בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נג.
בגמ' סבר הוא מירתח רתח כו', מה שיש לדקדק בזה עמ"ש לעיל (ד"נ בתוד"ה ומאי עלייה:
בתוד"ה השתא נמי אהדר בי כו' א"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח"כ כתב כו', וצ"ל דהקדושין היו נמי בעת מעשה ההיא כשבא ר"פ ויהודה בר מרימר, אלא דהיה קודם הכתיבה, דא"א לומר דהקדושין היו מכבר קודם שבא ר"פ, ור"פ לא בא כ"א להשתדל בכתיבת הנדוניא, א"כ מה אמר ר"פ ליהודה בר מרימר שיעול עמו משום דיש מצוה בזה דה"נ תקנתא דרבנן, דכיון דכבר נתקדשה א"כ מה מצוה יש בכניסתו של יהודה, אטו אם לא יתן אבא סוראה כרצון ר"פ יבטל הקדושין ויגרש ארוסתו, דבשלמא אם עדיין לא קידשו, שפיר יש חשש שיתבטלו הקדושין אם לא יתן לו כרצונו, ובודאי יהודה ב"מ מצוה עביד בכניסתו, שעל ידו יקפוץ ויתן לבתו יותר וממילא יתקיימו הקדושין, אבל אם כבר נתקדשו אין שום מצוה בכניסתו, ולכן בע"כ דבכניסתם עוד לא נתקדשו, והקדושין היו אחר כניסתם, רק קודם כתיבת הנדוניא וק"ל:
בגמ' בעי רב יימר מכרה כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנ"ד או לא, ופרש"י בד"ה אין לה, מי אמרינן כיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה כו' ואין הירושה באה עכשיו אלא מכח הבעל כו', ולכאורה יש להבין מה הוצרך לאריכות ולא פירש כפשוטו, דכיון שמכרה הכתובה, ממילא אין לה עוד בכתובת בנ"ד נמי, דתנאי כתובה ככתובה, וכמו שפירש לקמן בדין דמוחלת כתובה אין לה מזונות, משום דתנ"כ ככתובה, ובפשוטו י"ל משום דבאמת אין לה זכות למכור זכות בניה דאינהו מכח תקנתא דרבנן אתו, ולא דמי למזונות שהזכות שלה הוא ובידה למחול ולמכור, ועוד היה אפשר לומר דבלא"ה הקשו האחרונים איך תוכל למכור הכתובה לבעלה, הא אין רשאי לדור עמה בלא כתובה, ולכן תרצו דמיירי הכא שלא מחלה לגמרי הכתובה, אלא מכרה כך בטובת הנאה ע"מ שאם ימות הבעל, אבל אם יגרשנה יש לה כתובה, ואי נימא כן, ממילא יתיישב קושיתי נמי, מה שלא פי' כפשוטו, דהא לא מצי לפרש דהטעם משום שאין לה עוד שום זכות, כיון דבאמת יש לה זכות, דלא מכרה רק אם ימות הבעל, ולענין כתובת בנין דכרין שמתה היא בחיי הבעל, על אופן זה לא מכרה, אכן ברש"י א"א לומר כן, דא"כ איך כתב דסברת הבעיא הוא משום דפקעה תורת ירושת אביה, הא באופן הזה לא נמכרה כלל, וסברא דכיון דנקל בעיניה להפסידה, זה לא מוזכר כאן ברש"י כ"א אח"כ במילתא דרבא, אלא משמע ודאי שרש"י יפרש דמכרה דהכא מיירי שמכרה לגמרי בכל אופן, וא"ש דפקעה ירושת האב, וכן מוכח מרש"י דלקמן, דבדין דרבא דמוכרה לבעלה, הזכיר רש"י שמכרה בטובת הנאה ע"מ שאם ימות, וכאן לא הזכיר זה מכלל דיפרש דכאן מיירי שמכרה לגמרי, וא"כ יוחזר הקושיא הנ"ל, דל"ל מטעם דפקעה ירושת אב תיפוק לי' מטעם דאין לה עוד שום זכות, וממ"נ איך יפרש, דאם מיירי שלא מכרה כ"א ע"מ שאם ימות, א"כ גם ירושת אב לא נפקע ואם שמכרה לגמרי, למה לו טעם דפקעה ירושת אב, ולכן נ"ל בדעת רש"י, דודאי מיירי כאן שמכרה לגמרי אלא דא"כ הא מוכרח הבעל לכתוב לה כתובה אחרת משום דאסור להשהותה בלי כתובה, וזהו דקא מיבעי לי' לרב יימר, מי אמינא כיון דהכתובה קמייתא שבא מכח ירושת אב כבר נפקעה, ונהי דכעת מחויב לכתוב לה כתובה אחרת, אכן כיון דעיקר הכתובה השניה הוא משום שלא תהא קלה להוציאה, די אם יהיה לה רק המנה ומאתים ולא תנאי כתובה, או"ד כיון דכתב לה כתובה אחריתא אית לה נמי כל תנאי כתובה:
וארווחנא ליישב בזה מה דקשה לכאורה דלקמן דאמר רבין משמי' דר"א דמוחלת לבעלה אין לה מזונות, השיב רב חסדא דאי לאו משמי' דגברא רבה הוה אמר לו משיב רעה תחת טובה, וא"כ כשאמר רבא דפשיטא לי' דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנ"ד, אמאי לא קשה לו נמי כזה, דהא משיב רעה תחת טובה הוא, דהנה הדין דכתובת בנ"ד אינו רק כשמתה היא בחיי הבעל, וא"כ ממ"נ אימתי מחלה, אי נימא שמחלה קודם מיתתה, מה צורך למחילתה כיון שבלא"ה יירשנה בעלה, ובע"כ שמחלה מחיים, ואז הלא מוכרח הבעל לכתוב לה כתובה אחריתא משום דאסור להשהותה בל"ז, וא"כ אין לו לבעל שום טובה ממחילתה, אחרי שמוכרח לכתוב לה כתובה אחרת, אבל לקמן גבי דין דמזונות דמיירי שמת הבעל בחיי האשה, וא"כ נוכל לומר דמחלה הכתובה לבעלה שעה קודם מיתתו שאינו דר עמה עוד וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת, ונמצא דהוי טובה גמורה, ולכך השיב דמשיב רעה תחת טובה הוא, ועוי"ל דהכא לא שייך משיב רעה, כיון דמחלה כתובתה, דזהו בעצמו הטובה, ואי נימא דמחילתה לא מהני, אין כאן שום טובה:
ולפמ"ש בכוונת רש"י יתיישב גם הסוגיא משארי תמיהות, חדא מה שהקשה המהרש"א, דמעיקרא פרך רבא ותיבעי מוחלת ואהדר לי' איה"נ דמיבעי לי' גם במוחלת, ואח"כ פשיטא לי' לרבא גופא במוחלת, וכבר קדמוהו בקושיא זאת בשמ"ק ע"ש, ועוד קשה דאמאי לא בעי רב יימר כ"א במכרה לבעלה, ובמכרה לאחרים לא הזכיר כלל היאך הדין כמו שהזכיר רבא, ולכן נראה דסברת רב יימר וסברת רבא חלוקות מקצה לקצה, ומה שלזה פשיטא לזה מספקא, דרב יימר לא קא מיבעי לי' כ"א באופן שמכרה לגמרי ואין לה עוד שום זכות בכתובה, ובעייתו הוא רק כיון שהבעל יכתוב לה עוד הפעם כתובה, אם תנאי הכתובה חל גם בשניה, או נימא שרק מנה ומאתים אית לה ולא כל תנאי כתובה, ולספק זה ודאי דהוא הדין גם במוחלת יש לספק כן, דהא התם נמי מחויב הבעל לכתוב לה כתובה אחרת, ולכך השיבו רבא ותיבעי לך מוחלת, כלומר דלספק בעייתך יש נמי לספוקי גם במוחלת, אבל אם לא היתה מוכרת רק ע"מ אם ימות, באופן זה לא מספקא לי' לרב יימר כלל לומר דאבדה כתובת בנ"ד, כיון דעיקר המכירה לא היתה כ"א כשמת הבעל, וכשמתה האשה אין כאן מכירה כלל, ומהיכא תיתי נפסידה כתובת בנ"ד, וסברא דכיון שנקל בעיניה להפסידה משום זה תפסיד, לא ש"ל לרב יימר כן, ולהכי במוכרת לאחרים שלא תוכל למכור לאחרים כ"א כשימות הבעל, אבל כשתמות היא לא תוכל למוכרה, לא נפל אצלו שום ספק בזה, היאך יהיה עם כתובת בנ"ד, דודאי שלא תפסיד כתובת בנ"ד, כיון דכתובת בנ"ד הוא רק אם מתה האשה בחיי הבעל, ובאופן זה לא נמכרה כלל הכתובה, ולכך פשיטא לי' בזה ולא הזכיר כלל הדין שלא מיירי ממנו, ואיהו לא מיירי רק בדין דמוכרה לגמרי דצריך לכתוב לה כתובה שניה, אם גם בשניה יש כל תנאי כתובה. אמנם רבא בספק דרב יימר ס"ל לודאי, דכיון שכתובה השניה לא נכתבה כ"א משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, די רק אם יהיה לה מנה ומאתים, ומה ענין זה לתנאי כתובה, ודאי דתנאי כתובה לית לה, ולכך במוחלת פשיטא לי' דאין לה כתובת בנ"ד, כיון דבמחילה מחלה לגמרי, וא"כ אין לה עוד שום זכות בתנאי כתובה, והא דמיבעי לי' במכרה לא נוכל לפרש במוכרת לגמרי, דבכה"ג הוי כמוחלת וודאי אין לה, ולהכי דקדק רש"י לפרש בדרבא שלא מכרה רק ע"מ אם ימות, ויש לה עוד תנאי כתובה הראשונה, רק עיקר בעיתו, אי נימא כיון שנקל בעיניה להחליטה הפסידה, או דילמא אמרינן זוזי אנסוה, ומה שפרש"י במחלה דלהכי הפסידה משום דנקל בעיניה, לכאורה לפמ"ש במחלה א"צ לטעם זה, דהא התם הפסידה כיון שאין לה עוד שום זכות, וי"ל דשפיר הוצרך לזה, כפמ"ש בשמ"ק, דהיה קשה לי' דהא גם אם לא מחלה יירשנה בעלה ובכ"ז תקנו כתובת בנ"ד, לזה הוסיף דבמחלה כיון שנקל בעיניה הפסידה, או אפשר י"ל דמוחלת דרבא מיירי נמי שמחלה רק על תנאי אם ימות, ולא מחלה לגמרי, ולהכי מוכרח רש"י להביא טעם הזה, דבלא זה לא הפסידה כתובת בנ"ד, כיון דכשמתה היא לא מחלה, אלא משום טעם דנקל בעיניה ודו"ק:
בגמ' מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנ"ד, ויש לתמוה היאך יכולה היא למחול זכות הבנים, ועמ"ש בדבור דלעיל, ובתורי"ד כתב דכיון דהבעל לא אתני עם הבנים עצמן, רק עם האשה קא מתני לכך יכולה היא למחול, והוכיח מכאן דראובן שאמר לשמעון קנה ממני בסודר שאתן ללוי חפץ פלוני אם ירצה שמעון למחול מוחל ולא אמרינן זכותא דלוי ולא כל הימנו של שמעון למחול, אלא שהביא בשם הרב דשמעון אין יכול למחול ולהפסיד ללוי מה שקנה בשבילו ואין ללמוד זה מכתובת בנ"ד דאין דומה זה לזה ע"ש, ואפשר לומר טעם דאין ללמוד זה מזה, דהיינו משום דבכתובת בנ"ד, הבנים אינם בעולם עדיין, ומדינא לא חל כלל התנאי, ורק מתקנת בי"ד, ולכן הם אמרו והם אמרו שאם מחלה לגוף הכתובה בטלה נמי כתובת בנ"ד, אבל היכא דהקונה הוא בעולם, שמדין קנה, לא מהני מחילת שמעון, ועיין בס' יד המלך (פי"ז מה"א הי"ט) הובא בפ"ת אה"ע (סי' ק"ה) שהעלה מדעת עצמו כסברת הרב שבכאן, ולא זכר כלל מכאן, וגם שהתורי"ד עצמו סובר שגם בכה"ג יכול למחול וכמו שזכרתי:
ברש"י ד"ה מוכרת לבעלה, נמי טובת הנאה בעלמא כו'. כוונתו דלכאורה אינו מובן, בשלמא במכרה לאחרים שבאמת המכירה נתבטלה ואין ללוקח כלום, והבעל אינו כ"א יורש, ורק אנו דנין אם פשעה במכירתה שפיר אנו אומרים דלא נקראת פושע כיון דזוזי אנסוה, משא"כ במכרה לבעלה שהמכירה נתקיימה אצל הבעל והרי הוא מעתה כלוקח, ונהי דלא פשעה מ"מ סוף סוף מכרה ואמאי לא הפסידה, לזה הוצרך רש"י להוסיף דהבעל אינו נותן כ"א דבר מועט ואינו לוקח מאתה כ"א הצד האחד שימות הוא, וכשתמות היא נשאר יורש בכתובתה:
בגמ' יתיב רבין בר חנינא קמי' כו' וקאמר משמי' דר"א מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזוני, ורש"י פי' דהיינו באלמנותה, והנה הרא"ש הביא דעה דאין לה מזונות אפילו בחיי הבעל, והוא דחה זה בשתי ידים, דמזונות אשתו בחייו אינה מתנאי כתובה אלא או שהם דאורייתא למ"ד כן, או שרבנן תקנו משום מעשה ידיה, ואם נוטל מע"י צריך לזונה. ורק מזונותיה שמן היורשים מתנאי כתובה הם ע"ש, והנה דעה הזאת היא דעת הרמב"ם (פי"ז מאישות הי"ט) שכתב וז"ל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה ע"כ, ומלשון זה הבינו כולם בכוונתו שאפי' בחייו אין לה מזונות, דאי דוקא לאחר מיתה, מאי אפילו מזונות דקאמר מ"ש מזונות משארי תנאי כתובה, ועוד הא מזונות יותר נקל להפסיד משארי תנאי כתובה וכמו שיבואר בדברינו, וא"כ מאי אפילו דקאמר, אלא ודאי שכוונתו דגם בחייו אין לה מזוני אע"ג שאין זה מתנאי כתובה, ועיין בר"ן בפירקין שהביא כן בשם הרמב"ם, ובאשר שבאמת דברי הרמב"ם הללו תמוהים מאוד, ואינו מובן איזה הכרח היה לו לפרש כן בכוונת הש"ס, לכן נ"ל עכ"פ לבאר דעתו, שלשיטתו מוכרח לפרש כן, דהנה בלא"ה יש בדין זה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפי"ט מאישות הי"ב) שדעת הרמב"ם דבמוחלת כתובתה אין מזונות גם להבנות, דז"ל שם אבל אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות ניזונות שמא מחלה אמן כתובתה ע"כ, הרי דס"ל דבמוחלת כתובתה, נגרר אחרי מחילה הזאת גם כל תנאי הכתובה כגון כתובת בנ"ד ומזון הבנות וכמ"ש הרמב"ם להדיא בספי"ז שהבאנו לעיל, דמוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה, ואמנם הראב"ד השיגו בזה וז"ל הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא כפרעון ע"כ, משמע מדברי הראב"ד שתנאי הכתובה אינו נגרר אחר מחילת הכתובה, והא דהיא עצמה מפסדת מזונותיה אחר המחילה, היינו משום דאין לה מזונות כ"א עד שישלמו כתובתה, וכיון דמחלה הרי כאילו קיבלה הכתובה, וממילא אין לה תו מזוני, אבל מזונות הבנות לא תליא בזה, ולכן אפילו אם מחלה הכתובה יש לבנות מזונות, דתנאי כתובה אינו נגרר אחר הכתובה, ואע"ג דלענין כתובת בנ"ד אמרינן להדיא בגמ' דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנ"ד, היינו משום דכיון דמחלה הכתובה אין לה עוד מה להוריש לבניה, אבל מזונות הבנות אינם נגררים אחר הכתובה:
והן אמנם כשאני לעצמי הייתי מיישב דעת הרמב"ם מהשגת הראב"ד והייתי אומר שבאמת במחילה ופרעון גם הרמב"ם סובר דלא איבדה מזונות הבנות, דכיון דמתחלה נכתבה הכתובה ונתחייב בכל תנאי הכתובה, אם מחלה אח"כ, לא מחלה אלא הכתובה ותנאי הכתובה שתלויין בכתובה, כגון כתובת בנ"ד, אבל מזונות הבנות שאין תלוי בכתובה אלא תנאי בפני עצמו הוא שהתנה עליה אעפ"י שמחלה כתובתה תנאו קיים, ומ"ש הרמב"ם בפי"ט מאישות דאם אין שטר כתובתה יוצא מתח"י אין הבנות ניזונות שמא מחלה, היינו דכיון דאין שטר כתובה יוצא חיישינן שמא מחלה בתחלת התנאי ולא נכתבה הכתובה כלל, דכיון שבתחלה מחלה לא ירד כלל הבעל לשום חיוב מחיובי תנאי הכתובה, ומ"ש בפי"ז המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי הכתובה, היינו רק תנאי הכתובה התלויין בכתובתה כגון כתובת בנ"ד, אבל לא מזון הבנות, אכן מה אעשה שכל הראשונים לא הבינו כן, ולא ניחא להו לחלק כמו שכתבתי, וטעמם יתבאר בדברינו, וסבירא להו דלשיטת הרמב"ם גם במוחלת כתובתה איבדה מזונות הבנות:
והנה מלשון הש"ס דקאמר מוחלת כתובתה אין לה מזונות, היה מוכח לכאורה כהראב"ד, שדוקא היא עצמה מפסדת המזונות משום דהוי כפירעון, דאלת"ה אלא כשיטת הרמב"ם דכל תנאי כתובה נגרר אחר הכתובה, א"כ היה לו לומר רבותא יותר גדולה שאפי' הבנות אין להם מזוני, ומדלא הזכיר כ"א שהיא מפסדת מזוני, מכלל דבאמת הבנות לא הפסידו, ועיין במ"מ (פי"ט הי"ב) שרמז לגמ' הזאת שמכאן יהיה סיוע לשיטת הראב"ד, ולכן אני אומר דדין הראשון של הרמב"ם נמשך מדין זה, דמפני שהרמב"ם לשיטתו דסובר דבמוחלת הכתובה נמחלו גם כל תנאי הכתובה, וכשיטתו מוכח בש"ס כמו שנבאר, וא"כ יקשה לכאורה עליו מאי אשמעינן רבין ב"ח דמוחלת אין לה מזוני הול"ל רבותא יותר גדולה שאפי' מזון הבנות הפסידה, ולכך מוכרח לפרש דדין דרבין בר חנינא דאין לה מזונות לא מיירי במזונות דלאחר מיתה שהוא מתנאי כתובה דבזה לא נחית לאשמעינן, דמילתא דפשיטא הוא לדידיה דכיון שאין לה הכתובה אין לה גם תנאי כתובה, שזה נגרר אחר הכתובה, ואם היה רוצה רבא להשמיענו דין דתנאי כתובה, היה אשמועינן באמת רבותא הגדולה ביותר שאפילו מזון הבנות אין להם, אלא ודאי שזה לא נחית רבין לאשמעינן דפשיטא הוא לגבי', ורק אשמעינן רבותא היותר גדולה שאפילו מזונות שבחיי הבעל שאין זה כלל מתנאי הכתובה נמי הפסידה, וא"כ לשיטת הרמב"ם מוכרח זה מן הש"ס שאפילו בחיי הבעל נמי אין לה מזוני, ודו"ק היטב כי זה נכון:
אלא דאכתי ערבך ערבא צריך, דנהי דעתה שסובר הרמב"ם דתנאי כתובה נגרר אחר הכתובה, מוכרח הוא לפרש דרבותא דרבין הוי אפילו במזונות שבחייו, מ"מ זה גופא מנ"ל דתנ"כ נגרר אחר הכתובה, דילמא באמת הנכון כשיטת הראב"ד שאין תנ"כ נגרר אחר הכתובה, אכן באמת שיטת הרמב"ם מוכרחת בש"ס, דהנה לבד הראיה שהביא בס' מגדל עוז מלקמן ריש פ' אעפ"י דנ"ד ע"ב, א"ר אייבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת, דאי מחלה הכתובה נמחל כל התנאי כתובה וכמ"ש רש"י שם. הרי להדיא דבמחילת הכתובה נמחלו כל תנאי הכתובה, ואע"ג שהראב"ד והרא"ש מפרשים שם דלא מיירי בכל תנאי כתובה אלא בתוספת כתובה, דהתוס' הוא ככתובה לענין זה, ולא תנאי כתובה דמזון האשה והבנות וכתובת בנ"ד, אכן הלשון דתנאי כתובה דאמר ר' ינאי משמע שקאי באמת על תנאי כתובה ולא על התוס' בלבד, שזה לא מיקרי כלל תנאי כתובה, וגם רש"י ז"ל מפרש בהדיא לקמן דבכל תנאי כתובה מיירי, ומה שקשה משם על הרמב"ם בדין דמוכרת יבואר בעזה"י בפרק אעפ"י:
ועוד נ"ל ראיה להרמב"ם, דלקמן (דנ"ד ע"א) קא בעי הש"ס בת אנוסה מהו כיון דלית לה כתובה לית לבתה מזוני כו', ובשלמא לשיטת הרמב"ם דתנ"כ נגררים אחר הכתובה יש מקום לבעיא הזאת, מי נימא כיון דלית לה כתובה לית לה נמי תנאי כתובה, או"ד לא דמי לכתובה וכמ"ש בגמ', ואע"ג דבמוחלת כתובתה פשיטא לי' שאין להבנות מזונות משום דאין לה כתובה, והכא מיבעי לי', זה לא קשה, דהתם דמחלה מדעתה י"ל שמחלה הכל, אבל הכא שלא מחלה מדעתה כלל, לכך יש מקום לספק דילמא רק כתובה אין לה משום דלא מצי לגרשה אבל מזוני יש לה, אכן אי נימא כשיטת הראב"ד דתנאי כתובה אינם נגררים כלל אחר הכתובה, ואפילו במחלה מדעתה יש לבנות מזוני, א"כ מאי מיבעי בבת אנוסה, דנהי דהכתובה הוי כאילו נפרעה משום דיצא כסף קנסה בכתובתה, אבל מה ענין זה למזונות דבנות, וכמו דבמוחלת פשיטא לי' דיש מזונות להבנות מ"ש באנוסה דמספקא לי', ונהי מהבעיות הראשונות כגון בת שניה לא קשה על הראב"ד, דהתם מה שאין לה הכתובה, לא הוי הטעם משום דנפרעה הכתובה, אלא משום דלא תקנו לה כלל כתובה, וכן בארוסה הוי טעם זה, ולכן שייך למיבעי אפשר שכמו שלא תקנו לה כתובה, לא תקנו גם תנאי כתובה, אבל באנוסה דבאמת יש לה כתובה דמה פשעה אלא דאמרינן דיצא כסף קנסה בכתובתה, וכאילו קבלה הכתובה, וא"כ מה שייך למיבעי בבתה, הא גם הכתובה היה צריך לתת לה אי לא היה פורעה, אלא דנפטר משום דפרעה, ומה ענין זה למזונות הבת, אלא ודאי כשיטת הרמב"ם דתנאי כתובה נגרר אחר הכתובה, וכיון דכתובה אין לה, אין לה גם תנאי כתובה, דהא מ"מ לא נתקנה כתובה אצלה, וכיון דכתובה לא נתקנה גם תנ"כ אין לה, בשלמא היכא דהיה לה כתובה ואח"כ פרעה הכתובה שאינה מפסדת מזוני גם להרמב"ם, היינו משום דהתם שהכתובה נכתבה וממילא נתחייבו גם בכל תנאי כתובה, ולכן אם אח"כ פרעה הכתובה, לא נפטר מתנ"כ, אבל באנוסה דמשום שפרעה כבר, ממילא לא בא כלל לידי כתיבת כתובה, ולא נתחייב כלל גם בתנאי כתובה, דחיובים דתנאי כתובה נמשכים מחיוב הכתובה, ואי הא ליתא הא נמי ליתא, אבל לשיטת הראב"ד דתנאי כתובה אין נגרר כלל אחר הכתובה, א"כ נהי דכתובה אין לה משום דנפרעה, אבל תנאי כתובה למה לא תקנו רבנן, הא לדידיה לא נמשך חיוב התנאי כתובה מחיוב הכתובה, ואפשר י"ל שע"כ לא קאמר הראב"ד דתנ"כ אין נגרר אחר הכתובה, היינו דוקא לאחר שנכתבה הכתובה, שאז אפילו אם פרעה או מחלה הכתובה לא נפקע בזה חיוב דתנ"כ, אבל מתחלת חיובו נגררים אחר הכתובה, ואי לא נכתב כתובה לא בא גם לידי חיוב תנאי כתובה, וכמו שרציתי לעיל ליישב דברי הרמב"ם בסברא זאת אלא שאפשר לומר דלא מסתבר לומר הכי, דבשלמא אם התנאי כתובה היה תלוי דוקא בכתיבת הכתובה אז היה מקום לומר כן, דכיון דלא נכתבה הכתובה לא באה גם לידי חיוב תנאי כתובה, אבל הא באמת אף אם לא נכתבה כלל יש לה נמי כל תנאי כתובה כדתנן לא כתב לה בנין נוקבין דיהוויין ליכי כו' חייב שהוא תנאי בי"ד, וא"כ מה ענין זה לכתובה, ונהי דבכ"ז בשניה וארוסה יש לומר כן, דהתם מה שאין לה כתובה הוא משום דאיתתא לא חזי לכך לכן יש מקום ספק למיבעי, דילמא כמו שלא תקנו לה כתובה לא תקנו גם תנאי כתובה, אבל באנוסה שבאמת ראויה היא לכתובה, אלא משום דהוי כאילו פרעה, א"כ מה ענין מזונות הבנות לזה, אלא היותר נכון כשיטת הרמב"ם: