בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נא.
בתוד"ה סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז, אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא כו', ולעד"נ ליישב, דפלוגתתם אינו כ"א לענין שבועה וכדומה, דבזה הוי התנאי והקפידה שהקפידה התורה במטלטלי דוקא ולא בקרקע, לאו מילתא דתלי בסברא, דמצד הסברא לא נדע שום חלוק בין קרקע למטלטלין לענין חיוב שבועה, אלא שכך גזרה התורה, שהחיוב הוא דוקא במטלטלי ולא בקרקע, אבל באיכותו של דבר לא נמצא שום חלוק ביניהם, ולהכי כשאנו דיינינן לענין דבר העומד ליגזז, לא דיינינן כ"א על השם בלבד, אם ראוי לכנותו בשם קרקע או מטלטלין, כיון דבאיכות בלא"ה אין נ"מ, וכיון שיש סברא לכאן ולכאן, דאפשר לכנותו גם בשם קרקע גם בשם מטלטלין, בזה הוא דפליגי, מר סבר כיון דעומדים לגזוז נוח יותר לכנותם בשם מטלטל, ומ"ס כיון דס"ס אכתי מחוברים הם, שם קרקע נאות להם ביותר, אבל כאן לענין בע"ח דהקפידה בקרקע דוקא תלוי באיכות הדבר, דמשום דאינו מטלטל סמיך דעתו ע"ז, וכל דבר המיטלטל אינו סומך דעתו, ולכן גם בדברים העומדים לגזוז, נהי דמצד השם, היה מקום לקרותם גם בשם קרקע, אבל כיון שעומדים לגזוז לא סמיך דעתו גם עליהם, ולכך כו"ע מודו דכמטלטל הוי וז"ב, שוב ראיתי בתוס' סנהדרין שכתבו כעין זה:
בגמ' הא מני ר' מאיר וכו' דאי ר' יהודה כו', כבר הקשו המפרשים דמאי ס"ד דמקשה דלר' יהודה אינו מועיל אפילו ריצוי בע"פ, דהא בהדיא איתא לקמן (דנ"ו ע"ב) דר' יהודה פליג על ר' יוסי וס"ל דבעי דוקא כתיבה, ובתחלת ההשקפה אמרתי ליישב דס"ד דע"כ לא קאמר ר"י התם דבעי כתיבה משום דמיירי התם שכתב לה כתובה כדקאמר ר' יהודה רצה כותב לה כו' והיא כותבת וכו', וא"כ הא אפילו בשאר שט"ח נמי לדעת כמה פוסקים לא מהני מחילה בע"פ, אבל הכא שלא כתב לה והחיוב הוא בע"פ ס"ד דמהני נמי מחילה בע"פ, אלא מפני שמצאתי לההפלאה שמיישב כן לא רציתי להאריך עוד בזה, והנ"ל עוד עפמ"ש לקמן דנ"ו ע"ב בארוכה, דר' יהודה באומר כותבת לו התקבלתי, לאו בכותבת לו אח"כ מעצמה ורצונה, אלא דתחלת הקדושין היו על תנאי זה שתכתוב לו כן, מפני שהוא לא רצה לקדשה כ"א על תנאי שלא יהיה לה אלא מנה, אלא דתנאי כזה לא יכלו להתנות משום דזהו נגד תקנת חכמים, לכן התנו ביניהם תנאי כזה, שהוא יעשה כתקון חכמים ויכתוב לה מאתים, ואח"כ תכתוב איהי שובר על מנה, וניחא בזה מה שמצריך דוקא כתובה, עפמ"ש התוס' בסנהדרין דמשו"ה פשרה צריכה קנין אע"ג דמחילה א"צ קנין, היינו משום דלא דמי המחילה שאדם מוחל מעצמו להמחילה שמוחל ע"י אחרים, ובפשרה כיון דהמחילה אינה מעצמו רק משום שהדיינים מצווים ע"ז, צריכים לאלומי המחילה ע"י הקנין, ובלא קנין י"ל דהמחילה אינה בלב שלם, וכן י"ל דהתם נמי כיון דהמחילה אינה מרצונה ורק מפני התנאי שקדם משו"ה צריכים לאלומי ע"י הכתיבה, ולזה י"ל דה"ט דס"ד דבשלמא התם דבעת המחילה כבר היה התנאי שקדמה שפיר צריכים לאלומי, משא"כ הכא דלא כתב לה כתובה כלל, ומתחלה הוא דמחלה, משו"ה מהני מחילה שבע"פ, ומסיק דאפ"ה כיון שהבעל מתנה עמה שתמחול לו ושתתרצה בלא כתובה, ונהי דבעת מעשה הוי התנאי והמחילה, אפ"ה כיון שס"ס ע"י תנאי הוא בא לא הויא מחילה מעליא וצריכה קנין ועיין מה שכתבתי שם בארוכה:
בתוד"ה מני ר"מ ופריב"ן דבכ"מ כו' וקשה לר"י דבפ' החובל כו', ולעד"נ דבעילת זנות לא שייך כ"א היכא שיש חסרון סמיכת דעת דבזה אמרינן דאדעתא דהכי לא נתרצית להבעל לו, אבל איסורא איה"נ דאיכא אפילו במקום דבאמת לית לה, ומשום דלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלא דבעילת זנות לא הוי בכה"ג כיון דבאמת לית לה, וניחא השתא שנוי הלשון דלקמן במתני' דכל הפוחת קתני דהוי בעילת זנות, ובפ' החובל לא קאמר כ"א דאסור להשהותה, והיינו משום דבמקום דמן הדין אית לה, והיא לא סמכה דעתה ע"ז, הוי שפיר בעילת זנות, משא"כ בהחובל דמן הדין לית לה, ומיושב פי' הריב"ן: