אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף נד:

דף נד.

ברש"י ד"ה דנייחד לה כו' ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי, עיין בגהש"ס שמציין להקשות מרש"י דלעיל דמ"ט ע"ב שכתב דבבנו לא אמר מתנה כמכר ולא מיקרי משעבדי, ועיין מ"ש שם ליישב:

סליק פרק רביעי

אעפ"י פרק חמישי

במתני' נתארמלה כו' בין מן האירוסין גובה את הכל, בשמ"ק ובתורי"ד הקשו מההיא דלעיל (דמ"ד ע"א) דאמרינן הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ע"ש, ולעד"נ דע"כ לא פליגי התם אלא דוקא בנשאת אח"כ אם אמרינן דבשעת הנשואין ע"י שכתב לה בשטר מחלה לשעבוד קמא שהיה לה ע"פ וכמ"ש רש"י לעיל דמ"ג ע"ב, וגם אנכי בחדושנו כתבתי דיש עוד מעלה אחרינא בזה שכתב לה, לענין תנאי כתובה, דכל היכא דלא כתב לה כתובה לית לה גם תנאי כתובה, ומשו"ה י"ל דמשום חביבותא זאת מחלה לשעבודא קמא, אבל היכא דנתארמלה מן האירוסין לכו"ע גביא ממשעבדי ואין שום מחלוקת ע"ז וכמו שהארכנו לעיל בזה, ועוד בנדון דהכא דמיירי בכתב לה מן האירוסין, אפילו לאחר הנשואין גובית הכל ממשעבדי מזמן האירוסין לכו"ע, דעיקר טעם דר' אסי לעיל דס"ל דאחד זה ואחד זה מן הנשואין, הוא משום דעד הנשואין לא היה כ"א ע"פ ועתה כתב לה בשטר עי"ז מחלה לשעבוד קמא, אבל בכתב לה מן האירוסין אז אפי' לרב אסי גביא אפי' ממשעבדי מזמן האירוסין, דבכה"ג אין שום נ"מ מאירוסין עד נשואין ולמה תמחול בחנם, ולפמ"ש שאין שום קושיא מדלעיל, ממילא נפל היסוד של התורי"ד להוכיח מכח קושיא זאת דפלוגתא דהכא הוא במחוררי אבל ממשעבדי לא גביא, ולדברינו אפשר הדבר דלת"ק דהכא גביא אפי' ממשעבדי, וכ"כ הרא"ש לעיל בפ' נערה סי' ד' דהך דהכא מיירי אפילו ממשעבדי ע"ש:

בגמ' א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת, ורש"י בד"ה תנ"כ תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפירקין דלעיל ע"כ, ועיין ברא"ש שהקשה עליו איך אמר לענין כל הני דתנן לעיל, דהא הכא אמר ר' ינאי למוכרת ולעיל אמר רבא דפשיטא לי' דמוכרת כתובתה יש לה כתובת בנ"ד, ולכך פירש דתנאי כתובה דאמר הכא, היינו רק התוס' ע"ש, אכן אנכי לא אבין כלל קושיתו, דזה ודאי דלשון דר' ינאי דהכא תנאי כתובה ככתובה משמע בכל תנאי כתובה כפרש"י, דאילו בתוס' לבד לא מיקרי זה תנאי כתובה, ואע"ג דרבא לא ס"ל כן במוכרת כדלעיל, מ"מ אטו גברא אגברא קא רמית, ואמנם אפי' נימא כיון דהכא הגמ' הוא דאמר נ"מ למוכרת, ואין זה מדברי ר' ינאי, וא"כ אין סברא שיסתום הש"ס כאן דין כזה מה שסתמה לעיל להיפך, נמי לא קשה מידי לפמ"ש לעיל בחדושיי, דבעיא דרבא במכרה לבעלה, היינו שרק מכרה בטובת הנאה ע"מ שאם ימות הוא לבד וכמו שפרש"י שם, וע"ז פשיט שם דלא הפסידה כתובת בנ"ד, י"ל שדוקא באופן כזה שלא מכרה רק על תנאי אם ימות, משא"כ בכתובת בנ"ד דמיירי שמתה היא, באופן זה לא נמכרה כלל והוי כמעיקרא, ולהכי יש לה כתובת בנ"ד, אבל מכרה דמיירי בבעיא דרב יימר לעיל מינה התם, שמיירי במכרה לבעל לגמרי, וסילקה עצמה לגמרי, בעיא זאת לא נפשטה כלל, וכיון דלא נפשטה ממילא הפסידה כתובת בנ"ד, דמספיקא לא מפקינן, וא"כ אין מקום לקושית הרא"ש על רש"י מהא דלעיל, דדוקא בבעיא דרבא דמיירי שבאופן זה לא נמכרה כלל פשיט לה דיש לה כתובת בנ"ד, והכא מיירי במוכרת לגמרי, להכי קאמר שפיר ר' ינאי דהפסידה כתובת בנ"ד, וזה נכון, ועיין היטב מ"ש לעיל:

ואפשר יש לומר כן נמי בדעת הרמב"ם שפסק לדר' ינאי דהכא כפרש"י, דבמחלה הפסידה כל תנאי כתובה, דז"ל (פי"ז מאישות) המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה, ובמוכרת פסק דלא הפסידה, וממ"נ אם יפרש כפי' הרא"ש בדר' ינאי, א"כ גם במוחלת לא הפסידה תנ"כ, ואי כשיטת רש"י א"כ גם במוכרת אמאי לא הפסידה, דהא בדר' ינאי כלל מוכרת ומוחלת כחדא, ולכן י"ל דגם מה שפסק הרמב"ם במוכרת דלא הפסידה, היינו נמי במוכרת רק על תנאי אם ימות כההיא דרבא, וכן יש לומר גם סמוכים לזה, דבשמ"ק לעיל כתב הטעם שרבא הביא הדין דמוכרת לאחרים קודם שבעיא אח"כ במוכרת לבעלה, היינו לאשמועינן דכל עיקר בעייתו הוא רק במוכרה לבעלה בטובת הנאה ע"מ שאם ימות הוא כמו במוכרת לאחרים, דודאי אינה מוכרת לגמרי דהא אינה יכולה למכור לגמרי פן תמות היא ובעלה יורשה, ובע"כ דהמכירה לאחרים הוא רק בטובת הנאה, כן נמי המכירה לבעלה מיירי נמי בטובת הנאה ולהכי בבעיא דרב יימר דמיירי במוכרת לגמרי לא הביא הדין דמוכרת לאחרים משום דלא מיירי במוכרת רק בטובת הנאה, וא"כ גם הרמב"ם שכתב הדין, המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים, ומדהזכיר גם לאחרים וכללם כחדא מכלל דהמכירה לבעלה היתה רק כמכירה לאחרים, והיינו בטובת הנאה ע"מ שאם ימות, ובאופן זה שפיר פסק דלא הפסידה כתובת בנ"ד משום דאם מתה היא לא נמכרה כלל, אבל איה"נ דמוכרת לגמרי וסילקה מן הכתובה לגמרי, אפשר דס"ל דהפסידה בנ"ד כמו במוחלת, אלא דקשה מדוע לא הזכיר הרמב"ם גם לדין הזה דבמוכרת לגמרי לא הפסידה, ומדלא הזכיר מכלל דלא נחית לחלק בזה, וצ"ע על הרמב"ם אם לא שנאמר, דבמוכרת ניחא לי' לפסוק כסוגיא דלעיל, ולא כר' ינאי דהכא, משום דסוגיא דלעיל דלא כוותי' ובמוחלת דליכא סתירה כנגד ר' ינאי פסק כוותי' וצ"ע:

בגמ' ולפוגמת פרש"י ז"ל לומר שאם פגמה התוספת אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתובה עצמה ע"ש, ומאוד תמוהים דבריו דהא מאי למימרא פשיטא, דהא בכל חוב דעלמא נמי הכי דינא דהכי קיי"ל דפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה, וראיתי בשמ"ק שכתב דמחמת קושי' הזאת נאיד התוס' מפרש"י לפרש דמיירי בשני שטרות ע"ש בתוד"ה ולפוגמת, ונלע"ד ליישב שיטת רש"י, דבשאר שטרות דומיא דהכא לא היה באמת חייב שבועה אפי' כשפוגם, ודוקא בתוס' משום דהוי ככתובה, והוא דהא הדין דפוגם שטרו אינו נפרע אלא בשבועה, היינו דוקא כשעבר זמן השטר אבל בבא ליפרע תוך זמנו נפרע שלא בשבועה אעפ"י שפוגם וכמ"ש בשו"ע (חו"מ סי' פ"ד סעי"ב), ולפי"ז יש לתרץ עפמ"ש התוס' בגיטין ל"ד ובב"ב ד"ה, הא כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים א"כ כל כתובה הו"ל תוך זמנה ולמה צריכה לישבע ותי' דבכתובה שאני כיון דאית לה בתנאי בי"ד עביד איניש להתפיסה צררי אפי' בתוך זמנו ע"ש, ולפי"ז ליכא בכתובה תוך זמנו, ועיין בב"ש אה"ע סי' צ"ו אי שייך בכתובה תוך זמנה, ונמצא דיש נ"מ בין שאר שטרות לכתובה לענין פוגם תוך זמנו, דבשארי שטרות פוגם תו"ז א"צ לישבע תוך זמנה, ובכתובה אפי' תוך זמנה נמי צריכה לישבע, והנה טעם זה לא שייך כ"א בעיקר הכתובה, אבל התוס' דלא הויא מתנאי בי"ד, תו הוי זה תוך זמנו ממש, דמן הדין לא היתה צריכה לישבע אפי' בפוגמת, ורק מטעם דתנאי כתובה הוי ככתובה, להכי צריכה לישבע אפי' בפוגמת התוס' תוך זמנה, דאע"ג דבשארי שטרות כה"ג דהוי תוך זמנו א"צ לישבע אפי' בפוגם, מ"מ בתוס' כתובה כיון דהוי דינו ככתובה צריכה לישבע אפי' תוך זמנה, ולפוגמת דקאמר כאן היינו פוגמת תו"ז דבזה שפיר יש נ"מ בין כתובה לשאר שטרות וזהו עצה נכונה ברש"י:

ואמנם בשיטת התוס' שמיאנו בזה, י"ל דסברי כשיטת רבינו האי המובא בטור ובסמ"ע וש"ך (חו"מ סי' פ"ד) דאפי' בתוך זמנו נמי צריך לישבע בפוגם, א"כ אפי' בשאר שטרות נמי הדין כן, ומאי רבותא דתנאי כתובה ככתובה, לזה הוכרחו לפרש דמיירי בשני שטרי כתובה, ואמינא עוד להוסיף דהתוס' לשיטתייהו מוכרחים לסבור כרבינו האי, דהנה בדעת הרמב"ם שסובר דבתוך זמנו א"צ לישבע אפי' בפוגם, כבר קיהה המ"מ (בפי"ד ממלוה) וחוכך למיפסק בזה דלא כוותי' משום דכיון דהודה בעצמו שפרע מקצת א"כ איתרעי החזקה דאין אדם פורע תו"ז, ומה כחה לפטרו עוד משבועה ע"י חזקה זאת ע"ש, ונראה לומר שזהו באמת סברת רבינו האי שחולק על הרמב"ם וסובר דחייב שבועה אפי' בתוך זמן, ובסברת הרמב"ם כתבו המפרשים דסובר דלא אמרינן כיון שאיתרע החזקה במקצת איתרע כולו, די"ל דבמקצת דאיתרעי איתרעי ובהמותר לא איתרעי כלל, עיין במ"ל שם ובס' נח"י סי' ע"ח, ולפי"ז י"ל דבסברא הזאת יפלגו הרמב"ם עם רבינו האי, דרמב"ם סובר דדוקא במקצת דאיתרעי איתרעי ולא בהמותר, וכיון דבהמותר קיימא החזקה בתקפה, משו"ה כחה יפה לפוטרה משבועה, ורבינו האי סובר דכיון שאיתרעא במקצת במקצת איבטלה לגמרי חזקה זאת, ומשו"ה שפיר חייב שבועה, ושיטת התוס' מבואר דסברי בכה"ג דאיבטלה לגמרי החזקה הזאת, והוא ממ"ש בב"ב (ד' מ"ה) ד"ה נתנה לו, הקשו אמאי לאח"ז המע"ה ה"ל למימר נשבע ונוטל כדמפרש בפ' כל הנשבעין דחזקה אין שכיר משהה שכרו כו' והכא הרי שהה שכיר כו' ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דשיהה לא שיהה עכ"ל, הרי דס"ל לתוספות לדבר פשוט דכיון דאיתרע במקצתו החזקה ממילא איתרעה כולה ולא אמרינן במאי דאיתרע איתרע ובמאי דלא איתרע לא איתרע, וכיון שהוכחנו דלשיטת התוס' ליכא בפוגם שוב החזקה, ממילא דבשארי שטרות נמי מחויב שבועה, ולכן הוכרחו לפרש בשני כתובות:

ובפשוטו י"ל בסברת רש"י דכוונתו נמי בשני שטרות, והיינו דכשפוגם ואומר שקיבל מקצת מן התוס' מחויבת לישבע על כל כתובתה העיקריית נמי אע"ג דיש לה שטר אחר ע"ז, ותוס' סברי זה לדוחק דדוקא בקיבלה מקצת מן העיקריית פגמה גם התוס' אבל במקצת התוס' לא פגמה העיקריית אם כתובה בשטר אחר וכמ"ש המהר"ש בתוס', ורש"י סובר שאפי' ברה"ג בקבלת מקצת התוס' פגמה נמי להעיקריית אפי' כשכתובה בשטר אחר ודו"ק:

בתוד"ה ולתובעת פי' הקונטרס שאם תבעה תוס' שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו כו' משכנה מקצת כתובתה יש לה מזונות כו', אולי דעת רש"י שדוקא בתובעת הכתובה או התוס' ושיירה מקצת גם במה שתבעה, דכשתבעה כתובה שיירה מקצת כתובה וכשתבעה תוס' שיירה מקצת תוס' בכה"ג הוי שיור, אבל כשתבעה כל הכתובה ולא שיירה כי אם תוספת לא הוי שיור, דלא כתובה העיקרית הוי שיור לתוס', ולא התוס' הוי שיור לתביעה העיקריית, דאע"ג דתנאי כתובה הוי ככתובה, מ"מ לא נחשבו שניהם כעין כתובה אחת, וכשתבעה אחת משניהם או העיקריית או התוספת תובעת כל כתובה מיקרי:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה