בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף נ:
בתוד"ה ומאי עלייה כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו כו' ע"ש היטב, שמלשונם משמע דדוקא היכא דמת האב וצריכין לשום דעתו אז אין שמין יותר מעישור נכסי, אבל האב בחייו יוכל לתת כמה שירצה ואפילו יותר מעישור, ואמנם לפי הראיה שהביאו מהא דלקמן (דנ"ב ע"ב) דאמר הש"ס עד כמה עד כדי עישור נכסי, יש להוכיח שגם בחיי האב אסור ליתן יותר, דהא קאי התם אההיא דאמרינן דתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ ויכתוב לבתו ופריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות כו' וע"ז קאי עד כמה, והיינו בחיי האב, ואפ"ה קאמר דיותר מעישור נכסי אסור ליתן, ועיין בר"ן בשמעתין שהוכיח באמת מהא דלקמן דאפילו האב בחייו אסור ליתן יותר, וא"כ תמיה על תוס' דנחתי נמי לראיה הזאת, ולמה לא כתבו רבותא יותר גדולה שאפילו האב עצמו אסור ליתן יותר, והנ"ל ליישב עפמ"ש ההפלאה לקמן דנ"ב ליישב לשון הש"ש דקאמר מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ותקנו דברתא תירות, דהא בחיי האב מיירי התם, וא"כ מאי שייך לשון תירות, וכתב הוא ז"ל דקאי זה על תקון חז"ל לפרנסה ביתומה כדאיתא לקמן ס"פ מציאת האשה שביתומה שמין בדעת האב בחייו, וא"כ ע"י תקון הזה שתקנו חז"ל שיקפוץ ויכתוב לבתו, מיעקרא נחלה דאורייתא לאחר מותו, דהא לאחר מיתת האב נותנין כדרך שהיה נותן בחייו ע"ש, ולפי"ז י"ל דעל האב בחייו לא הי' קשה כלל להש"ס מאיזה טעם תקנו שיתן, דודאי שבחייו יוכל לתת כמה שירצה, רק עיקר הקושיא הוא משום שע"י תקנה הזאת יומשך הסבת נחלה לאחר מיתתו, וע"ז משני דלא חשו לכך משום דהא נמי דאורייתא, וע"ז קאמר הגמ' עד כמה, פי' שעד כמה נוכל ליתן לאחר מיתתו, שלא יהיה הסבת נחלה, עד עשור נכסי, וכל עיקר השקלא וטריא לפי"ז, לא הוי כ"א בלאחר מיתה, אבל בחייו ודאי שיכול ליתן כרצונו, וצדקו דברי התוס' שלא הוכיחו מזה כ"א בלאחר מיתה, אלא דלפי"ז תמוה דעת הר"ן שהוכיח דאפילו בחיי האב נמי אין רשאי לתת יותר מעישור, דהא אדרבה מלשון הש"ס דהתם, דברתא לא תירות, משמע דלא קאי התם כ"א בלאחר מיתה, וכן מוכח נמי מן התוס' דהכא, והרא"ש בפ' מציאת האשה, שלא הוכיחו מהתם כ"א בלאחר מיתה, ובני החריף מהו' אברהם שמעון שיחי' עוררני להביא עוד ראיה, שעל האב עצמו אין שום קצבה, מעובדא דאבא סוראה דלקמן דנ"ב, דיהודא בר מרימר אישתיק סבר אבא סוראה דמרתח קא רתח, ופרש"י משום דאין הנדוניא הוגנת בעיניו, כתביה לכל מה דהוה לי' ע"ש, ובשלמא אי נימא שעל האב עצמו אין שום קצבה ויכול לתת כמה שירצה, היה אפשר לאבא סוראה לחשוב שיהודה בר מרימר יכעוס עליו מפני שאין הגון בעיניו סכום הנדוניא, דאחרי שביכולתו לתת יותר, היה לו באמת לתת יותר לכבוד יהודה בר מרימר, אבל אי נימא דהקצבה דעישור נכסי הוי נמי על האב עצמו, א"כ יקשה בתרתי, א' איך יכול כלל לחשוב שיהודה בר מרימר יכעוס על מה שלא פסק הרבה, כיון דדבר שיש לו קצבה הוא, ודאי שיבין זה יהודה בר מרימר שאין זה מפני שלא יחשוש לכבודו, כ"א משום שאסור להוסיף על הקצבה, ואיך ס"ד שיהודה ב"מ יכעוס על שלא פסק יותר מן השיעור ויחשוב זה לפגיעה בכבודו. ב' דאפילו אם הוא חשב שיהודה ב"מ כועס ע"ז, מ"מ סוף סוף איך הוסיף לכתוב כל מאי דהוה ליה, אחרי שאסור להוסיף על עישור נכסי משום הסבת נחלה אטו משום דיהודה יכעוס יעשה הוא איסור, והיה לו לומר ליהודה בר מרימר דמשום הכי אינו מוסיף, משום דאסור לעשות כן, אלא על כרחך שעל האב עצמו אין שום קצבה ויוכל להוסיף כרצונו, ושפיר חשב שיהודה יכעוס ולא יישר בעיניו הנדוניא, וגם הוא לפי מחשבתו כתב לכל מה דהוי לי' כיון שמותר לעשות כן, ועיין ברמ"א (אה"ע סי' קי"ג) שהביא דעת הר"ן דאפי' בחיי האב אינו רשאי להוסיף, ובבאורי הגר"א ציין המקור מהך עובדא דיהודה ב"מ, משום דאמר אי מינאי דידי אפי' מאי דכתבת כו', וכן בר"ן גופא שם מעובדא זה דאסור, ולא זכיתי להבין דהא לכאורה מוכח מכאן להיפך דעל האב עצמו אין איסור, והא דאמר רב יהודה אי מינאי דידי אפילו מאי דכתבת כו', היינו משום דכתב דרך כפייה כיון שכתב לכבודו, שמזה הטעם לא רצה לילך כלל אצלו, וכמו דאיתא בגמ' שאמר לו מעילאי דידי היינו עשייה, הא אילו לא היה זה כפייה הי' מותר ודאי, וצ"ע בדעת הר"ן: