פ דצורתא עבידא דבטלה מאומת הוא יותר על נקנה מעל נעשה, דבסברא דעבידא דבטלה יש בו נמי טעם אחר הראוי לבטל החליפין, זולת טעם רש"י משום דלא הוי דומיא דנעל, דהא כשמחליף איש עם רעהו איזה חפץ בתורת חליפין, אין כוונתו להשיג מחבירו תשלום הדמים בעד חפצו, כ"א עיקר רצונו ומטרתו רק בחפץ השני שיקבל מחבירו, ואשר ימצא חפץ בו, ומקפיד הוא שיהיה בעין ורוצה דוקא אותו החפץ, וא"כ כיון שבמטבע עיקר חפצו הוא בצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, ממילא לא ישיג חפצו שרוצה בו, ובודאי אין חל הקנין ע"ז, וכ"כ היה מסתבר לי טעמי זה, עד שהיה קשה לי על רש"י, למה הוצרך לו לומר משום דלא הוי דומיא דנעל, ותיפוק לי' כיון דעביד דבטלה לא שייך קנין חליפין, כיון שהוא מקפיד על עצם הצורה, אכן בדעת רש"י י"ל משום דהוא קאי על הדין דאין נעשה, שפיר הוצרך לטעמו, דע"ז לא שייך סברתי, דהא כל קנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, וכל הקנין אינו אלא לפי שעה ואח"כ מחזיר הסודר, הרי דבדבר דנעשה חליפין לא בעינן שיהא לעולם בידו, ולהכי אע"ג דעבידא דבטלה ולא ישאר המטבע כמו שהיה, נמי שפיר לחול הקנין על ידה, כיון דלפי שעה מטבע שלימה היא, ולא גרע אח"כ כשיבוטל הצורה, מאילו החזיר לו הסודר לגמרי, ומשו"ה הוסיף רש"י הטעם דלא הוי דומיא דנעל וגזה"כ הוא, וכ"ז הוא בדבר הנעשה, אבל בדבר הנקנה בחליפין, שבזה ודאי שעיקר הקפידה הוא בעצם החפץ, וכיון דעבידא דבטלה ולא ישיג החפץ, ודאי שאין נקנה בחליפין, ובזה יש ליישב קושית הראשונים בסוגיא דהתם שהוכיח הש"ס ממתני' דעומד בגורן דאין מטבע נקנה בחליפין, והקשו דכיון דאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ למה לא פריך מינה למ"ד נעשה חליפין, והתוס' כתבו שבאמת גם מ"ד נעשה איתותב, אכן כל הראשונים לא ניחא להו בזה וכמ"ש בשמ"ק, ולמ"ש א"ש דאע"ג דטעם דאין נעשה ואין נקנה, שניהם משום דצורתא עבידא דבטלה, מ"מ סברת הטעם אין שוה בשניהם, דבאין נקנה הוי משום דהחפץ לא ישאר בעין, שזה טעם פשוט ומאומת מן הסברא, ובאין נעשה מוכרחים אנו למ"ש רש"י משום דהוי כדבר שאינו מסוים, ולזה שפיר י"ל, דאע"ג דמוכח ממתני' דעומד בגורן דאין נקנה, אבל אכתי אין ראיה לומר שגם אין נעשה, דבזה י"ל דלא ס"ל שמשום דעביד דבטיל יהיה כדבר שאינו שלם, דממ"נ אם נשגיח כמו שהוא עכשיו, הרי עתה דבר שלם הוא, ואם ע"ז שאח"כ תבוטל, הרי בלא"ה ק"ס אינו כ"א לפי שעה וסופו לחזור, דהמוכר אינו רשאי לעכב את הסודר כמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' קצ"ה), וכיון שטעם דאין נקנה מאומת יותר, להכי אע"ג דמ"ד נקנה איתותב, אבל מ"ד נעשה לא איתותב, ולפי"ז סרה קושית המג"ש כאן, דהא רש"י לשיטתו סובר דטעם דאין נקנה עדיף מאין נעשה, ואע"ג דרב סובר הכא דאין נקנה, אבל באין נעשה אכתי אין ראיה ויכול לסבור שנעשה, וכהוכחתי הברורה מסוגיא דלא פריך התם כ"א למ"ד דאין נקנה, אבל מ"ד אין נעשה לא איתותב, ואי"ל דא"כ איך היה ס"ד דר"פ התם דאפי' למ"ד אין נעשה אקנויי מיקני, די"ל דבס"ד דטעם דר"פ קאי רק על אין נעשה, ושם הוי בע"כ הטעם משום דלא הוי דומיא דנעל, ולא נחית כלל לסברתי שכיון דעביד דבטיל אין ראוי לחול הקנין, ולטעם זה דלא הוי דומיא דנעל, שפיר אמר דאקנויי מיקני, כיון דבנקנה לא בעינן נעל, אבל לבתר דמסיק דר"פ גם אין נקנה קאמר, וא"כ בע"כ דסברת ר"פ דעבידא דבטלה יתפרש מטעם דהחפץ לא יהיה בעין, ולטעם זה איה"נ מאומת ומסתבר יותר על אין נקנה מעל אין נעשה, ודו"ק כי הדברים נכונים, ואם כי בעיקר הדבר כתב גם המג"ש כן שאפשר לומר דרש"י סובר שאין נעשה לא הוי כ"ש מאין נקנה, אכן בטעם הדבר נטיתי מדרכו אשר דבריו דחוקים והבוחר יבחר:
בגמ' כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה, ואין להקשות דלמ"ד דבעינן חופה דחזיא לביאה, א"כ היאך מועיל חופה דביממא כיון דביאה בלילה, וביום אכתי לא חזיא, דלכאורה היה אפשר לתרץ, שדוקא כשהאשה אינה ראויה לביאה הוא דמעכב, וכגון חופת נדה, אבל הכא האשה ראויה לביאה אלא הזמן קא גרים, וכעין שתי' השעה"מ לההיא דירושלמי, דמשמע התם דכה"ג מכניס אשתו לחופה ביוהכ"פ, אע"ג דלרמב"ם איסור תשמיש ביוהכ"פ דאורייתא ואפ"ה קונה אותה למיקרי ביתו, ומשני נמי משום דבעצם ראויה היא אלא דיומא גרים, אלא שאח"כ דחה לחלוק זה, ולכאורה מהכא מוכח לחלק כן, ואמנם י"ל דמכאן אין ראיה, דשאני הכא דאפי' ביום גופא אפשר לבעול בבית אפל, וכיון דיש אפשרות לזה, אע"ג שהוא אינו עושה כן, אפ"ה ראויה מיקרי, אבל היכא שאין אפשרות כלל לבעול, אע"ג דהוי מצד אחר שגרים לזה, כגון ביוהכ"פ, אינה ראויה מיקרי, וביותר נראה להוכיח מכאן שאפי' בכה"ג דנידון דידן, דיש אפשרות לבעול, אלא דלאו אורח ארעא הוא נמי אינה ראויה מיקרי, דנקיט בברייתא שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשונה ומסיק דכיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל, ומוכח להדיא שמשו"ה נקיט הברייתא לילה, משום דכיון דביאה הוי בלילה, הוי החופה נמי בלילה, וא"כ מוכח להדיא דבעינן החופה שתהיה ראויה לביאה, דאי נימא דלא בעינן חופה דחזיא לביאה, מאי הוי דחופה לביאה קיימא, אטו משו"ה לא תוכל החופה להיות ביום, אע"כ דהחופה א"א להיות כ"א בזמן הביאה, והנה לבד שמכאן יהיה סייעתא לשיטת הרמב"ם, דבעינן חופה הראויה לביאה דוקא, וחופת נדה אינו קונה, אלא שגם יהיה ראיה למ"ש, דאפי' כשיש אפשרות לבעול, אפ"ה כיון דלאו אורח ארעא הוא, נמי אינה ראויה מיקרי, והנה הרב מ"ב כתב שמה שנוהגין לעשות נשואין לבתולה בע"ש ולערב טובלין ובועל אותה שלדעת הרמב"ם לא יפה הם עושים ע"ש, הובא בפ"ת (אה"ע סי' ס') ולמ"ש אפי' בכלה טהורה נמי לא יפה לעשות החופה ביום, כיון דבשעת מעשה לא חזיא לביאה, וכ"כ בקונטרס חופת חתנים סי' ד', שאפי' באינה ראויה מצד הזמן אינה ראויה מיקרי, וכן בהגהות יעב"ץ הוכיח מזה שנהגו לעשות החופה בלילה דוקא, ולמאן דחושש להחמיר כשיטת הרמב"ם נלע"ד שלא יפה לעשות החופה בע"ש ביום אפי' בכלה טהורה ודו"ק:
בגמ' בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה, עיין ברא"ש שכתב דטעם הרמב"ם דס"ל (בפ"י מאישות) דחופת נדה אינו קונה, היינו משום שיפרש בעיא דרב אשי בפרסה נדה קודם החופה, והיינו דמיבעי לי' אם חופת נדה קונה או לא ומדסלקא בתיקו הלכך אינו קונה, דאין לומר דהבעיא מיירי בפרסה נדה אח"כ, א"כ אין ראיה להרמב"ם, ועוד דא"כ כבר קנאה בתחלת חופה, אע"כ דמיירי בפרסה נדה קודם החופה להרמב"ם, והרא"ש הקשה עליו דא"כ מ"ש דמיבעי לי' לרב אשי על חופה דהכא לענין קניית התוס', ולא מיבעי כן בכ"מ שנזכר לקנין חופה בש"ס, חופת נדה הוי חופה או לא ע"ש, ולענ"ד נראה, שגם הרמב"ם יפרש דהבעיא מיירי בפרסה נדה אח"כ ובשעת החופה טהורה היתה, ולכן בכ"מ פשיטא דחופה כזאת הוי חופה לכל מילי, ורק לענין קניית התוס' כיון דהוי משום אומדנא מיבעי לי', דאפשר דאדעתא דהכי לא נתן כיון דסוף סוף לא בא לידי ביאה וכמ"ש הרא"ש גופא, ואפ"ה הוכיח הרמב"ם מזה את דינו דחופת נדה אינו קונה, דלא מפשטות הבעיא הוי הוכחתו, אלא ההוכחה הוא מכח זה, דכיון דבעיא דרב אשי הוי באת"ל דחבת חופה קונה, ואי חבת חופה קונה, אז בע"כ הפירוש דברייתא דלעיל שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשונה, היינו חבת חופה, ולילה דנקיט, משום דסתם חופה לביאה קיימא ואורח ארעא דביאה בלילה וכמ"ש בש"ס לעיל, וכבר כתבתי בדבור דלעיל שמזה מוכח דבעינן שתהא החופה ראויה לביאה, דאי נימא דלא בעינן חופה דחזיא לביאה, מאי הוי דחופה לביאה קיימא, דאטו משו"ה לא תוכל החופה להיות כ"א בזמן הביאה ע"ש שהארכתי בזה, וכיון דשיטת הרמב"ם דכל את"ל הוי פשיטותא, וא"כ איפשטא הבעיא דחבת חופה קונה, ממילא דלפי"ז מוכח מברייתא דלעיל דבעינן חופה דחזיא לביאה, ואפי' אינה ראויה מצד הזמן הוי אינה ראויה, דבעינן שלא תהא שום מניעה לביאה לא משום סבה, כ"ש חופת נדה שהאשה עצמה אינה ראויה לביאה, ומה שהקשה הרא"ש דאי בפרסה נדה אח"כ א"כ כבר קנתה טרם שפרסה נדה, י"ל כמ"ש המרדכי דמיירי בפרסה נדה בשעת וסתה וכיון דחזקה אורח בזמנו בא הרי מעיקרא היתה ראויה שתפרוס נדה היום ולא קנתה החופה כלל, ועוי"ל דסובר כשיטת רש"י, דהנה ברש"י ד"ה ופרסה נדה ופירש ממנה ומת, ודקדק החכ"צ בתשובה (סי' קכ"ד) דלמה שביק רש"י ונתגרשה, וכתב דרש"י סובר דפרסה נדה אח"כ, ובכדי שלא יקשה קושית הרא"ש הרי כבר קנתה, ע"כ פי' דמיירי שמת אח"כ ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוה חזיא לביאה מעולם, משא"כ גירשה שמרצונו יגרשנה, הלא יכול היה להמתין לגרשה עד שיבעול אותה אחרי הטהרה מנדתה, אבל במת משמיא עכבוהו ולא קנתה, וא"כ י"ל כן נמי בדעת הרמב"ם:
בגמ' כששוברתה מתוכה, הן המחבר בחו"מ (סי' פ"ד) הביא תשובת הרא"ש, דפרעון הנכתב בשטר לא הוי כפוגם וא"צ שבועה וכתב עליו הש"ך שהוא דין חדש לא נזכר בשום פוסק ומאין הוציאו. ולכאורה היה אפשר להוכיח מסוגיין דבכה"ג לא הוי כפוגם, מדלמד ר' יהודה לעשות כעצה הזאת לכתוב השובר בתוך הכתובה, ואם השטר נפגם עי"ז, למה לא חשש ר' יהודה לזה, ואין לדחות ולומר דהכא שאני כיון דנתרצו שניהם ע"ז וגם האשה נתרצית לזה, דהא מתני' לאו בדין פוגמת קא מיירי אלא בדין פחיתת הכתובה, דאפשר לעשות כעצה הזאת, והיינו דוקא כשהאשה מתרצית ע"ז, דהא אכתי היה לו לגמור בכאן אטו שארי שטרות דעלמא דניעביד כן אף שלא מדעת הלוה דשייך התם הפסד דפוגם, דאלת"ה מאי מקשה כלל וסבר ר' יהודה כותבין שובר, נימא נמי דשאני הכא שנתרצו שניהם לכתוב שובר, אע"כ משום דאנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיני' חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש דטעו בה אינשי ולא יהיו נזהרין מלכתוב שובר, וכדאמר ר' ירמיה גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, וכמ"ש בשמ"ק תי' הזה, וא"כ ה"נ לענין חשש דפגימה ניחוש להכי שמא יעשו כן בשטרות אחרות לכתוב הפרעון בתוך השטר, אע"כ דבכה"ג שנכתב הפרעון בתוך השטר לא הוי כפוגם, אכן באמת אין שום ראיה מכאן לתשובת הרא"ש, דז"ל רש"י בד"ה כששוברתה מתוכה בתוך הכתובה עצמה יכתוב השובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה כו' ע"ש, וכוונתו דלא מיירי כאן שתכתוב האשה השובר אחורי הכתובה או למטה התקבלתי, אלא דמיירי שבתוך עצם הכתובה יכתוב כן הסופר אלו הדברים שהיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה, וכותב זה קודם חתימת העדים וכמ"ש הריטב"א בכוונת רש"י, א"כ אין זה ענין כלל לההיא דפוגם שטרו, דהתם מיירי שהשטר נכתב על כל הסך, רק אח"כ נפרע מעט וכתב הפרעון למטה מחתימת העדים, משא"כ בכה"ג שקודם החתימה נזכר הקבלה, לא שייך כלל דין פוגם אפי' בשאר שטרות, כיון דמתחלה לא נכתב השטר יותר מע"ז הסך, אבל איה"נ לפגמה בפרעון שלאחר חתימה גם בכתובה לא התירו משום חשש דפוגמת, והנה לכאורה הי' אפשר להוכיח מרש"י דסובר דפרעון הנכתב בתוך השטר הוי כפוגם, מדדחיק לפרש דשוברתה מתוכה דהכא מיירי שכתובה בתוך הכתובה גופא קודם החתימה, דהשטר לא נפגם כלל עי"ז, ולא פי' כפשוטו דמיירי שכתובה למטה מן החתימות או אחורי השטר, אע"כ משום דבכה"ג היה חשש דפגימה, די"ל דלרש"י קושיא אחרת דחקתו לפרש כן, מה שקשה בסוגיין, דא"כ אמאי קאמר ר' יהודה בב"ב דיחליף שטרו, ולא עשה נמי כעצה הזאת, דיכתוב השובר בתוך השטר, דשוב ליכא חששא דעכברים, משו"ה הוכרח לפרש דהכא מיירי שהשובר נכתוב עוד קודם חתימת העדים, ועצה כזאת אין שייך כ"א כאן, שמתחלת הכתיבה היה תנאי ביניהם שתמחול על מנה, ורק לא היה באפשר לכתוב על מנה כדי שלא יהיה פוחת מתקנ"ח, לזה היה באפשר לעשות כעצה הזאת שיכתוב על מאתים כתקנ"ח, ובשטר גופא יהיה כתוב שקיבלה מחצה, משא"כ בשטר דעלמא א"א לכתוב קודם החתימה, דאם באמת כבר פרעו חמשים, לא יכתוב לו שטר יותר מחמשים, ובע"כ דהפרעון היה אח"כ, א"כ א"א לכתבו כ"א אחר החתימה וזה א"א כי אין זה תקנה שמא יגרור או ימחוק, וכ"כ הריטב"א להדיא הכוונה ברש"י ע"ש: