אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מו:

דף מו.

במתני' האב זכאי בבתו כו', בהפלאה דייק הא דלא חשיב קנס דזוכה בה נמי ע"ש, ול"נ דבמתניתין לא חשיב כ"א אותן חלקי הממון שעיקר הממון מגיע לה ורק אבוה מינה קא זכי מכח הזכיות שזיכתה לו תורה בבתו דשבח נעורים לאביה, משא"כ קנס דמעיקרא הוי לאביה כדכתיב ונתן לאבי הנערה, ועיין מה שכתבתי בר"פ, וגם לעיל דמ"ד ע"א בשם הכ"מ (פ"ב מנערה) שכתב דגם קנס דבו"פ וצער אבוה מינה קא זכי, ולדבריו יקשה א"כ אמאי לא תני כאן גם בו"פ וצער:

ברש"י ד"ה בכסף מנ"ל, מנ"ל דכסף קידושיה שלו, ויש לדקדק למה לא פירש דקושית הש"ס הוא דמנ"ל שיכול לקדשה כלל, וכמו שפירש לקמן גבי שטר וביאה, דהשאלה הוא מנ"ל דיכול למסור אותה לביאה, ואף דעל רש"י אין קושיא משום דאי נפרש כן כוונת הפירכא א"כ לא מייתי הש"ס ראיה ע"ז, דהא הש"ס לא הביא ראיה כ"א דהכסף שלו, ולא על עיקר הדבר דיכול לקדשה, אבל על הש"ס גופא יש לתמוה למה לא הביא דמנ"ל דיכול לקדשה, וי"ל משום דאם אך נדע שקדושיה לאביה, ממילא ידעינן מזה גופא שיכול לקדשה, דהשתא אביה שקיל כספה איהי תקדוש נפשה וכמ"ש בתוד"ה יציאה:

ברש"י ד"ה שייך בה, בידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה ולמוסרה לביאת קדושין למנוול ומוכה שחין ע"כ, הקושיא מבוארת, דהא זהו גופא בעי למילף שיהא בידו לקדשה, ואכתי לא ידעינן שבידו לקדשה, דעיקר מה שידעינן שבידו לקדשה, מקרא דאת בתי לא נוכל למילף כדדחי לעיל דילמא בקטנה מיירי, ורק מנ"ל דבידו לקדשה בנערותה הוא משום דכסף קידושיה לאביה, והשתא דלא ידעינן אכתי דהכסף לאביה ממילא לא ידעינן נמי שבידו לקדשה, וקושיא הזאת כבר הקשו תוס' לעיל (ד"מ ע"ב) ד"ה דהאי, והנה ראיתי בשמ"ק שכתב בשם הרא"ש דהא דבידו לקדשה ואפילו בנערות ידעינן מקרא דאת בתי, דקרא זה מיירי אפילו בנערה וכדמוכח בסמוך דזכי ליה רחמנה למוסרה לחופה והתם בנערה מיירי, וזה פשיטא להש"ס דהאב יכול לקדשה גם בנערות, וממילא פשיטא נמי דכסף קידושיה הוי שלו מסברא דלעיל השתא אביה מקבל כו', רק דכל עיקר שקלא וטריא בסוגיא הזאת, היינו דהא בנערה מצית גם היא עצמה נמי לקדש עצמה, וא"כ היכא דמקדשה עצמה מנ"ל דכסף קידושיה שקבלה היא עצמה הוי נמי לאביה, וממילא מתורץ קושיא הנ"ל, דשפיר שייך אביה בה למוסרה למוכה שחין, דהא באמת בידו נמי לקדשה, אכן מלבד שברש"י גופא א"א לפרש כן, דהא רש"י סובר להדיא דקרא דאת בתי לא מיירי כ"א בקטנה לחוד וכדכתב בסמוך בד"ה קטנה לית לה יד ע"ש, ואי נפרש כפי' הרא"ש דגם בנערה מיירי אין התחלה למה שהקשה רש"י שם, אלא ודאי דרש"י לא ס"ל דקרא זה בנערות מיירי, וא"כ לדידיה ג"ז לא ידעינן אכתי שיהא יכול לקדשה כלל בנערותה, ואכתי יוחזר הקושיא הנ"ל, ועוד דלענ"ד בלא"ה לא אבין זה, דאי נימא שהאב יכול לקדשה גם בנערותה, א"כ מאי דחי הש"ס, שאני בושת ופגם דאביה שייך בה, ומשו"ה לא נוכל למילף כסף קדושיה מיניה, הא אדרבה מזה גופא נוכל למילף, דכמו דבושת ופגם הוי לאב משום דבידו לביישה, כן ה"נ הוי כסף קדושי' לאביה משום שבידו לקדשה אע"כ שאין בידו לקדשה:

הן אמנם לא נעלם מאתי שיש כמה ראשונים שאינם מפרשים כרש"י דהא דאביה שייך בה, היינו משום דבידו לביישה, אלא משום ם הוא מתבייש בבושתה וכמ"ש בגליון תוס' לעיל ד"מ, ולפי"ז היה אפשר לדידהו לפרש כפי' הרא"ש, דמה שבידו לקדשה גם בימי נערות פשיטא היה להש"ס, וע"ז לא שקיל וטרי כאן כלל, ועיקר השקלא וטריא שבכאן הוא רק כשהיא עצמה מקבלת הקדושין ואפ"ה לא נוכל למילף מבושת ופגם דיש לומר דסברא דבידו לאו סברא הוא, ורק בבשת ופגם משום דאביה מתבייש נמי, אכן אנכי רק ע"ז קא מתמהינא, שהרא"ש מתרץ הכי אליבא דרש"י, ואיהו הא מפרש דאביה שייך משום דבידו לביישה, ולשיטה זאת א"א לפרש כן, דהאב יכול לקדשה, דא"כ אמאי לא נילף מבשת ופגם וכנ"ל:

ולכן היה נ"ל דאפשר לומר שרש"י במתק לשונו הרגיש לתרץ זאת, דהנה ז"ל רש"י שיכול למוסרה לביאת קדושין, והאי "לביאת" מיותר הוא לכאורה, אלא י"ל דזה פשיטא להש"ס דע"י קדושי ביאה ודאי שיכול האב לקדשה בנערותה והספק הוא רק ע"י קדושי כסף ושטר, והוא עפמ"ש התוס' ד"ה ממונא, דנילף שבידו לקדשה מבנעוריה, דאינו אלא איסורא מאיסורא, ותי' דאיסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן, ולפי"ז הא תינח קדושי כסף דאית בה ממונא, אבל קדושי ביאה שאין בה ממון פשיטא דנוכל למילף מבנעוריה, ואין לומר שגם קדושי ביאה מיקרי איסורא דאית ביה ממון משום דנותן לו שכר לקדש בביאה וכמ"ש התוס' בקדושין ד"ג בשם ירושלמי, דממון כזה יכול ודאי למילף מהפרת נדרים וכמ"ש בהגהות מצפ"א כאן, דגם בהפרת נדרים משכחינן ממון כזה ע"ש, וא"כ מיושב דעת רש"י, דבשת ופגם היינו טעמא דבידו לקדשה ע"י ביאה למנוול ומוכה שחין, ומדוקדק דברי רש"י במ"ש "לביאת קדושין" ולא כתב בקצרה שבידו למוסרה לקדושין:

אלא דאכתי צריך ביאור דלפמ"ש יקשה דא"כ למאי הוצרך הש"ס למילף שטר וביאה מקרא דוהיתה, לילף זאת מבנעוריה, אכן י"ל שבאמת קדושי ביאה הו"מ למילף מבנעוריה כמ"ש, אבל קדושי שטר ודאי דלא נוכל למילף מבנעוריה דהא קדושי שטר מיקרי אית ביה ממונא, דהשטר בעצמו ממון הוא, וכמ"ש ההפלאה שאפילו גט דגם על איסורי הנאה כשר אפ"ה מיקרי איסורא דאית ביה ממונא, משום דברוב הפעמים כותבין על שטר כשר דמותר ליהנות ממנו ע"ש, וא"כ על קדושי שטר היה מוכרח להיקש דויצאה והיתה, וטעם זה מספיק נמי על קדושי ביאה, אלא שאכתי צ"ע מאי דחיק הש"ס למצוא טעם מנ"ל דמיקדשא בכסף וקדושין שלו, לימא טעם זה דביאה ילפינן מבנעוריה, וקדושי כסף, שיהא יכול לקדשה, ילפינן מקדושי ביאה מהיקש דויצאה והיתה דאיתקוש הוויות להדדי, וכיון שנדע דבידו לקדשה, ממילא נדע נמי דכספא דידיה דהשתא אביה מקבל קדושיה כו', שוב התבוננתי די"ל שאע"ג דיש היקש, מ"מ אין סברא שההיקש יהיה גם על קדושי כסף, דכיון דקדושי ביאה עצמו לא ילפינן אלא מהפרת נדרים, דמההוא קרא לא מצי למילף קדושי כסף משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא, ולכן אף מקדושי ביאה שילפינן מהפרת נדרים, כ"ש דלא מצי למילף, והיקש דויצאה והיתה יהיה קאי על קדושי שטר, או לדבר אחר שמהני תנאי בקדושין של ביאה וכדלקמן דע"ד, ועיין עוד בתוס' זבחים דמ"ח, או לענין לשמה כקדושין ד"ט:

בתוד"ה ואימא לדידה, הקשו דא"כ ויצאה חנם ל"ל, ובשמ"ק כתב ליישב, דזה ודאי היה להש"ס דאביה נמי יכול לקדשה, דנילף מויצאה חנם, אלא דקושית הש"ס שבכאן הוא, דהיכא דקבלה איהי הקדושין אמאי הוי של אביה, ע"ש שבסברא הזאת כתב ליישב גם קושית התוס' בד"ה ממונא מאיסורא, ובחדושנו בדבור דלעיל שדיתי נרגא בסברא הזאת, דא"כ אמאי לא נילף מבושת ופגם דכמו דמשום דבידו לביישה הוי בו"פ שלו, ה"נ משום דבידו לקדשה יהא כסף קדושיה שלו, ואפשר דמשו"ה מיאנו התוס' לפרש כהשמ"ק, ואי"ל דאכתי הו"מ לפרש כפי' השמ"ק, ולא היה קשה קושיתם שבשני דבורים הללו, ובגמ' דשאני בושת ופגם היו יכולים לפרש כפי' התו"י הנ"ל, משום דאביה מתבייש בזה, דאז לא יקשה קושיתי, די"ל דפשט זה ודאי לא ניחא להו, דהא מהש"ס משמע דכל הבשת ופגם הוא לאביה, ואילו לפי' התו"י לא היה לו ליטול כ"א חלק, דהא גם היא מתביישת, וכמו שהקשו באמת על התו"י:

בתוד"ה ואימא הני מילי קטנה, ואע"ג דקרא בבת עונשין מיירי ה"ק בתי נתתי כשהיתה קטנה כו' וכן פרש"י, וראיתי מקשים דאיך אפשר לומר דקרא זה מיירי כשקידשה בקטנותה, הא בסוגיא דלעיל דמ"ו ע"א משמע דלכולי עלמא פרשת מוציא שם רע מיירי בבעל ולראב"י דוקא בבעל, וידוע מכל הסוגיא דריש מכילתין ובסוגיא דפתח פתוח, דבכלל טענת דמים הוא נמי פ"פ, וא"כ אי איירי בשקדשה כשהיתה קטנה, היאך כתבה התורה ולו תהיה לאשה, הא נאמן לאוסרה ושוויא אנפשיה חד"א, ואינה מותרת אלא מטעם ס"ס, ובשקידש בקטנות ליכא אלא חד ספק שמא באונס שמא ברצון, אבל אין לומר שמא אינה תחתיו דא"כ היתה בקטנות ופיתוי קטנה אונס ושם אונס חד הוא וכמ"ש התוס' לעיל (ד"ט ע"א) ד"ה ואבע"א, והנה נשתוממתי על הקושיא הזאת, דלדבריו דעיקר ההיתר של ולו תהיה דמוצש"ר הוי רק משום ספק ספיקא, א"כ מה יענה באשת כהן דליכא אלא חד ספק, והן אמת שבספר פנים יפות שעל התורה כתב דבאמת באשת כהן לא שייך העשה כיון דנאסרה עליו, אכן הלא מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ג מהל' נערה) שבכהן נמי איתא לעשה, דהא כתב שם דכהן שגירש לוקה כיון דאינו יכול להחזירה, הלא מבואר שגם בכהן איתא לעשה, וא"כ בע"כ דלאו משום ס"ס הוי ההיתר, ועיין מ"ש לעיל בעמוד א' לבאר באריכות דבמוצש"ר אינה נאסרת עליו כלל כיון שיש עדים המכחישין נגדו ע"ש היטב:

בתוד"ה ממונא מאיסורא וי"ל דאיסורא דאית ביה ממונא, עמ"ש לעיל ברש"י ד"ה שייך בה:

בתוד"ה יציאה דכוותה בסוה"ד והשתא כיון דשמעינן דכספה דאביה הוי סברא נמי דאיהו מקבל הקדושין דהשתא אביה מקבל כסף קדושיה ואיהי תקדש נפשה ע"כ, הנה אין לפרש כוונתם, דהוכיחו מקבלת הקדושין על זכות הכסף כמו שמוכיח בגמ' גבי אביה, דכיון שבידו לקדשה א"כ בע"כ יש לו זכות הכסף, כן ה"נ אי נימא דאיהי יכולה לקדש עצמה, היה צריך להיות לה גם זכות הכסף, וכיון דאמינא שזכות הכסף הוא לאב בע"כ שכח קבלת קדושין הוי נמי לאב, דמזה אין ראיה, דבשלמא גבי אב הוי הוכחה מעליא בכה"ג דכיון שזיכה לו רחמנא זכות קבלת הקדושין בע"כ שזכות הכסף נמי שלו, דאל"ה איזה זכות והנאה הוא שזיכה לו בקבלת הקדושין, אם לא כסף הקדושין, אבל הכא לגבי הבת לא שייך לומר כן, דאם איהי תקדש עצמה, והכסף יהא של אב, מה זכות והנאה יש לה בקבלת הקדושין, הא יש לה הזכות שיכולה להנשא, ואיה"נ דכסף הוא לאב, אלא כוונתם נראה כן, דכיון שזיכתה התורה הכסף לאב, בע"כ שכח קבלת הקדושין הוי נמי לדידיה, דאי נימא דכח הקדושין הוא בידה, א"כ מה תועלת במה שזיכתה לו כסף הקדושין, דלעולם הבת תעכב ולא תרצה להתקדש עד שתבגר, כיון דבדידה תליא, אע"כ דבדידיה תליא גם כח קבלת הקדושין, ולפי"ז הוי כאן ההוכחה מזכות הכסף על זכות קבלת הקדושין, ולא מקבלת הקדושין על זכות הכסף, וכן מוכח מלשון התוס' דהשתא אביה מקבל כסף איהי תיקדש כו' הרי שהוכיחו מזכות הכסף על קבלת הקדושין, דאל"ה איפכא הול"ל, איהי תיקדש נפשה ואיהו שקיל כספה:

והנה ראיתי בחדושי רעק"א שהניח בצע"ג לדברי התוס' שכתב וז"ל והתוס' פירשו כיון דשמעינן דכספה לאביה, סברא הוא דמקבל נמי הקדושין, ותמיהני על פירושם דבשלמא להיפך שייך לשאול שפיר השתא אביה מקדש ואיהי תשקול, דמהיכן תזכה היא בכסף דאביה, אבל להקשות איהי תקדוש נפשה ואביה ישקול, זה אינו קושיא די"ל דהתורה זכתה את אשר לה לאביה כמו מעשה ידיה ע"ש, ולמ"ש לק"מ דהתוס' הוכיחו להיפך מזכות הכסף על זכות קבלת הקדושין וכטעם שכתבתי וק"ל:

בגמ' מהפרת נדרים מיהא מפקא מרשותו. עיין לעיל (דל"ט ע"א) קאמר הש"ס בהיפך, אלא ארוסה מי מפקא מרשותו הא תנן אביה ובעלה מפירין, וי"ל דכוונת הש"ס, דארוסה לא דמי לא לפנויה ולא לנשואה, לנשואה לא דמי דנשואה מפקא לגמרי מרשות אב, וארוסה יש נמי חלק לאב, דהא מפירין בשותפות, כן מיירי לעיל, והכא קאמר דמ"מ לענין זה מהני הקדושין שעכ"פ צריכין לשותפות של בעל, משא"כ קודם הקדושין היתה עומדת לגמרי ברשות אב:

בגמ' מציאתה לאביה משום איבה, דע דבמס' ב"מ (די"ב ע"א) ובב"ק דפ"ז פרש"י, דבתו הקטנה וגם נערה מקראי ילפינן דמציאתה לאביה דכל שבח נעורים לאביה, ובתוס' שם בד"ה ר' יוחנן השיגו ע"ז דהאי קרא בהפרת נדרים הוא דכתיב ואין ללמוד מיניה דממונא מאיסורא לא ילפינן ע"ש, ומחמת חומר הנושא אפשר לומר, דסברת רש"י כן הוא, דאם כי על הקרא דכי ימכור בתו לאמה, דיליף מיניה דמעשה ידיה לאביה קאמר הגמ' כן, דלא נוכל זה למילף מקרא דבנעורי' בית אביה, משום דבהפ"נ כתיב וכדקאמר לעיל, אבל השתא דגלי קרא דלאמה שגם בממון הוי הזכיה לאביה, וא"כ גלי קרא דאיסורא וממונא שווין, ושפיר נוכל למילף מעתה מקרא דבנעוריה גם לדין ממון וכמ"ש התוס' לעיל דל"ט ד"ה הואיל כה"ג, ואי"ל ע"ז דא"כ לעיל (ד"מ ע"ב) דבעי הש"ס למילף בושת ופגם דלאב מקרא דבנעוריה ודחי התם נמי דאין ללמוד מיניה משום דקרא בהפ"נ הוא דכתיב, ולמה לא נימא גם התם דכיון דגלי גלי, ובאמת הקשה כן בהגהות מל"ה שם, ונ"ל דשם יש ליישב ולומר דכיון דהגילוי הוא רק ממעשה ידיה, יש לומר שדוקא ממון כזה הוי לאב משום דמיתזני מיניה ודעת האב ע"ז וכמו דקאמר בקדושין (דף ד') אבל בשת ופגם שאין דעתו ע"ז, ממון כזה לא זכתה תורה לאב וכמו שכתבו התוס' שם ד"מ בד"ה דאי, דלהכי לא מצי למילף ממעשה ידיה גופא משום דיש לדחות מחמת טעם דמיתזני, כן י"ל נמי בקרא דבנעוריה, דאע"ג דגלי קרא שגם ממון הוי לאב, היינו דוקא ממין שכעין מעש"י אבל בו"פ לא, אבל מציאה דהוי כמעשה ידיה וכמ"ש לקמן בר"פ מציאת האשה בהדיא, מציאתה כהעדפה שע"י הדחק, שפיר ילפינן מקרא דבנעוריה, ואין לדחות מעשה ידיה משום דמיתזני, דהא מציאה נמי משום דמיתזני, וא"ש מ"ש רש"י דילפינן מקרא דבנעוריה, דבאמת השתא דכבר גלי לן קרא דמעש"י הוי לאב, הרי דגלי לן דאיסורא וממונא שווין, שפיר נילף מבנעוריה גם למציאה דהוי לאב מה"ת, ואין להקשות דאכתי מאי הוצרך רש"י למילף מקרא דבנעוריה, לימא דהוי מה"ת משום דדמי למעשה ידיה, דהא גם בו"פ הוי ילפינן ממע"י וכמ"ש התוס' לעיל ד"מ, ורק משום, דהתם יש לדחות שאני מעשה ידיה דמיתזני, וא"כ במציאה דלא שייך לדחות הכי וכמ"ש, ילפינן שפיר ממעש"י גופא, ואכתי קרא דבנעוריה למה לו לרש"י, וי"ל דהנה לעיל בסוגיין בתוד"ה זכאי במציאתה כתבו שמציאה לא נוכל למילף ממעש"י די"ל דמה למעש"י שמיתזני מיניה ע"ש, ואם כי דבריהם תמוהים, דהא בפ' מציאת האשה כתבו התוס' גופייהו שגם מציאה הוי כמעש"י משום דמיתזני, אלא דיש ליישב, דבלא"ה כתב המהרש"א דפירכא הזאת לאו פירכא גמורה היא, רק על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא, ולכן יש לומר דמ"ש התוס' דנוכל לפרוך שאני מעש"י דמיתזני, היינו כשאנו ילפינן ע"י מה הצד, ומעתה מיושב דעת רש"י, דממה הצד מן מע"י לא נוכל למילף באמת, משום דעל מה הצד הוי פרכינן מה למעש"י שכן מיתזני וכמ"ש התוס', דע"ז פרכינן גם פירכא כל דהוא, כיון דממה הצד ילפינן:

והנה נהי דעל עיקר סברת רש"י מצאנו טעם לומר דהצדק אתו, שבאמת הוי מציאת נערה מדאורייתא לאב, דהשתא לאחר דגלי קרא, הוי בממון נמי לאב מה"ת וממונא ואיסורא שווין, אכן מה נעשה לסוגיא דידן דמפורש בהדיא דטעם דמציאה הוי משום איבה, דמשמע שאינו אלא תקנת חכמים, ולשיטת רש"י דמה"ת הוא למה הוצרך כאן הש"ס לטעם דאיבה, ונראה דלרש"י לשיטתו ג"ז יש ליישב, דבטעם דאיבה נחלקו כאן רש"י ותוס', וסברת התוס' דאיבה דמציאה, היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין, וסברת רש"י דאיבה דמציאה הוי נמי משום מזונות דאי אמרת מציאה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, ויש נ"מ גדולה לדין בין רש"י ותוס', דלשיטת התוס' דאיבה דמציאה הוי שלא יקדשנה, לא שייך זה כ"א בנערה שבידו לקדשה, אבל בבוגרת שבלא"ה אין בידו לקדשה הוי מציאתה שלה, אכן לשיטת רש"י דאיבה היינו משום מזונות, גם בבתו בוגרת נמי מציאתה לאב, וכ"כ בהג"א כאן להדיא, ולפי"ז א"ש דעת רש"י, דבמתניתין דב"מ דקאמר התם להדיא מציאת בנו ובתו הקטנים, וכיון דמיירי בקטנים, ובקטנים וגם בנערה הוי דאורייתא, משו"ה כתב רש"י דהוי מה"ת, ובסוגיין להכי קאמר הש"ס דהוי משום איבה, להורות שגם בגדולה דהיינו בוגרת נמי מציאתה של אב, אבל בקטנה ובנערה איה"נ דמה"ת הוי וכמ"ש בב"מ, ומיושב מאוד דעת רש"י, ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בדעת רש"י כמ"ש התוס' כאן, דלסברת רש"י מתניתין דהכא לצדדין קתני. קטנה אפילו באינה סמוכה, ונערה דוקא בסמוכה ע"ש, דלמ"ש גם נערה הוי אפילו באינה סמוכה, דבנערה הוי נמי מה"ת וכמ"ש רש"י שם להדיא דבקטנה וגם נערה מקראי יליף, ותימה גדולה על תוס' שכתבו בדעת רש"י דבנערה דוקא בסמוכה הוי לאב, ואיך אפשר לומר הכי, אחרי שרש"י עצמו כתב להדיא בב"מ דגם נערה ילפינן מקראי, ולמ"ש מיושב דעת רש"י:

וארווחנא ליישב בזה נמי מה שהקשו כל המפרשים על שיטת רש"י כאן דאיבה דמציאה הוי משום מזונות, ממ"ש בב"מ (די"ב ע"ב) האי שפחה ה"ד אי דאיתי' לאב דאבוה הוי, דהא לשיטת רש"י א"כ היכא דבלא"ה לא זיין לה אבוה הוי מציאתה לעצמה, וא"כ מאי מקשה התם דאבוה הוא, הא אינה סמוכה על שולחנו דהא מכרה וליכא איבה, וא"כ אין מציאתה שלו, ואי"ל דאכתי שייך איבה, שלא יזון אותה אחר שש כשתשוב לבית אביה וכמ"ש הפרישה בחו"מ (ס' ע"ר) ואכן לדברינו דרש"י יפרש באמת דטעם דמציאה לאב בנערה מקראי יליף ומה"ת הוא, ואין זה כלל, משום איבה והא דקאמר הש"ס משום איבה אינה אלא בבוגרת א"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה