בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מז.
בתוד"ה משום איבה כו' צ"ל לפ"ה דמתניתין דהתם לצדדין קתני כו', מה שיש לתמוה בזה עמ"ש בדבור דלעיל:
ברש"י ד"ה הא דזכי לי' רחמנא למימסר לחופה דכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע כו', ובתוס' הקשו ע"ז דהא האי קרא בקטנה מיירי כמ"ש רש"י עצמו לעיל, ונ"ל דרש"י ז"ל הרגיש לתרץ זה, במה שכתב דנתתי כל נתינות במשמע, והוקשו נתינת החופה לנתינת הקדושין, וכמו דנתינת הקדושין ילפינן דגם בנערה, ממילא ידעינן דגם נתינת החופה הוי בנערה, אבל כל זמן דלא ידעינן דנתינת הקדושין הוא בנערה, איה"נ שגם החופה לא נדע, ומיושב בזה מה שהקשה הפנ"י על רש"י דלמה הוצרך למילף דיכול למוסרה לחופה מדנתתי משמע כל נתינות, הא, אדרבה עיקר נתתי מיירי בנתינת החופה, דנתינת הקדושין אכתי לאו נתינה היא, וכ"ז גרם לו לפי הבנתו ברש"י, דמביא טעם זה רק למילף דיש ביד האב למוסרה לחופה, אבל לפמ"ש א"ש, דודאי ע"ז שיש כח ביד אב למסור לחופה א"צ לזה, אלא שהוצרך לזה למילף שגם בנערה יכול למוסרה לחופה, וזה ילפינן מדהוקשו נתינת, החופה לנתינת הקדושין, ויתיישב מעתה גם קושית התוס' שאמאי לא גמרינן קדושין מחופה, דהא לפמ"ש אדרבה חופה גופא לא ידעינן דבנערה כ"א מקדושין, ואי גם בקדושין לא היינו נדע אז גם בחופה לא ידעינן:
וארווחנא למיפשט מזה ספיקו של המשנה למלך (פ"י מאישות) אם החופה שהיתה קודם קדושין קונה נמי, או קודם קדושין לאו מילתא היא, דהנה לפמ"ש בכוונת רש"י שרצה להוכיח שיהא ביד האב למסור לחופה גם בנערות הוא מקדושין יליף, ולכאורה היה קשה לי דאכתי מאי הוצרך לזה, הא חופה נוכל למילף מהפרת נדרים, דהא חופה הוי איסורא דלית ביה ממונא, אלא י"ל דמהפ"נ לא הוי מצי למילף כיון דהחופה הוא אחר הקדושין, והפרת נדרים גופא אחר הקדושין נפקא מרשות אב, ולא נוכל למילף מהפ"נ כ"א קדושין אבל לא חופה, ואי נימא שהחופה יכול להיות גם קודם הקדושין, א"כ אכתי הו"מ למילף חופה מהפ"נ, ומדהוצרך רש"י למילף זה מקדושין, מכלל דכל חופה צריך להיות אחר הקדושין, ואי"ל דבאמת חופה יכול להיות גם קודם קדושין, וחופה כזה איה"נ דנילף מהפ"נ, והא דהוצרך רש"י להביא מאת בתי, היינו בחופה שאחר הקדושין, דזה אינו דכיון שמצינו חופה קודם נשואין, ואותה חופה ידעינן שבכח האב למוסרה, מנ"ל באמת שאחר הקדושין יכול למוסרה כלל לחופה, דילמא האי נתתי דאמר רחמנא דמשמע חופה, היינו בקודם קדושין, דבשלמא אי קודם קדושין לא יוכל להיות חופה, וכל חופה בע"כ אחר הקדושין, וא"כ כיון שזה ידעינן מנתתי דגם על חופה יש זכות האב, ידעינן ממילא שגם בנערה כן, אבל אם יש חופה קודם קדושין, דילמא האי נתתי דידעינן מיניה שבכח האב למסור לחופה, היינו דוקא קודם קדושין, אבל אחר קדושין איה"נ דלא זכי ליה רחמנא, אלא וודאי מוכח מרש"י דכל חופה הוי דוקא אחר הקדושין:
ואכן שוב ראיתי בהגהות מרדכי פ"ק דקדושין שהוכיח מרש"י שם (ד"י ע"ב) בד"ה היכי דמי, דיליף כסף מביאה אי נימא ביאה שאחר חופה ויליף מינה כסף שהכניסה לחופה אח"כ ע"ש, ומתחלת לשונו שכתב ביאה שלאחר חופה הוכיח דדעת רש"י דחופה קודם קדושין נמי מהני ע"ש, ובתחלת העיון כוונתי בזה לדעת גדול הוא תי' השעה"מ בקונטרס חופת חתנים, דאין מרש"י דהתם שום ראיה, דהא החופה הוא מה שהביאה לתוך ביתו ונתייחד עמה, א"כ בעת הביאה היה חופה ג"כ, והוי חופה וקדושין כאחת, ואפילו נימא שהחופה הראשונה שהביא לתוך ביתו לא מהני מפני שלא היה עוד קדושין, מ"מ הא בשעת הביאה הוי, נמי חופה, אבל אם הביאה לתוך ביתו וקדשה אח"כ בכסף, איה"נ דלא מהני, דהחופה שקודם הקדושין לאו מידי הוא, וגם מוכרחים אנו לומר כן בדעת רש"י, דהא בסוף לשונו גבי כסף כתב, כסף שהכניסה אח"כ לחופה, ואי חופה מהני קודם קדושין, גם בכסף הו"מ למימר דמיירי בכסף שאחר חופה, אלא ודאי דחופה קודם קדושין לא מהני, ומה דמהני בביאה, לא דחופה הקודמת מהני, אלא משום דבשעת הקנין יש נמי חופה, דמסתמא לא מיירי בחציפי שיבעול בפני הרואים בלא יחוד, ובודאי נתיחד עמה לבועלה, והיחוד הזה היינו החופה:
והא נמי לא תקשה, נהי נמי דבביאה משכחת לה בחופה דמעיקרא, אבל מאי דחיק רש"י בזה, ולא ניחא ליה למימר בחופה שאחר קדושי ביאה, וכגון שקידשה בביאה בבית חמיו, דלא מיקרי חופה כיון שלא הביאה לתוך ביתו, ואח"כ הביאה לתוך ביתו דהוי חופה, ורציתי לפשוט מזה ספיקו של השעה"מ, דנסתפק אם יחוד לחוד בלא הבאה לתוך ביתו אי הוי חופה או לא, ומרש"י מוכח דהוי חופה, וא"כ כל קדושי ביאה הוי ע"י החופה, ואפילו בבית חמיו נמי, ולהכי נקיט רש"י בביאה שאחר חופה משום דא"א בלא זה, אבל אי נימא דיחוד לחוד לא הוי חופה, וא"כ היה לו לרש"י למינקט בביאה נמי, ביאה שקודם החופה, כמו בקדושי כסף וכגון שקידשה בביאה בבית חמיו:
אכן באשר עיקר ספיקו של השעה"מ לא נ"ל בזה, דאי נימא דיחוד לחוד נמי מהני, א"כ הא דאמר הש"ס בקדושין שם, ואלא בביאה שלא ע"י חופה, והיכי משכחת ביאה שלא ע"י חופה, הא בכל ביאה יש נמי יחוד, אלא ודאי דיחוד לחוד בלא הבאה לתוך ביתו לא מיקרי חופה, ולכן משכחת לה כגון שקידשה בבית חמיו, ואף שיש לדחות ולומר דמשכחת ביאה שלא ע"י חופה כגון שקדשה בפרהסיא בלא יחוד, מ"מ אחרי שהשע"מ עצמו פשיט לספיקו דלא מהני יחוד, לא ניחא לי לומר בכוונת רש"י שיסבור ההיפך, אכן י"ל דמשו"ה דקדק רש"י בביאה שאחר חופה, ולא בביאה בבית חמיו דהוי קודם חופה, היינו משום דאסור לבוא על כלתו בבית חמיו ולוקה נמי ע"ז, וי"ל דאפילו בבא עליה לשם קדושין נמי אסור, דבלא חופה אסור לבעול, ולהכי לא נקיט רש"י האי גוונא דמקדשה בביאה קודם חופה, דברשיעי לא מיירי, והבוחר יבחר איזה משני התרוצים הללו בשיטת רש"י, ועכ"פ זה הוכחנו בדעת רש"י דחופה קודם קדושין לא מהני ועמ"ש עוד בסמוך מזה:
בתוד"ה דזכי בסוה"ד ולפ"ה דלעיל דזינתה אחר החופה הוא בחנק על כרחך חופה הוי בנערות מדנסקלה על זנות בית אביה, ולעד"נ שאין זה מוכרח, די"ל שדוקא השתא דידעינן דבאמת החופה גם בנערה יכול למוסרה, מפרש דזנות אחר החופה הוא בחנק, כיון שאין ראיה מכרחת לפרש להיפך, אבל איה"נ אי הוי אמרינן דכל חופה הוא דוקא בקטנות, א"כ היה מזה גופא ראיה מכרחת לפרש כפירוש רבינו שמואל לעיל שגם אחר החופה הוי בסקילה, דאטו מפורש בקרא דאחר החופה לא הוי בסקילה, רק רש"י לא ניחא ליה בראיות רבינו שמואל, אבל אם היה לו ראיה מכרחת היה הוא נמי מפרש כפי' ר"ש:
באו"ד וצ"ע אמאי לא גמרינן קדושין מחופה, נראה המשך התוספות שהביאו קושיא זאת בתר ולפ"ה, היינו שגם התוס' ידעי דנוכל לפרש ברש"י, דמ"ש כל נתינות במשמע, לא בא לאגמורי על עיקר החופה שביד האב, אלא שבא לאגמורי על היקישא דחופה לקדושין, דכמו דקדושין הוי לאב בנערה, ה"נ חופה, וכמ"ש לעיל בכוונת רש"י, ואז לא היה מקום לקושית התוס', דנילף קדושין מחופה, הא אדרבה בחופה גופא לא ידעינן כ"א מקדושין, לכך הביאו דלפ"ה לעיל בלא"ה ידעינן שהחופה הוא גם בנערות, וא"כ אין צורך לאגמורי מקדושין, וא"כ יקשה שפיר דליגמר קדושין מחופה וז"ב בכוונתם, אכן מלבד שכתבתי לעיל שבע"כ לפרש כן ברש"י, דאלת"ה אלא שבא לאגמורי דגם חופה נכלל בכלל נתתי, ע"ז אין צורך כמ"ש הפנ"י, וגם הראיה שהביאו התוס' מדנסקלת, שדיתי בה נמי נרגא בדבור הקודם, ובע"כ שכוונת רש"י לתרץ דחופה מקדושין ידעינן, ואין מקום לקושית התוס', אלא אפילו אי נפרש כפי' התוס' דחופה שהיא בנערה ידעינן מדנסקלת, בכ"ז נמי לא אדע קושיתם דאיך הו"מ למילף קדושין מחופה, הא איסורא דאית בה ממונא מאיסורא דלית בה ממונא לא ילפינן כדלעיל בגמ' וז"ב, הן אמת שבהפלאה כתב שחופה נמי מיקרי איסורא דאית בה ממונא משום דמפסידה ממעשה ידיה, אכן זה אינו דהא גם בהפרת נדריה יש נגיעה בממון, דמתניתין איירי נמי כגון שאסרה נכסיה על האב, אע"כ דזה לא שייך למיקרי איסורא דאית ביה ממונא וכמ"ש בהגהות מצפ"א ע"ש, אלא די"ל שהתוס' לא ניחא להו בחלוק הזה, משום דהכא לא שייך למידחי ולומר דיש חלוק בין קדושין לחופה, כיון דבחד קרא כתיבי תרווייהו, דנתתי משמע כל הנתינות חופה וקדושין, וכמו שהדין בחופה כן ה"נ בקדושין מדאקשינהו להדדי:
והנה גם מן התוס' הזה יש לפשוט ספיקו של המ"ל שהבאתי בדבור דלעיל, מדכתבו דחופה ילפינן מאת בתי והוצרכו לדחוק ולומר דעתה מוקמינן אותו גם בנערה, ואמאי לא ילפינן מהפ"נ, אלא וודאי מדהוה אחר קדושין ועמ"ש בתוס' הסמוך, אכן אכתי קשיא לי מה דקאמר הש"ס לעיל למה לי קרא דלאמה תיפוק ליה מבנעוריה וכ"ת נילף מיני' איסורא מממונא לא ילפינן, ומשמע שרק מזה הוכיח הש"ס דלא נוכל למילף מהפ"נ מדאיצטריך לאמה, הא לדברינו מאי הוכחה הוא, דילמא באמת שפיר ילפינן מהפ"נ, והא דאיצטריך קרא דלאמה, למעשה ידיה שלאחר האירוסין שזה לא נוכל למילף מהפ"נ, ולכן נ"ל שבאמת הא דקאמר הש"ס איסורא מממונא לא ילפינן, לא מוכחינן זה מקרא דלאמה, אלא הש"ס סברת עצמו קאמר, והא דפריך וכ"ת נילף מיניה אינו כפי מובן הפשוט שקאי זה על מעשה ידיה, אלא גם פרכא הראשונה קאי על כסף קדושין, והכי תהיה הצעת הסוגיא, דלכתחלה רצה הש"ס להוכיח דלא נוכל למילף מהפ"נ, משום דאל"כ אמאי איצטריך לאמה, ע"ז פריך וכ"ת נילף, פי' דמאי הוכחה היא זאת, דילמא באמת נוכל למילף כסף קדושין מיניה, והא דהוצרך קרא דלאמה, למעשה ידיה שאחר אירוסין, ומשני מסברת עצמו דממונא מאיסורא לא ילפינן, ובלא"ה מוכרח לפרש כן, דאי נפרש דוכ"ת הראשון קאי על מעשה ידיה, מאי קאמר דנילף מיניה, א"כ אכתי יקשה לאמה ל"ל, אלא ודאי כדכתיבנא, דרק על כסף קדושין פריך, וקרא דלאמה למעש"י שאחר אירוסין, ובקדושין לא שייך אחר אירוסין, דקדושין אחר אירוסין לא משכחת כ"א בשנתגרשה, ובנתגרשה גם בהפ"נ נתרוקן רשות לאב והאב מפיר, ואכתי נוכל למילף מהפ"נ:
בגמ' דמסר לה בשבתות ויו"ט, פי' וכגון שמלאכתה התמידיית היתה במלאכות כאלו שאסורין בשבת ויו"ט, דאז אינו מפסידה כלום, שבלא"ה תהיה בטילה בשבת, אבל אם רגילה להתעסק במלאכות המותרות בשבת ויו"ט, אז אי אפשר לאשכוחי כ"א כשמסרה בלילה, או שנתן לה שכר פקעתה, ורב אחאי לא קאמר כ"א שלפעמים משכחת שגם בשבת ויו"ט אין מפסידה, ומתורץ קושית רעק"א בגליון:
בתוד"ה דמסר אע"ג כו' ושמחת בחגך, מכאן נמי יש ראיה דהתוס' סברי דחופה קודם קדושין לא מהני, דאל"ה מאי מקשו כאן, הא י"ל בכה"ג שהחופה היה קודם הקדושין ביו"ט, והקדושין היה אחר יו"ט, דבכה"ג שרי כיון שהנשואין לא נגמרו עד אחר יו"ט, א"ו דחופה הוי בע"כ אחר קדושין ועמ"ש בתוס' דלעיל:
בגמ' כתב לה פירות, בספ"י הקשה דלפרש"י דמטעם ירושת אשתו הוא דזוכה, א"כ איך כתב הטור דלאו דוקא פירות אלא אפילו מעות נמי זכה הבעל, הא מעות מלוה הן והו"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי ע"ש, והנה אי כהבנתו דמטעם ירושה הוא, א"כ בלא"ה אין הארוס יורש ארוסתו כדלקמן, אע"כ דטעם רש"י לאו משום ירושה, אלא משום התחייבות שנתחייב האב לתת לו וכמ"ש בשמ"ק להדיא בכוונת רש"י, ואין מקום לקושית הפנ"י, אלא דלשון רש"י משמע כהפנ"י דמטעם ירושה הוא, וכן לישנא דברייתא כתב לה, משמע דההתחייבות הוי להאשה, והבעל מטעם ירושה אתי, דאי ההתחייבות היה להבעל, כתב לו מיבעי ליה, ועמ"ש במרדכי:
ובמה שדייק התנא למינקט פירות כסות, היה נ"ל, דהא בע"כ האי כתב לה דנקיט בברייתא, לא שכתב לו שטר מיוחד ע"ז, דמה צורך לשטר, הא גם באמירה נקנו כדרב גידל, וגם אין לומר כמ"ש במרדכי, דמיירי שכתב זה אחר האירוסין דתו אין נקנים באמירה, דאכתי מה הועיל השטר, הא מטלטלין לאו בני שטרא הם, אע"כ דכתב דהכא, היינו שכתב בשטר הכתובה וכפרש"י, ולאו לשם קנין כתב השטר, והקנין היה באמירה, וא"כ י"ל דדוקא בפירות וכסות י"ל דפליגי רבנן ואמרי דלא זכה, ולא נקנים באמירה, משום דמשכחת בלא סיים לו הפירות או הכלים, רק שפסק סך ידוע של כלים, וכיון שמחוסרים שומא וגוביינא משו"ה סברי דלא זכה, אבל אם היה מסיים לו הפירות והכלים היו נקנים באמירה בכ"מ שהם, אבל לר' נתן דסובר זכה אפילו בכה"ג שמחוסרים שומא נמי זכה והוה"ד מעות: