אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מח.

דף מז:

בתוד"ה ר' אליעזר ב"י בסוה"ד ולפי"ז תימה ברייתא דלעיל דקתני כו' עמ"ש ליישב בדבור דלעיל:

שם במתניתין ברש"י ד"ה לעולם כו' וזכאי בה בכל זכות אב בבתו, נראה דלרש"י היה הגרסא במתניתין עד שתכנס לחופה, וכדמשמע בע"ב בד"ה לעולם ועיין במהר"ש, ובכ"ז כתב דהאב זכאי בה בכל זכות עד החופה, דרש"י לשיטתו לקמן דהא דאמר שמואל לירושתה, היינו דוקא לירושה לחוד, אבל לשאר מילי עומדת ברשות אב, וכן מביא מן ברייתא דדוקא לירושה לחוד ולא לשאר מילי לשיטתו, ולכן פי' נמי דמתניתין ס"ל נמי הכי כהברייתא, דמהיכא תיתי לאשוויי מחלוקת במתניתין עם הברייתא. ועוד דאי נימא דמתניתין ס"ל דלכל מילי מהני מסירה, זולת לענין תרומה, א"כ מאי אסיק בתיובתא על כל אמוראי מברייתא דלקמן, לימא דאינהו ס"ל כמתניתין, אלא ודאי דגם מתני' ס"ל דלכל מילי עומדת ברשות אב עדיין לבד לענין ירושה, ולפי"ז הא דנקיט במתניתין, מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, הוי דוקא לענין ירושה בלבד, ועיין במהרש"א לקמן דמ"ט ע"א בתוד"ה ואימא, אמתני' ניחא דקתני במתני' דמסר הוי ברשות בעל לכל מילי עיי"ש, ובמחכ"ת הא רש"י כתב להדיא דלכל מילי עומדת ברשות אב, ועמ"ש בסמוך:

ברור הדין אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל ונתארמלה קודם החופה וחזרה לבית אביה, אם האב יכול להפר נדריה, או"ד כיון שכבר יצאת שעה אחת אינו יכול להפר, ומפני שעי"ז תבואר כל הסוגיא עם הפרש"י ותוס' ראיתי לבארה כאן:

הנה ז"ל הטור (יו"ד סי' רל"ד) כנסה ומת אפילו לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב לשלוחי הבעל ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור אחר מיתת הבעל עכ"ל, ועיין בב"ח שכתב דהדבר פשוט שדין זה שכתב הטור לא מיירי בכנסה לחופה, אלא שכנסה לרשותו לבד, או שמסרה רק לשלוחי הבעל, דאילו כנסה לחופה שוב אין לאב רשות אפילו לענין נדריה שתדור אחר מיתת הבעל אפילו בעודה נערה ע"ש, הרי לפנינו דהיכא דלא כנסה לחופה ממש רק שמסרה לשלוחיו חוזרת אחר מיתת הארוס לבית אביה ויכול להפר נדריה, והא דממעט הטור בלשון אלא דקאמר, כוונתו שדוקא לענין נדרים שנדרה אחר החזרה לבית אביה הוי ברשות אב, אבל הנדרים שנדרה בדרך בעוד הבעל קיים וחזרה אח"כ אינו יכול האב להפר אותן נדרים כיון שבשעת הנדר היה הבעל קיים וכמ"ש הב"ח, ואמנם הב"י השיג על הטור בזה וס"ל שגם הנדרים שתדור אחר החזרה לבית אביה אינו יכול להפר, וכן בש"ך ובט"ז שם הסכימו לדעת הב"י, ולפי"ז הרי פלוגתת הטור וב"י בדין הנצב בפתח דברינו, אכן המעיין בב"י יראה שרצה לומר בטעם הטור, דלשיטתו אזיל דס"ל דהא דמסירה מהני לענין הפרת נדרים, היינו דוקא לענין שתצא מרשות אב, אבל לא הויא כנשואה ממש לענין שהבעל יהא יכול להפר לבדו, וכיון שס"ל דמסירה לא הוי כחופה ממש, לכך אם מת הבעל אחר המסירה חזרה אח"כ לבית אביה, רק שדחה זה דאין סברא לומר כן, כיון שמרשות אב יצתה ודאי עכ"פ, איך תחזור אח"כ לרשותו, ובאשר כל הפוסקים דחו לשני דינים הללו של הטור בשתי ידים, שגם על דין זה דמסירה לשלוחין לא תועיל להיות ברשות הבעל, כתב הב"י שאינו יודע טעם לזה, ולעד"נ להמליץ בעד הטור ולהראות ששני אלו הדינים יש להם מקור בש"ס שבסוגיין והם תלויים זה בזה:

דהנה בסוגיין שבסמוך בע"ב אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ורב אסי אמר אפילו לתרומה, שמואל אומר לירושתה, ר"ל אומר לכתובתה, ופרש"י דשמואל דאומר לירושתה, היינו דוקא לירושתה אבל להפרת נדריה שלא בשותפות לא הוי עדיין ברשותו, ובתוס' ד"ה ושמואל פירשו שודאי שמואל לא אתי לאפוקי הפרת נדרים, דהא תדב"י שבסמוך ס"ל דהויא ברשותו של בעל להפ"נ ע"כ, וצריך ביאור מנ"ל לרש"י לפרש הכי, דשמואל אתא לאפוקי הפ"נ, ונהי דהוכחת התוס' אינו מספיק לסתור דברי רש"י, דהא מתנא דב"י אין ראיה כ"א שמהני מסירה לענין שתצא מרשות אב, ולא הויא דינה כארוסה בעלמא דשניהם צריכין להפר, אלא האב אינו יכול עוד להפר, אבל שתהא ברשות בעל לא מוכח משם, ואיה"נ שגם בעל לא יכול להפר, וכ"כ הר"ן כאן ובב"י יו"ד שם וכמ"ש לקמן, מ"מ ראיה לפרש"י נמי ליכא, ומי הכריח אותו לפרש כן, ונ"ל הטעם דהנה גם לעיל בדברי רב האומר מסירה מהני לכל פרש"י וז"ל ליורשה וליטמא ולמע"י ולכל דבר איש באשה כו', הנה גם כאן השמיט הפרת נדרים, ולכן י"ל דהנה כבר נתעוררו המג"ש ופנ"י להקשות, דלטעם דרב דמשו"ה לתרומה לא מהני מסירה, פרש"י הטעם משום דחיישינן לסמפון, וא"כ אמאי לא ניחוש נמי מחשש זה גופא לענין טומאה וירושה, ונהי דלענין מעשה ידיה שזה דברים שבממון לא שייך חשש זה, דאם באמת ימצא אח"כ סמפון יחזיר לה הממון שלקח, דממון אפשר בחזרה, אבל וליטמא לה, וכן ליורשה אמאי, ניחוש נמי לסמפון, וכשאני לעצמי איני רואה שום קושיא בזה מתרי טעמי, חדא, דאטו אם נמצא סמפון אח"כ נתבטלו הקדושין מעצמם, הא זה ודאי שמעצמם לא נתבטלו, רק שזה יועיל שאם יקפיד הבעל בזה יהא בידו לבטל את הקדושין, אבל כל זמן שהבעל אינו מקפיד הוו קדושי מעליא, ולכן בשלמא לענין תרומה שעדיין האשה הזאת חיה ועומדת לכונסה, שפיר חיישינן שמא אח"כ כשיכניסנה הבעל וימצא סמפון יקפיד ויבטל הקדושין, אבל בירושה וטומאה שהאשה כבר מתה ולא יבוא עוד לידי קפידת הבעל הרי היא כאשתו גמורה וז"ב:

ועוי"ל טעם אחר, דודאי מעצמנו אין לנו לחוש לסמפון, דנוכל לסמוך ארובא ורוב נשים אין להם סמפון, אלא דכל זמן שהאשה חיה ועומדת לכונסה לא נוכל לסמוך על רוב זה, כי פן אח"כ כשיכניסנה ימצא סמפון ויבורר הדבר שהיא מן המיעוט, וכיון שאח"כ יוכל להתברר ההיפך לא נוכל לסמוך ארוב, דזהו נמי הטעם דאמרינן כ"מ שיכולין לברר לא סמכינן ארובא, דאיך נוכל לסמוך ע"ז פן יבורר אח"כ ההיפך, אבל היכא דמתה ולא יוכל עוד לבוא לידי ברור, בזה סמכינן ארובא, ומשו"ה יכול להיטמא לה, דבזה שפיר סמכינן ארובא, וליורשה נמי נהי דדבר שבממון הוא ובממון לא אזלינן בתר רובא, מ"מ הא הכא אליבא דרב קיימינן דס"ל שסמכינן ארובא אפילו בממון, ומה מאוד יומתק לפי"ז פרש"י לקמן בד"ה ושמואל אומר לירושתה, דהיינו ירושת נדוניתה, ובדברי רב לא פירש כן, רק קאמר ליורשה סתם, ולדברינו א"ש דלא נוכל לפרש דלירושתה שקאמר שמואל היינו ירושה ממש, דהא גם שמואל סובר חשש דסמפון דגם הוא אוסרה לאכול בתרומה, וא"כ יקשה אמאי לא חיישינן לסמפון גם לענין ירושה, ולא נוכל לתרץ כמו שתרצנו לרב משום דסמכינן ארובא, הא שמואל לשיטתו דבממון לא סמכינן ארובא, אע"כ דירושתה דקאמר שמואל, היינו דוקא ירושת נדוניתה, שזה לא בא מכח זכות שיש לו באשתו, אלא מכח כתיבת האב שכתב לו זה, דאפילו בארוסה ממש שודאי אין לו זכות ליורשה ס"ל לר' נתן לעיל דמ"ז ע"א דהבעל זכה, ופרש"י שם דמתה מן האירוסין, ואפילו רבנן דפליגי התם, היינו משום דאמדינן דעת האב שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, אבל אי לאו האי אומדנא היו מודים שגם במתה מן האירוסין יורש נדוניתה, ובע"כ דלאו מטעם ירושה הוא אלא מכח כתיבת האב וכמ"ש בשמ"ק שם ועמש"ש, וא"ש נמי בזה מ"ש רש"י הטעם דמשו"ה מהני מסירה משום דהאב מחיל, דלכאורה תמוה מה ענין מחילה בזה, דממ"נ אם יש לו זכות יורש, ואם אין לו זכות מאי מהני המחילה, אלא משום דבאמת לאו היינו ירושה הבאה מכח זכות שיש לו באשתו רק משום כתיבת האב, ואמדינן דעתו דבכה"ג שכבר מסרה לרשות הבעל מחיל וכמ"ש בשמ"ק:

והנה לפמ"ש דבדבר שעומד להתברר חיישינן לסמפון, ורק בתרומה וירושה משום דמתה ואינה עומדת עוד לכונסה, א"כ לענין הפרת נדרים שעומדת לכונסה, ודאי שיש לחוש לסמפון לשני הטעמים שכתבנו, וממילא אינו יכול הבעל להפר עדיין נדריה משום דחיישינן לסמפון, וצדקו דברי רש"י שהשמיט הפרת נדרים בדברי רב, והיינו משום דבאמת הפ"נ דומה בזה לתרומה, דמסירה לא מהני מחשש סמפון, ולכן הוכרח לפרש גם בדברי שמואל דהיינו לאפוקי הפ"נ, דהא איהו נמי חייש לסמפון, והיה דבר זה פשוט בעיני שדעת רש"י דאפילו לרב דאמר מסירה לכל, היינו חוץ מהפ"נ, והא דלא אמר נמי חוץ מהפ"נ ותרומה, משום דטעם אחד לשניהם, ונקיט תרומה והוה"ד להפ"נ, אלא שמכל המפרשים האחרונים לא משמע הכי, ורובם דקדקו בלשון רש"י וכתבו שאף דודאי שמן הדין היה נראה לומר כן בהפ"נ, אכן מרש"י לא משמע כן, מדכתב אח"כ ולכל דבר איש באשה, הרי משמע שיבוא בזה לרבות גם הפ"נ, וכ"כ גם במג"ש, ובמחכ"ת אשתומם מאוד על דבריהם, דאיך יעלה על הדעת לפרש כן בכוונת רש"י, שמייתור לשונו ולכל דבר איש באשה נתכוון לרבות גם הפ"נ, דא"כ אמאי הוצרך רש"י לפרט גם שארי הפרטים, ירושה וטומאה, ולא כללם כאחת לומר דמסירה לכל, היינו לכל דבר איש באשה, ועוד דירושה וטומאה אשר גם מצד הדין יכול לזכות בהם דאינם דומין לתרומה, פורט רש"י בהדיא, והפרת נדרים אשר מצד הדין אי אפשר לומר דמהני מסירה, דהא דומה הוא לתרומה, לא יפרש כן בהדיא, ויסמוך עמ"ש אח"כ ולכל דבר, ואם באמת ס"ל לרש"י, דלכל דבר שאומר רב, היינו נמי הפרת נדרים, היה לו לפרט בהדיא משום דזה חדוש גדול, ולכן בלתי ספק אצלי ההיפך בכוונת רש"י, דלהכי פרט ירושה וטומאה ומע"י, בכדי למעט הפרת נדרים, משום דמלשון רב דאמר דמסירתה לכל חוץ מתרומה, הי' משמע דלכל הזכיות מהני המסירה חוץ מתרומה לבד, לזה פרש"י שדוקא לענין ירושה וטומאה ומע"י, אבל להפ"נ לא משום דדומה לתרומה, והא דכתב רש"י אח"כ ולכל דבר איש באשה, לא לרבות בזה עוד דברים אחרים שלא פרט נתכוון, אלא אדרבה שנתכוון למעט בזה ויבואר אח"כ בדברינו:

דהנה עלינו לבאר מתחלה פלוגתת רב ושמואל ור"ל, ולפי מובן הפשוט פליגי בזה, דרב סובר דמסירה מהני לכל חוץ מתרומה, ושמואל אתי לגרוע מדברי רב, דרק לירושתה לחוד מהני, אבל ירושה וטומאה ומע"י לא מהני מסירה, וכן הבינו כל המפרשים דשמואל פוחת מדברי רב וס"ל דוקא לירושתה לחוד לפרש"י, ואסתייע להו גם מלשון הברייתא דפריך מינה אח"כ דקתני התם בד"א לירושתה, ופרש"י שם להא מילתא לחוד מהני מסירה, ואח"כ פירש דתיובתא דכלהו לבר משמואל, ואי נימא דשמואל סובר לאו דוקא לירושה לחוד, א"כ שמואל נמי איתותב, אלא ודאי ששמואל סובר נמי דוקא לירושה לחוד, ונהי דזה לא קשה על דבריהם, דאיזה סברא יש בזה שדוקא לירושה לחוד תהני מסירה ולא לשאר דבר, דלשיטת רש"י דפי' דירושתה דשמואל היינו דוקא נדוניא, י"ל שבזה פליגי רב ושמואל, דרב סובר דכל הזכיות אשר בין איש לאשה זוכה בהם אחר המסירה, ולהכי ס"ל דמסירה מהני לכל חוץ מן הדברים שיש בהם חשש סמפון, ושמואל ס"ל דאינו זוכה בהזכיות כ"א אחר החופה, שרק אז הויא כאשתו לכל דבר, ורק הנדוניא שזה לא בא מכח זכות באשתו, רק מכח כתיבת האב, ואמדינן דעתו דבכה"ג מחיל וכפרש"י, אלא דבכ"ז אין נוח לי פירוש זה, דאי נימא ששמואל דוקא לזה לחוד ס"ל דמהני מסירה, הכי הול"ל ושמואל אומר אלא לירושתה בלבד, ולשון הגמ' דשמואל אומר לירושתה, לא משמע כפירושם, ועוד דלשון הברייתא גופא קשה מרישא לסיפא לפירושם, דהא דקתני בברייתא בד"א לירושתה, היינו דוקא להא מילתא לחוד ולא לשום פרט אחר, ובסיפא מסיים אבל לתרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, משמע שדוקא לתרומה לא מהני מסירה משום חשש סמפון, אבל לשאר דברים מהני מסירה כרב, וא"כ אדמקשה לרב מרישא תסייע לו מסיפא, ואי אפשר להלום פירוש הברייתא לפי הבנתם, והנה כאשר נדקדק היטב בלשון רש"י, נראה נמי סתירה לפירושם בכוונתו, דבדברי שמואל דאומר לירושתה, כתב רש"י אבל לתרומה ולהפרת נדרים ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כחופה, הרי שפרט דוקא דברים אלו דלא מהניא מסירה, והשמיט ירושה וטומאה ומע"י, ולפי הבנת המפרשים, דשמואל אתי לפחות מדברי רב, וס"ל שדוקא לירושה לחוד, א"כ אמאי השמיט רש"י גם ירושה וטומאה ומע"י, ויותר פלא הוא שבדברי רב דמהני מסירה פרט הני ירושה וטומאה ומע"י, וא"כ אם נאמר ששמואל סובר בהיפך מדברי רב, היה לו לרש"י לפרש בהדיא דברים אלו שפרט בדברי רב דמהני, ס"ל לשמואל דלא מהני, וקושיות חזקות הם מאוד לכל המעיין בשמועה זאת

ומחמת כ"ז נ"ל לפרש באופן אחר לגמרי, דשמואל לא לפחות מדברי רב קאתי, אלא אדרבה עוד להוסיף על דבריו אתי, דהנה בחלוק שבין ארוסה לנשואה, לבד אשר אחר הנשואין יבואו זכיות הבעל, ירושה ומיטמא לה ומע"י, משא"כ בארוסה, עוד יש נמי חלוקים אחרים שאינם נוגעים למילי דבעל, והוא, דירושת הנדוניא מן האירוסין לא יוכל לירש זה, רק עד אחר הנשואין, וזה אינו נוגע למילי דבעל, רק משום אומדן דעת האב וכמ"ש, וכן בחלוף שיעור הכתובה יש חלוק, דבארוסה הוי כתובתה מאתים אם נשאת לאחר, ובנשואה מנה, וס"ל לרש"י דמסירה לכל דאמר רב, היינו דוקא לענין הדברים הבאים מכח איש באשתו, בזה הוי המסירה כחופה ממש, אבל לענינים שאינם נוגעים למילי דבעל, כגון ירושת הנדוניא, או חלוף הכתובה, בזה לא מהני המסירה כחופה, דלענין הנדוניא, ס"ל משום דדעת האב הוא דוקא לכשתיכנס לחופה, ולענין חלוף הכתובה ס"ל מן הסברא כן, דאין סברא שלא יהא לה אלא מנה כיון דאכתי לא נכנסה לחופה, ולפי"ז רב ס"ל שדוקא בזכיות שבין איש לאשתו, ולא לשאר דברים שאינם נוגעים למילי דבעל, ואפילו בזכיות דבעל, היינו דוקא דברים כאלו שאין בהם חשש סמפון, אבל תרומה והפ"נ שיש חשש סמפון ודאי דלא מהני המסירה, וכן מציאה נמי לא שייך חשש איבה, ולא הזכיר רש"י בדברי רב מציאה, ולא נשאר לנו כ"א ירושה וטומאה ומע"י, בזה סובר רב דמהני מסירה, ורק אותם פרט רש"י, ושמואל אומר לירושתה, פי' בא להוסיף עליו, שכל הדברים שבין איש לאשתו וליכא בהם חשש סמפון ודאי דמהני, אלא אתי לאוסופי עליו דאפילו ירושת הנדוניא שזה אינו ממילי דבעל נמי מהני מסירה דאמרינן דבכה"ג מחיל, ולא פרט רש"י מה שאינו מועיל לשמואל כ"א תרומה והפ"נ ומציאה, וזה אינו מהני גם לרב וכמ"ש, אבל מה שפרט רש"י דמהני בדברי רב, השמיט זה בדברי שמואל, היינו משום דבאמת מהני גם לשמואל, ואע"ג דלפמ"ש לעיל דטעם דלא חיישינן לסמפון בשארי דברים משום דסמכינן ארובא, בע"כ דלשמואל לא מהני לענין ירושה, י"ל דרש"י יסבור כתי' הראשון שכתבתי שזה מהני אפילו לשמואל, ואמנם אע"ג דשמואל סובר שאפילו לא במילי דבעל נמי מהני מסירה, היינו דוקא לירושה לחוד, דאומדן דעת האב כן הוא לדידיה, אבל לענין חלוף הכתובה לא מהני המסירה, וע"ז בא ריש לקיש להוסיף דאפילו לכתובתה נמי מהני, וא"ש לפי"ז לשון הגמ' דשמואל אומר לירושתה, משום דבאמת לא אתי לפחות, ומה דלא אמר בלשון תוספת כמו שאמר רב אסי אף לתרומה כן היה צריך איהו נמי לומר אף לירושתה, י"ל משום דרב לא הזכיר בדבריו חוץ מירושתה בהדיא כמו שהזכיר חוץ מתרומה, לא שייך לומר אח"כ בדברי כנגדו "אף" בלשון תוספת:

ובדברינו יתבאר גם הברייתא אל נכון, דזה ודאי אשר במילי דבעל מהני מסירה לתנא דברייתא וכמו שמסיים בסיפא אבל לתרומה אינה אוכלת, הרי דוקא בתרומה משום דיש חשש סמפון אבל לכל מילי דבעל מהני מסירה, ובמילי שאינם נוגעים לבעל ס"ל דלא מהני מסירה כ"א דוקא לירושתה, היינו ירושת נדוניא, משום דאמדינן דעת האב דבכה"ג מחיל, אבל לענין חלוף הכתובה לא מהני מסירה ולא כר"ל, וז"ש ברישא בד"א לירושתה, פי' משום דקתני לעיל מינה בברייתא דאפילו כתובתה בבית אביה והוא הנדוניא בעל יורש אותה, הרי דחזינן שאפילו במילי שאינם של בעל מהני מסירה, והו"א שאפילו לענין חלוף שיעור הכתובה נמי מהני, לזה הוצרך לסיים בד"א לירושתה, פי' לענין זה לחוד מהני במילי שאינם של בעל, ואח"כ מסיים אבל לתרומה אינה אוכלת, פי' במילי דבעל נמי אע"ג דודאי מהני מסירה מכ"ש מירושת נדוניא שאינם במילי של בעל, היינו דוקא לכל מילי שאין בהם חשש סמפון, אבל לתרומה אינה אוכלת עד כניסתה לחופה משום סמפון, ובד"א דרישא אתי לאפוקי מסברת ריש לקיש, וסיום דסיפא היינו משום דכיון דחזינן שגם לנדוניא שאינה במילי דבעל מהני, כ"ש במילי דבעל, והו"א לכל מילי, לזה מסיים דעכ"פ לתרומה אינה אוכלת משום חשש סמפון, ולפי"ז הא שכתב רש"י בפי' הברייתא בד"א לירושתה, להא מילתא לחוד, לא אתי לאפוקי כל מילי אפילו דבעל, דזה א"א כמ"ש, דהשתא במילי שאינם של בעל מהני כ"ש במילי דבעל, אלא פי' במילי שאינם של בעל, היינו דוקא בהא מילתא לחוד, ולא לכתובתה דקאמר ריש לקיש, וא"ש השתא דמברייתא איתותבו כולהו לבר משמואל, רב איתותב מרישא דקתני דלירושתה מהני, ורב ס"ל דמילי שאינם של בעל לא מהני אפילו בירושתה, ומתורץ קושית המפרשים אמאי לא מסייע לרב מסיפא, דהא לפמ"ש לא קשה רישא אסיפא בברייתא, ורב אסי ור"י דס"ל דלתרומה נמי מהני איתותבו מסיפא, וריש לקיש דסובר גם לכתובה מהני איתותב מרישא, ובלתי ספק שכן הוא הכוונה ברש"י ובפי' הברייתא, ומקום הניחו לי בזה:

ומעתה מתורץ דקדוק המפרשים שדייקו לעיל מדברי רש"י בדברי רב שאומר ולכל דבר איש באשה, דמשמע מזה דאתי לרבות גם הפרת נדרים, דזה א"א כיון דיש בזה נמי חשש סמפון לשני הטעמים שכתבנו, אלא ודאי שרש"י בא לפרש כפירושנו, וזה כוונתו, דמסירה לכל דקאמר רב, היינו דוקא לכל דבר איש באשה, פי' דוקא במילי דבעל, אבל בירושתה וכתובתה דאינם במילי דבעל לא מהני מסירה, דכן מוכח מגמ' מלשון ושמואל אומר לירושתה, דאתי לאוסופי אדרב, דאי נימא שרב סובר דלכל מילי אפילו במילי שאינם של בעל, א"כ שמואל דקאמר ולירושתה, בע"כ שבא לפחות ולומר שדוקא לענין זה לחוד, והול"ל אינו אלא לירושתה בלשון גרעון:

הדרן לדברינו דלעיל שצדקו מאוד דברי רש"י שפי' לעיל בד"ה ושמואל, דלענין הפרת נדרים לא מהני דלא כתוס', משום דבזה יש חשש סמפון, וכולם יודו בזה דלא מהני לענין הפ"נ, גם הברייתא וגם רב, דהפ"נ דומה ממש לתרומה, וקושית התוס' מתדב"י כבר תירצתי שמשם אין ראיה לענין שתכנס לרשות הבעל, וכן קושיא השניה דאמאי לא נילף מחנק ודאי דלא קשה, דהא הכא רק משום חשש סמפון, ושארי מילי שאין בהם חשש סמפון ודאי דמהני מסירה דאיה"נ דילפינן מחנק, רק התוס' אזיל בזה בשיטת המפרשים, דרש"י סובר שדוקא לענין ירושה לחוד ולא לכל מילי, ולהכי שפיר הקשו אמאי לא נילף מחנק, ואמנם לפמ"ש דלהיפך בכל מילי ודאי יסבור שמואל דמהני מסירה איה"נ דילפינן מחנק, ומזה יהיה סיוע גדול לפירושנו, דלכל מילי ודאי מהני אפילו לשמואל, ולדברינו לבד שלא קשה על רש"י למה פירש כן דבהפ"נ לא מהני מסירה, אדרבה עוד מוכח כן מכל הסוגיא ומן הבריתא דמאי שנא זה מתרומה, ומיושב בזה גם קושית תלמידו של הרמב"ן ז"ל הובא בשמ"ק שהקשה על רש"י שפי' בנדרים (דף פ"ט) זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין, ופרש"י דכל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת, היינו אותה שעה שמסרה האב לשלוחי הבעל שאם נדרה באותו פרק אפילו שניהם אין יכולים להפר, לפי שמרשות אב יצאה לגמרי טפי מבימי אירוסין ולכלל נשואין עוד לא באה ע"כ, והוא מכוון ממש כשיטת רש"י כאן, והקשה הוא עליו שדין זה צ"ע דמאי שנא ממע"י וטומאה שלענין זה באה לרשות הבעל, ומ"ש הפ"נ, ולדברינו דלעיל אין מקום לקושיא זאת, דבמע"י וטומאה דליכא חשש סמפון שפיר הויא ברשות הבעל, אבל לא לענין הפ"נ שיש חשש סמפון, וכ"כ גם הר"ן כשיטת רש"י, דלענין שיהא הבעל מיפר שלא בשותפות לא מהני מסירה, שוב מצאתי בירושלמי כאן שכתב בהדיא כשיטת רש"י וז"ל רשב"ל אומר להפרת נדריה א"ר זעירא אע"ג דרשב"ל אומר לענין הפרת נדרים מודה שהבעל אינו מיפר עד שתכנס לחופה ע"ש:

והנה בטור (יו"ד שם) כתב כשיטת רש"י דאין הבעל מיפר עד שתכנס לחופה, וכתב הב"י שאינו יודע מניין לו זה, והעלה הוא דמסירה מהני אפילו לענין שיהא הבעל מיפר, וכן בשו"ע כתב דעתו לדעה עיקריית, ודעת הטור בשם י"א, והיינו משום דכיון שבפירושו על הטור כתב שאינו יודע מקור לדבריו, להכי כתב דעתו רק בשם י"א, ופליאה נשגבה דהא בירושלמי מפורש כן, וכן מוכח גם מבבלי מסוגיא דלעיל, דהפ"נ ודאי דומה לתרומה, ובתרומה לית מאן דפליג דאינה אוכלת, וכן דעת רש"י והר"ן, ועל כל עמודים הללו יעמוד בצדק דינו של הטור, והב"י כתב שאינו יודע מקורו:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שנהפוך הוא, ואדרבה איני יודע מקור לשיטת הב"י, דלכאורה מקור דעתו הוא שיטת התוס' כאן, דסברי דגם להפ"נ מהני וגם דעת הר"ן הביא סיוע לדבריו, עיין בב"י, ולעד"נ דמתוס' אין מוכח שיסברו כשיטת הב"י, דהא כבר כתבתי לעיל דמראיה שהביאו התוס' מתנא דבי ר"י לא מוכח כ"א לענין שתצא מרשות אב, אבל לענין שתכנס לרשות הבעל מנ"ל, וא"כ מנ"ל להוציא דעת התוס' ולומר דס"ל שגם הבעל מצי מיפר, ואי תימא שבע"כ דעת התוס' דגם הבעל מצי מיפר, דאל"ה מאי השיגו על פרש"י, דהא לענין שתצא מרשות האב גם רש"י מודה, דלפמ"ש לעיל אין הוכחה מזה, דהא התוס' הבינו בפרש"י שדוקא לענין ירושה לחוד מהני מסירה, אבל לשאר דברים לא, וכן מוכח מתוס' גופא שהביאו אח"כ והו"ה לענין טומאה יוצאת מרשות אב דילפינן מחנק, ומשמע שהבינו דלפרש"י גם בטומאה ושום דבר אינה יוצאת מרשות אב, ולפי הבנתם בדעת רש"י דאינה יוצאת מרשות אב, א"כ ממילא היה הדין לשיטת רש"י דגם לענין שתצא מרשות האב לא מהני מסירה, וע"ז השיגו דעכ"פ לענין שתצא מרשות אב ודאי מהני מסירה, דזה נוכל עכ"פ למילף מברייתא דתנא דב"י, אבל לענין שיהא גם הבעל מיפר, גם התוס' מודים דלא מהני מסירה, כיון דראיה אין ע"ז, ואדרבה יש ראיה להיפך דמ"ש מתרומה, וכ"ז לפי הבנתם בפרש"י, אבל לפי האמת בדעת רש"י אין פלוגתא בין רש"י ותוס' לענין דינא, דלענין שתצא מרשות אב גם רש"י מודה דמהני מסירה לכל דבר, דילפינן מחנק וגם מברייתא דתדב"י, וכן מוכח להדיא לשון רש"י שפירש בדשמואל, אבל להפ"נ שלא בשותפות לא מהני, אבל לענין שתצא מרשות אב ודאי מהני, ולענין שהבעל מיפר, גם התוס' מודים דלא מהני מסירה, כן היה נ"ל נכון בשיטת התוס', לולא שהפוסקים לא הבינו כן בדעת התוס', וא"כ הרי המקור שהביאו לדעת הב"י מן התוס' דכאן איתרע טובא, והראיה השניה שהביא הב"י מדברי הר"ן (דנדרים דפ"ט ע"א) שכתב דמסירה הוי כנשואין, ומזה הוכיח שלדעת הר"ן מצי הבעל להפר, לענ"ד א"א כלל לומר כן בדעת הר"ן, דהא כאן כתב הר"ן להדיא להיפך דמסירה לא מהני כ"א שתצא מרשות אב, וכן בנדרים (דף ע"ג) במתני' דאין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו. כתב הר"ן דהיינו עד שתכנס לחופה, וא"כ בע"כ שמה שכתב בדפ"ט דמסירה הוי כנשואין, היינו רק לענין שתצא מרשות אב ושניהם אינם יכולים להפר, וכן מוכח במ"ל (פי"א דנדרים) שדעת הר"ן כן, דפי' דהא דאין הבעל מיפר בקודמין, היינו נדרים שנדרה אחר המסירה, ואח"כ כנסה אין הבעל יכול להפר, מוכח מזה שהבעל לא היה יכול להפר בשעת מעשה, דאילו לשיטת הב"י צ"ל דפירוש דקודמין היינו בנדרה ונתגרשה ואח"כ החזירה, דלא יוכל לפרש פירוש קודמין כמו שכתבתי, דקאי על הנדרים שנדרה אחר המסירה קודם החופה, דאותן נדרים הא יכול היה להפר גם בעת מעשה לשיטתו, וכן פי' באמת קודמין היינו בנדרה ונתגרשה ואח"כ החזירה, אבל לפי מה שפי' המ"ל פירוש דקודמים לפי' הר"ן מוכח שדעת הר"ן הוא דאחר המסירה אין יכול הבעל להפר, הרי עכ"פ להדיא שגם דעת הר"ן הוא כשיטת הטור, ועיין בשו"ע יו"ד סי' רל"ד) נרשם בהגהות הרמ"א ע"ש הר"ן כדעת הב"י, והיינו משום דנגרר אחר לשון הב"י בזה, אבל לפי האמת דעת הר"ן הוא ממש להיפך, וא"כ הוא הדבר אשר אמרתי, שאדרבה לשיטת הב"י איני מוצא מקור, ואפילו אם נפרש בפירוש התוס' כשיטת הב"י דמסירה מהני לגמרי, מ"מ ודאי שג"כ העיקר כשיטת רש"י אחרי שלהדיא בירושלמי ובבלי כוותיה, ולכן בלתי ספק שהעיקר כדעת הטור, דמכל הראיות שהבאנו מוכח כוותיה ודו"ק:

ואחרי שזכינו ת"ל לבאר דעת הטור בדין זה ולהראות מקורו בבבלי וירושלמי, נוסיף לבאר גם לדין השני הנצב בפתח דברינו שתלוי נמי בדין הראשון, ונביא בזה סוגיית הש"ס מסוגיין דלקמן, תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל כו' ופריך הש"ס ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא, ופרש"י דבעיא זו כיון דמסירת שלוחין לא נפקא אלא מקרא יתירה דבית אביה אימא היכא דהדרה לבי נשא לבית אביה קרינן בה ואם זינתה תהא בסקילה, ופשיט אח"כ הש"ס ואומר הא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה מת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאת שעה אחת מרשות אב אינו יכול להפר, ורש"י פי' כוונת הברייתא וז"ל הצריך לעניננו, שעד עתה לא פירשו לך הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אשה וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין אין אני יודע היאך אני קורא בה אם בית אביה או בית אשה לפיכך בא כתוב זה ללמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר עכ"ל, והנה לכאורה אינו מובן מ"ש רש"י, וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין, הרי אנו דנין בזה על הנדרים שנדרה אח"כ אחר מיתת הבעל וחזרה לבית אביה וכמו שנאמר בקרא ונדר אלמנה, א"כ למה פירש דקאי זה אנדרים שנדרה בדרך, וראיתי בשיטה מקובצת שכתב בכוונת רש"י, דתרתי יליף מקרא זה, דעיקר קרא קאתי דהיכא שנתאלמנה לא חזרה לבית אביה, ומינה ילפינן נמי לדין זה, דהיכא שנדרה בדרך בעוד הבעל קיים שאין האב יכול עוד להפר ויצאת מרשות אב לגמרי, דאלת"ה אלא אחר המסירה לשלוחין לא הוי דינה כ"א כמו ארוסה בעלמא שלא יצאת מרשות אב, א"כ גם אם מת הבעל אמאי לא תחזור לבית אביה, הא בארוסה קיי"ל דאם מת הארוס נתרוקן רשות לאב, ומדקאמר הכא דאם מת הבעל לא נתרוקן רשות לאב מכלל שגם בעוד הבעל קיים לא היתה דינה כמו ארוסה אלא יצאת מכלל אב לגמרי, וע"ז הקשו בתוד"ה היאך אני קורא, דהא דין אם יצאת מרשות אב בעוד בעל קיים ילפינן זה מבית אביה. ומאי הוצרך רש"י למילף מכאן. ע"כ:

ולעד"נ דא"א לפרש בכוונת רש"י, משום דא"כ יקשה באמת קושית התוס', ומה שתירץ בשמ"ק דרש"י לשיטתו לעיל, דשמואל דאומר לירושתה, היינו לא להפרת נדרים, הרי חזינן דדין דהפ"נ חלוק משארי הפרטים, ולהכי הוצרך למילף זה מתדב"י, אכן לפמ"ש לעיל לא נהירא כלל תירוץ זה, דכל זה הוא להבנתם ברש"י דדוקא לירושה לחוד, אבל לשאר דברים לא, וא"כ לא ילפינן הפ"נ משארי דברים, אבל לפמ"ש עיקר שבין הפ"נ לשארי פרטים משום דיש חשש סמפון, וא"כ לא שייך זה כ"א לענין להכניסה ברשות הבעל, דע"ז י"ל דלא דמי לשאר מילי דבעל, משום דבזה יש חשש סמפון, אבל לענין לאפוקי מבית אב אין חלוק בין זה לזה, ושפיר ילפינן משאר מילי דבעל, ולכן הכא שאנו רוצים למילף מבית אביה רק לענין יציאה מרשות אב, ע"ז שפיר יקשה קושית התוס', דלמה לי' למילף זה מתדב"י, הא זה ידעינן מבית אביה, ולכן נ"ל ברור שרש"י לא נתכוון בזה לומר שילפינן מזה להיכא שנדרה בדרך והבעל קיים, דזה ודאי גם לשיטתו נוכל למילף מבית אביה, אלא במה שכתב וזו שנדרה בדרך, נתכוון לדעת הטור שהבאנו, דלענין נדרים שנדרה אחר שחזרה לבית אביה ודאי דחוזרת לרשות אביה ויכול להפר, והא דילפינן מהכא שאינה חוזרת לבית אביה לאחר מיתת בעלה, היינו דוקא בנדרים שנדרה בדרך בעוד הבעל קיים ואח"כ נתארמלה וחזרה לבית אביה, שנדרים אלו אין האב יכול להפר, משום דבשעה שנדרה היה הבעל קיים, אבל אם נדרה אח"כ, שגם בעת הנדר היתה ברשות אב, איה"נ דיכול להפר, ורש"י ס"ל בזה נמי כהטור, ולהכי פרש"י שדוקא בנדרים שנדרה בדרך, ומיושב קושית התוס', וז"ב בכוונת רש"י, וממילא יש סעד לשיטת הטור מפרש"י דהכא, ועיין בב"י שכתב דמרש"י מוכח להיפך, ולא ידענא איך מוכח כן מרש"י, אדרבה לפמ"ש מוכח מרש"י להדיא כשיטת הטור, וכן בב"ח שם הביא מרש"י סייעתא לדעת הטור, וכנראה התכוון למה שכתבתי:

אלא שאכתי צריך ביאור, באמת איזה הכרח גרם לרש"י וטור לפרש כן כוונת הברייתא, ולא פירשו כפשוטו דמיירי בנדרים שנדרה אח"כ, ועוד קשה קושית הש"ך שם, דאיך נוכל לפרש כפי' הטור, הא מברייתא זאת פשיט מינה לבעיא דחנק, והתם הוי הבעיא בזינתה אח"כ, ואי נימא כפי' הטור שבנדרים שנדרה אח"כ יכול להפר א"כ איך פשיט מינה לחנק, דלא מיקרי בית אביה אפילו בזינתה אח"כ ע"ש בש"ך שזה כוונתו אף שאין זה לשוני ממש, אכן לאחר העיון נראה שלבד שלא קשה מזה על הטור, אדרבה מזה גופא יהיה סיועת הטור ומקורו לפרש כשיטתו, דהנה בתוס' ד"ה ואימא הקשו דאיזה סברא הוא לומר בזינתה אחר החזרה לבית אביה שלא תהא בסקילה, דהא ליכא למעוטי זה משום מיעוט דכתיב גבה, דהא היא גם עתה נערה בתולה מאורסה ומהפרת נדרים לא מצי למילף דהתם בעינן כח אב, וכיון שיצתה שעה אחת מרשותו אין בה עוד שום כח, אבל בסקילה אמאי לא, ותרצו דאיה"נ דלא ממעטינן זה ממיעוט דנערה בתולה אלא ממיעוט דארוסה ולא נשואה, דנשואה הוי בחנק וזו נמי נשואה היא ע"ש היטב ותמצא שזהו הסבר התוס', והנה תירוץ התוס' לא שייך כ"א בחזרה אחר החופה וזינתה, דאז הויא נשואה ממש משו"ה ממעטינן אותה מסקילה ממיעוט דארוסה, אבל בחזרה לבית אביה רק אחר המסירה לשלוחים שזה לא הויא אכתי כנשואה ממש, דהא לשיטת רש"י לעיל גם הבעל אינו יכול להפר, וא"כ נהי דמרשות אב יצאה, אבל נשואה ממש לא מיקריא עדיין ואמאי תהא בחנק, דהא ממיעוט דארוסה נמי ליכא למעוטי, אלא ודאי בע"כ לומר דלשיטת רש"י איה"נ בזינתה אחר המסירה הויא בסקילה, וע"ז לא קא מיבעי לה להש"ס כלל, כיון דליכא למעוטי משום מיעוט, והא דבעי הש"ס אימא היכא דהדרה לבי נשא לא תהא בסקילה, היינו היכא דזינתה בדרך בעוד הבעל קיים ואח"כ חזרה לבית אביה אם דיינינן בסקילה גם על זנות ההיא, או דילמא כיון דהזנות היה בעוד הבעל קיים הויא בחנק, וכיון דבעיא דסקילה הוא בע"כ דוקא בזינתה בדרך, ממילא מוכרח רש"י לפרש דגם הברייתא דר' ישמאל מנדרים מיירי נמי בכה"ג דוקא היכא שנדרה בדרך, דלא נוכל לפרש דברייתא מיירי בנדרים שנדרה אח"כ, א"כ אמאי פשיט מינה ואומר הא כבר פסקה תדב"י, הא התם לא מיירי בדין זה כלל, דהתם אפילו בנדרים שנדרה אח"כ נמי לא חזרה לבית אביה, אבל בסקילה דאם זינתה אח"כ וודאי שבית אביה קרינן, אפשר דגם בזינתה בדרך ואח"כ חזרה נמי בית אב קרינן, ומדפשיט מינה מוכח שגם ברייתא הזאת מיירי דוקא בכה"ג בנדרים שנדרה בדרך, אבל אם נדרה אח"כ ודאי דיכול להפר:

ומעתה י"ל שרש"י והטור עם התוס' וב"י, לשיטתייתו אזלי, דרש"י והטור שס"ל בדין הראשון דמסירה לא מהני לענין שהבעל יכול להפר, וא"כ לא הוי לדידהו המסירה כחופה, וממילא שבע"כ בזינתה אחר החזרה ודאי שבסקילה, דליכא למעוטי זה ממיעוט דארוסה, ובעיית הש"ס יהי' דוקא בזינתה בדרך, וממילא שגם ברייתא דתדב"י דפשיט מינה מיירי דוקא בכה"ג, משו"ה פוסק הטור שבאמת הדין כן, דבנדרה אחר החזרה יכול להפר, ודוקא בנדרה בדרך ואח"כ חזרה אינו יכול להפר, ולבד שלא קשה קושית הש"ך, אדרבה מזה גופא מדפשיט מינה לסקילה יהיה הראיה שלהם, משא"כ לשיטת התוס' דלעיל, דמסירה הוי כחופה ממש שגם הבעל יכול להפר, וכן הב"י דסובר כן, ממילא לדידהו הוי מסירה כחופה ממש, ויכולין לפרש בעיא דסקילה גם בזינתה אח"כ, דנוכל למילף זה ממיעוט דארוסה ולא נשואה, וא"כ בע"כ דברייתא דר"י דפשיט מינה מיירי נמי בכה"ג שנדרה אח"כ, דאי נימא כשיטת רש"י והטור, שנדרים שנדרה אח"כ יכול להפר, ורק מה שנדרה בדרך אינו מיפר, א"כ איך פשיט מינה לסקילה וכקושית הש"ך, וזה אמת ויציב, ואפשר שמזה יהי' סיוע שדעת התוס' דמסירה הוי כחופה ממש וכדעת הב"י בפירושם דמן התוס' דלעיל לא משמע כן וכמ"ש, ורק מכאן נוכל להביא ראיה שדעתם כן, מדפירשו דהכא מיירי בנדרים שנדרה אחר חזרה ודו"ק:

ולדינא אע"ג שכולם תפסו על הטור בדין זה והכריחו כפי' הב"י עיין בט"ז וש"ך שם, אכן לפמ"ש שדין זה תלוי בדין הראשון, ובדין הראשון כבר הוכחנו מבבלי וירושלמי שהדין כהטור, א"כ בע"כ שגם בדין זה יהיה העיקר כדעת הטור ורש"י, דזה בזה תלוי, ואמינא עוד להוסיף שבדין זה גופא מוכרח כהטור, ולא נצרך לבוא לעזרת דין הראשון, וגם נתרץ קושית הש"ך, הן מ"ש הש"ך שם בסקכ"ה שפשט לשון הברייתא מוכח כפי' הב"י, אדרבה לדידי מוכח מלשון הברייתא דוקא כפי' הטור, דלשון הברייתא היאך אני קורא אם בית אביה או בית בעלה, ואי לשיטת הב"י דהספק הוא רק בנדרים שנדרה אחר מיתת בעלה וחזרה לבית אב, ואז ליכא שוב לספוקי בבית בעלה כיון שכבר מת, ורק הספק הוא אם מיקרי בית אב או לא, ומדמספקא להו נמי בבית בעלה מוכח כשיטת רש"י וטור דהספק הוא דוקא בנדרים שנדרה בעוד הבעל קיים ואח"כ מת הבעל וחזרה אם מיקרי בית אביה, כיון דעתה בעת ההפרה היא ברשות אב, ואם עתה נדרה יכול להפר, יכול להפר נמי נדרים שנדרה בדרך, או דילמא כיון שנדרה בדרך ובשעת הנדר היה הבעל קיים, בית בעלה קרינן, כיון שאז אין האב יכול להפר, דהא עומדת ברשות בעל לענין זה עכ"פ שתצא מרשות אב, משו"ה גם עתה שחזרה לבית אביה נמי אין יכול להפר, וא"כ מוכח להדיא כשיטת רש"י והטור, ומ"ש עוד הש"ך דמרש"י מוכח כפי' הב"י, אדרבה הא הוכחתי מרש"י להדיא כהטור, ושא"א כלל לפרש באופן אחר כוונת רש"י, ומ"ש דקרא ונדר אלמנה מיירי בנדרה כשהיא אלמנה, מזה ודאי לא איריא, דנוכל נמי לפרש פירוש הקרא כן, ונדר אלמנה, פי' שהיא רק עתה אלמנה, והנדר נדרה בעוד הבעל קיים, מכל הלין נ"ל העיקר כהטור, דנדרים שנדרה אח"כ יכול להפר, וכן נ"ל ברור לדינא:

ברש"י ד"ה מסירתה לכל, ליורשה וליטמא לה ולמעשה ידיה ולכל דבר איש באשה, עיין היטב במה שכתבתי בארוכה בדבור דלעיל הכוונה ברש"י זאת, ובמה שכתבתי דליורשה דכתב רש"י אליבא דרב, היינו דוקא ירושה בנכסים שיש לה לעצמה ויורש אותה מצד הזכות שיש לאיש באשתו, ושלזה נתכוון רש"י במ"ש ולכל דבר איש באשה, כלומר דדוקא באותן הזכיות שיש לו בתור בעל באשתו, אבל הנדוניא שזה מכח כתיבת האב בא לו, לא מהני המסירה, דהאב לא כתב כ"א ע"מ שיכניסנה לחופה, ושמואל אתי לאוסופי שאפילו בנדוניא נמי יורש אותה ע"ש בארוכה, ולא באתי כאן כ"א להראות שבדברינו מיושב קושית המהרש"א ומהר"ש שהקשו לפירוש התוס' דלירושתה דקאמר שמואל היינו אף לירושתה ולכל מילי נמי, א"כ היינו דרב, והמהר"ש כתב באמת דלתוס' לא פליגי רב ושמואל, וזה דוחק גדול, ולמ"ש א"ש דגם התוס' מפרשי דירושתה דקאמר שמואל היינו נדוניתה ואתי לאוסופי ארב, דרב סובר שדוקא לכל מילי שהוא מכח זכות הוי המסירה כחופה, משא"כ לענין נדוניא, ושמואל אוסיף גם נדוניא וכנ"ל:

ברש"י ד"ה לעולם בסוף הדבור וקתני עד שתכנס לחופה, משמע דהיתה לו הגרסא במתניתין עד שתכנס לחופה, דהא לרש"י ודאי קושיא זאת קא מקשי ממתניתין מדאמר הלשון ואוקימנא דהאי לעולם לענין תרומה עיין במהר"ש, והנה המהרש"א ז"ל כתב, דלגירסא השניה של התוס', עד שתכנס לרשות הבעל, בע"כ צ"ל דהקושיא הוא מברייתא, דממתניתין לא קשה, ואין זה מוכרח, דהא אפילו לגירסא הזאת הוי הפירוש דעד שתכנס לרשות הבעל, היינו כניסתה לחופה מדנקט בלשון עד שתכנס וכמ"ש התוס', וא"כ גם ממתניתין קשה, דמדנקט בלשון כזה משמע שדוקא בחופה מותרת בתרומה ולא במסירה, והאי דנקיט כאן לעולם אוכלת עד שתכנס לחופה, נ"ל דלשון עד שתכנס לחופה, לאו לשון המשנה הוא, אלא הש"ס מעצמו הוסיף כן להורות שפירוש המשנה הוא בע"כ עד הכניסה לחופה, מדנקט בלשון עד שתכנס לרשות הבעל, ואדרבה גרסא זאת עוד משובשת ביותר, דאי נימא דמקשה לו ממתניתין או מברייתא ששם כתוב להדיא עד שתכנס לחופה, א"כ איך אמר רב דמצינן לפרש דכניסתה לחופה היינו מסר, איך אפשר לומר כן דמסר הוי כניסה לחופה ממש, אבל לגרסא השניה שכתוב במשנה עד שתכנס לרשות הבעל ולא הוזכר חופה, רק הש"ס מדייק בתחלה דהיינו חופה מן הלשון "עד" דקתני, ומשני ע"ז דרשות הבעל הוי מסר, ולשון עד לא דייקא מידי, וארשות הבעל שפיר שייך נמי למיקרי מסר אבל לא אחופה:

בתוד"ה רב אסי אמר כו', ועוד דאיתותב מברייתא ולא משני ההיא כמשנה אחרונה ע"ש, וקשה למה הוצרכו להך ועוד, הא כבר הוכיחו שבע"כ רב אסי למשנה אחרונה קאי מדאמר דינו אמשנה דהכא, ומשנה דהכא אפקיה ממשנה ראשונה מדקתני לעולם, וי"ל דהוכחה הראשונה אינה מספקת, די"ל דהאי דדייק הגמ' לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה, הוא דוקא אליבא דרב, ורב אסי אפשר דלא דייק כלל לשון דלעולם, או דמוקי להך דיוקא למילתא אחריתא ולא לענין תרומה וכמ"ש הפנ"י לענין הפרת נדרים, ולזה הוצרכו להוסיף הוכחה השניה, ואמנם בזה גופא מיושב דעת רש"י במ"ש בדרב אסי משום שמא ימזגו, ולא חש לקושית התוס' כאן, היינו דרש"י יפרש באמת דמילתא דרב אסי, דמסר מהני, הוי דוקא למשנה ראשונה, משו"ה נקיט טעם דמזיגה, והוכחות התוס' אינם הוכחות לפירושו, דהוכחה ראשונה הא דחי לה התוס' בעצמם, והוכחה השניה ודאי דלא קשה כמ"ש המהר"ש ופנ"י, דלשיטת רש"י דלקמן דהא דקתני ירושתה בברייתא, הוי דוקא ירושתה, א"כ איתותב רב אסי על שאר מילי, ונהי דלענין תרומה לא איתותב, מ"מ איתותב לשאר מילי ודו"ק:

בתוד"ה ושמואל אמר לירושתה, לא אתי לאפוקי כו', דהא תנא דבי ר' ישמעאל כו' ע"ש, ועמ"ש לעיל בסוגיין באריכות לדחות דברי התוס' ולקיים פרש"י:

בתוד"ה היינו בתולה ולא בעולה, וא"ת אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בקדושין באו עליה עשרה כו', והנה לעיל (ד"מ ע"ב) משני אביי ורבא לקושית הש"ס דהתם, ואימא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי, דאביי יליף מתחת אשר ענה, דהנהו תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם, ורבא יליף מאיש השוכב, הנאת שכיבה חמשים, וכתבתי שם דלאו משמעות דורשים איכא בינייהו, אלא דיש נ"מ גדולה לדינא, דלאביי דיליף מתחת אשר עינה חייב גם בביאה שלא כדרכה, דבביאה כזאת ליכא הנאה רק עינוי וכדרשת רז"ל ע"פ וישכב אותה ויענה, דשכיבה היינו כדרכה, ויענה שלא כדרכה, ולרבא דדייק האיש השוכב, אינו חייב כ"א בביאה כדרכה, ובזה מיושב אצלי הספרי בפ' דברים על פסוק זה, ומצאה איש ושכב וגו' כתב הספרי וז"ל ושכב על שכיבה, וכן בפרשה השניה ותפשה ושכב כתב נמי כזה, ושכב על שכיבה, והמפרשים נדחקו מאוד בכוונת הספרי, והגאון מלבי"ם ז"ל הגיה לגרוס כל שכיבה ע"ש בטעמו. ולמ"ש הדברים מבוארים, דמלשון ושכב דייק, שדוקא על שכיבה חייב, דהיינו ביאה כדרכה ולא בביאה שלכ"ד שזה אין נקרא שכיבה וכדרשתם ע"פ וישכב אותה כנ"ל, ולפי"ז מיושב קושית התוס' דהא הכא אליבא דרבא קיימינן, ולדידיה דדייק לעיל לשון השוכב אין שום חיוב כ"א בביאה כדרכה:

באו"ד וי"ל דהא בעל עושה בעולה גם שלא כדרכה. לעיל בר"פ אלו נערות הארכתי הרבה בדבור זה והבאתי שם מ"ש הריטב"א שזה לא שייך כ"א כשמקדשה בביאה, דמיגו דאהניא ביאתו לקנות אותה לאשה מהניא נמי למיחשבה כבעולה, אבל כשקדשה כבר ע"י כסף ושוב בא עליה שלכ"ד לא משוי אותה בעולה ע"ש בארוכה מזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה