בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נא:
בתוד"ה אין פודין, ארישא קאי, כוונתם דלא נוכל לפרש שגם אסיפא דרצה פודה פליג רשב"ג וסובר דאפי' רצה אינו פודה דא"כ בע"כ לומר דטעמא דר"ג הוי משום דלא ליגרבו וליתי, ולא מטעם דוחקא דצבורא, דאי מטעם דוחקא רצה אמאי אינו רשאי לפדותה, וא"כ אכתי הו"מ למיפשט הבעיא בגיטין מרשב"ג, דבע"כ מטעם דלא ליגרבו ס"ל, וקושית התוס' דלעיל דנפשוט מהת"ק יוחזר עתה מרשב"ג, והרשב"א בחדושיו לגיטין שם הקשה באמת כן, דאכתי נפשוט מדרשב"ג ע"ש, ולזה כתבו התוס' לתרץ דרשב"ג רק ארישא פליג, אבל בסיפא היכא דרצה, גם רשב"ג מודה דאיסור ליכא ורק בחיוב פליגי, דלת"ק יש חיוב כפייה אפי' עשרה בדמים, ולרשב"ג אין חיוב כפייה יותר מדמיה, ולפי"ז אין לפשוט מזה הבעיא לא לצד זה ולא לצד זה, די"ל דשניהם סברי טעם דלא ליגרבו, ואפ"ה ברצה רשאי לפדות משום דאשתו כגופו, ולא תקנו חז"ל בזה, ופליגי בחיוב הכפייה, דלת"ק כיון דאשתו כגופו ואין איסור בדבר ממילא מחויב הוא לפדותה אפי' עד עשרה בדמי' מתנאי כתובה, וכן מוכח ברא"ש דהחיוב הוא משום תנאי כתובה ואשתו כגופו ע"ש, הרי דמצריך לתרי טעמי והוא כמו שכתבנו, ורשב"ג סובר דנהי דאשתו כגופו, מ"מ עדיפא מגופו לא הויא, וכמו שבגופו הברירה בידו, אם ירצה שלא לפדות עצמו ביותר מדמיו רשאי ואין כופין אותו ע"ז וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רנ"ב בש"ך סקי"א) כן נמי באשתו, וכן נמי י"ל לאידך גיסא דתרווייהו סברי טעם דדוחקא דציבורא, ומשו"ה ברצה לא פליגי וסברי דיוכל לפדות, ורק בכפייה פליגי, דת"ק סובר דלדוחקא דבעל לא חששו, וכופין אותו ע"ז, ורשב"ג סובר דחששו נמי לדוחקא דבעל ואין כופין אותו, זהו כוונת התוס', ומיושב בזה קושית המהרש"א כאן, דלמה לא הוכיחו התוס' מרשב"ג להיפך, דהטעם משום דלא ליגרבו, דלמ"ש אין זה מוכרח כלל, ודע דבשו"ע (אה"ע סי' ע"ח) כתב המחבר וז"ל נשבית אשתו אין מחייבין לפדותה יותר מדמיה כו', והקשו הב"ש והח"מ דהא פסק הזה הוא כרשב"ג, וא"כ למה קתני אין מחייבין דמשמע אבל איסורא ליכא, ולרשב"ג איסורא יש בזה ע"ש, ולא ידענא מאין פשיטא להו דלרשב"ג יש איסורא, הא למ"ש בדברי התוס' דגם רשב"ג לא פליג כ"א ארישא, אבל אם רצה פודה וליכא שום איסור, וכ"כ בשמ"ק ובר"ן ובפנ"י בגיטין דלרשב"ג נמי ליכא איסורא ודו"ק: