אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף נד.

דף נג:

בגמ' בת ארוסה מהו, וכתב בשמ"ק דהוה"ד דמצי למיבעי בארוסה גופא אי אית לה מזוני, וכ"כ בתורי"ד שגם בארוסה הו"מ למיבעי, אכן הריטב"א כתב דהביא הוא דוקא בהגיע זמן ולא נשאת דאז אוכלת משלו, אבל קודם הגעת הזמן דגם הארוסה גופא אינו אוכלת במזוני, פשיטא שגם הבת אינה אוכלת, ומשמע מפירושו דקודם הגעת הזמן ליכא למיבעי בארוסה גופא, דפשיטא שאין לה מזוני כדתנן הגיע זמן אוכלת משלו, אבל קודם הגעת הזמן אינה אוכלת, ודבריו אינם מובנים לי, דהא אפילו קודם הגעת הזמן יש למיבעי בארוסה גופא, דע"כ לא קאמרינן שאינה אוכלת, אלא דוקא בחיי הארוס, דהתם לאו בתנאי בי"ד קא אכלה, דדוקא מזונות שאחר מיתה הוא בתנאי בי"ד וכמ"ש הר"ן בס"פ, וכ"כ הרא"ש בסוגיא דלעיל גבי מוחלת כתובתה אין לה מזוני, וא"כ אפילו בארוסה גופא יש למיבעי גם קודם הזמן אם אוכלת לאחר מיתת הארוס בתנאי כתובה או לא, ושפיר כתבו הראשונים שגם בארוסה עצמה הו"מ למיבעי, אכן אכתי קשיא לי גם לדבריהם, איך שייך למיבעי בארוסה עצמה, הא לעיל דנ"ג בברייתא דאלמנה בבית אביה יש לה מזוני מן האב, והתם בארוסה מיירי כמ"ש רש"י, ואי נימא שיש לה מנכסי הארוס, איך חוזרת לאכול מנכסי אביה, וא"כ פשיטא מהתם שגם לאחר מיתת הארוס אינה אוכלת משלו, אלא דיש לדחות ראיה זאת, די"ל דהא דחוזרת לבית אביה, והיינו היכא דליכא נכסים לארוס, אבל אי איכא נכסים לארוס איה"נ דמתזנה מנכסיו, ובלא"ה צ"ל כן לפר"ח המובא שם בתוס' דמיירי באלמנה מן הנשואין, והתם בודאי יש לה מזונות מנכסי הבעל, אמאי חוזרת לבית אביה, אלא ודאי היכא דלית לה, וא"כ ה"נ נימא כן לפרש"י, ולפי"ז יצא הדין שגם הארוסה עצמה אין לה מזוני, דלפמ"ש שגם בדידה הוה הבעיא, והבעיא נשארת בתיקו א"כ לית לה מזוני דמספיקא לא מפקינן:

בתוד"ה בת אנוסה, תימה דאנוסה גופה תיבעי ע"כ, ונ"ל דאנוסה גופה פשיטא דלית לה מזוני דמ"ש ממוחלת כתובה דאמרינן לעיל דנ"ג דאין לה מזוני, והטעם דכיון דמחלה הרי הוא כאילו גבתה הכתובה דאין לה שוב מזוני, ועיין בתורי"ד שם, וה"נ באנוסה כיון דאין לה כתובה הוי כאילו גבתה כיון דאין לה ממה לגבות פשיטא ליה דאין לה מזונות, ורק בבת מיבעי ליה, אע"ג דלעיל גבי מוחלת לא מיבעי גם במזונות הבת, ופשיטא לן דבבת יש לה מזוני כמ"ש הרא"ש והראב"ד והתורי"ד, היינו משום דהתם כבר נכתבה הכתובה עם תנאיה, אלא שאח"כ מחלה. לכך אמרינן שפיר כיון דמזוני לא מיגרר אחר הכתובה, הכתובה דמחלה מחלה, אבל מזונות הבת דלא מחלה, לא מחלה, אבל הכא באנוסה שלא כתב לה כלל כתובה, וממילא לא נזכר גם תנאי הכתובה, ולכן מיבעי שפיר דאפשר שאין גם להבת מזוני, אלא דצ"ע לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל שם דבמוחלת פשיטא ליה דגם לבת אין מזונות, דכיון דעיקר כתובה אין לה, תנאי כתובה נמי לית לה, וצ"ל לדידיה דמוחלת שמדעתה מחלה, אמרינן דמחלה הכל, אבל הכא מיבעי ליה כיון דלא דמי כתובה למזוני וכמו שמפורש בגמ':

בגמ' אדעתא דמישקל ומיפק לא, והנה בחי' רעק"א הקשה דכיון דלמשקל ומיפק לא הקנה לה, א"כ אינו שלה רק להתקשט לפניו, אבל אינו ברשותה לגמרי ואינה רק כשואל ששאלה לה הבגדים להשתמש בה כו' וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרינן בערכין (דף כ"ג) הקדישו משכיר שוכר במעילה קאי כו' ע"ש, ונ"ל ליישב, דהנה כבר הרעישו הראשונים על הסתירה הזאת בההיא דערכין הנ"ל דהקדישו משכיר שוכר במעילה קאי, דמ"ש מההיא דלקמן (דף נ"ט) בית שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, ומשמע שכל זמן שהיא ממושכנת א"י להקדיש, ועמ"ש התוס' בב"מ (ד' ע"ג) ובב"ק ועוד כמה דוכתי כמה תרוצים ע"ז, ובחבורינו לב"מ כתבתי לחלק בין משכון לשכירות, דמשכנתא דהוי כמכר בידו עד שיסלק החוב וכדאמרינן בב"מ דס"ב אינהו בתורת זביני אתו לידי', וכיון דעד שיסלק החוב הוי כמכר, להכי אין יכול להקדיש, דפשיטא שדבר המכור כבר א"י להקדיש, אבל בשכירות דלא הוי כמכר כלל, דגוף הבית ודאי דלא הוי כמכור, אלא אפילו הנאת התשמיש נמי לא חשיב כמכור וכמ"ש התוס' בב"מ דנ"ו דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר כ"א לגבי אונאה אבל לכל מילי לא הוי כמכור וכיון דלא הוי כמכור שפיר יכול להקדיש, ועמ"ש לקמן דנ"ט בארוכה מזה, וא"כ ה"נ נהי דאדעתא דלמישקל ומיפק לא הקנה, מ"מ לא גרע ממשכנתא, אע"ג דהתם ודאי סופו לחזור לבעלים כשיגיע הזמן ואפ"ה כל כמה דלא פדה חשיב כמכורה, כ"ש הכא דברוב הפעמים אין סופו לחזור כלל לבעלים, ובודאי דכ"ז שהיא תחתיו דהוי של האשה ממש, לענין שאין יכול הבעל להקדישה, ולא דמי כלל לשוכר, דהתם גם בשעה שמושכרת הוי הגוף של בעלים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה