אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מו.

דף מה:

ברש"י ד"ה יסרו מיסרו בסוה"ד והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות כו', ויש לדקדק ע"ז, דבסנהדרין דע"א כתב רש"י דההוא בן דבן סורר יליף מבן הכות, וזהו ההיפך ממ"ש כאן, והנ"ל בזה דבלא"ה יש להבין במה שיליף התם בסנהדרין מלקות בבן סורר מגז"ש דר' אבהו, ולמה לא אמר בקצרה דילפינן בן מבן הכות, ואמרתי ליישב דאי לאו גז"ש דר' אבהו לא הוי ילפינן כלל בבן סורר בן מבן הכות, חדא משום דנקודת התיבות אינן שוות, דהכא הוי בן בסגול, והתם בן בחירק, ועוד דגם הכוונה אין שוה, דהכא מלת בן הוי פירושו שהוא בנו, ובבן הכות, הפירוש שהוא בר מלקות, וכמו בן הבקר, רק משום דקיי"ל גז"ש דר' אבהו למילף במוצש"ר מבן סורר מגז"ש דויסרו לרבות גם בן אצל מוצש"ר, דמה התם בן עמו אף ה"נ כן, ולמאי נ"מ אם מייתינן בן גם במוצש"ר, בע"כ למילף בן מבן הכות למלקות, דאל"ה מאי נ"מ אם גם הכא נכתב בן, וא"כ גלי קרא דנוכל למילף בן מבן הכות, אף שאין המלות והכוונה שוות, וממילא ידעינן מזה שגם בן הנכתב אצל בן סורר עצמו, נוכל למילף מבן הכות, ומשו"ה כאן הוצרך רש"י לכתוב, דאייתינן בן דמוצש"ר מבן הכות, משום שזהו עיקר גז"ש דר' אבהו, ואמנם לבתר דידעינן גז"ש דר' אבהו ממילא נוכל למילף גם בן דבן סורר מגז"ש, ולהכי כתב רש"י שם דילפינן בן דבן סורר מבן הכות, כיון שעתה שיש גז"ש דר' אבהו נוכל גם בן דבן סורר למילף, ומיושב בזה נמי קושית המפרשים כאן, למה הוצרך ר' אבהו להאריך בגז"ש למילף יסרו מיסרו ויסרו מבן ובן מבין, והלא כיון דמשנה שלימה בסנהדרין, דבן סורר חייב מלקות א"כ בגז"ש דיסרו מיסרו לחוד סגי למילף במוצש"ר מבן סורר, ולפמ"ש לק"מ דאי לאו דילפינן הכא במוצש"ר הבן מבן הכות, לא הוי ידעינן גס בבן סורר גופא דחייב מלקות, דהא גם בבן סורר גופא אגז"ש דר' אבהו סמיך וכמפורש בסנהדרין:

וארווחנא ליישב בזה מה שקשה לי בדברי רש"י כאן, דהנה לעיל דמ"ה ע"ב יליף ר"א נמי גז"ש מסוג כזה, פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך, כתב רש"י שם דאסמכתא דעלמא הוא, ומשמע דה"ט דגז"ש משולשת כזה לא הוי כ"א אסמכתא, וא"כ למה לא הזכיר זה גם כאן דאינו כ"א אסמכתא, ועוד דהא בע"כ דלקושטא דמילתא הוי כאן גז"ש גמורה, דהא מלקינן ע"ז, ואמנם החלוק מבואר, דהתם גם אליבא דאמת מצרכינן לגז"ש המשולשת, דעיקר הילפותא דהתם הוא למילף נערה מאורסה מעבודה זרה, ואצל שני אלו ליכא שום מלות שוות לגז"ש, רק לבתר דילפינן פתח ממשכן, ומרבינן עי"ז לפתח הזה שער, הדר נוכל למילף בגז"ש שער משעריך מע"ז, אבל הכא שבאמת בין שני אלה הנלמדים זה מזה, דהיינו מוצש"ר ובן סורר, אצלם גופא יש תיבות שוות לגז"ש, יסרו מיסרו, רק מה שהוצרך להאריך בכפילת הגז"ש הוא בכדי להורות שלוקין בבן סורר, היינו דנוכל למילף בן מבן הכות אף שאין נקוד התיבות שוות, אבל לפי האמת דידעינן עתה מגז"ש דר' אבהו דנוכל למילף בן מבן, א"כ ממילא ידעינן שגם בבן סורר לקי, וא"כ הדר הויא גז"ש פשוטה יסרו מיסרו דבן סורר, ומשו"ה הוי דאורייתא ממש ודו"ק:

בתוד"ה אתיא שימה כו' ולא בפחות משו"פ מדאמר בריש איזהו נשך למה לי כו' ע"ש, ושם בפ' איזהו נשך הוכיחו מכאן, מדבעי הכא שכרן בפחות מפרוטה, ואי ריבית ישנו בפחות מפרוטה מאי מספקא כאן במוצש"ר, פי' איזה צד ספק יש למיבעי, ונראה דהכא לפום מה שהקדימו דגז"ש דשימה לאו גז"ש גמורה היא, לא הוו מלו להוכיח מכאן, דהא אפשר לדחות שבאמת ריבית איתא גם בפחות משו"פ, ואפ"ה מספקא במוצש"ר משום דגז"ש לאו גמורה היא, ושמא לענין פחות מפרוטה לא קיי"ל גז"ש, ולכן הוכרחו להוכיח ממקום אחר דאין ריבית בפחות, אבל התם בב"מ דלא הביאו לזה שלאו גז"ש גמורה היא, וא"כ שפיר יש ראיה גמורה מכאן דאין ריבית בפחות, דאי ישנה גם בפחות מפרוטה וגז"ש הוי גמורה מה מספקא במוצש"ר וק"ל:

באו"ד ואם יש ריבית בפחות מפרוטה הא איצטריך לאו בריבית לפחות מפרוטה, ולכאורה יש להקשות דהא בגזל גופא נמי אסור לגזול חצי פרוטה מה"ת וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מגזילה) וא"כ אפי' אי ריבית אסור בפחות משו"פ אכתי נילף מגזל ובפשוטו י"ל דהא דבגזל אסור מה"ת בפחות משו"פ היינו משום דחצי שיעור אסור מה"ת וכמ"ש המ"מ (פ"א מגניבה) אבל ודאי הלאו של גזל לא קאי ע"ז, וגם התוס' שהוכיחו דאין ריבית בפחות מפרוטה היינו לענין הלאו שהלאו של ריבית אינו בפחות, ושפיר הוכיחו דאם הלאו ישנו בפחות א"כ לא מצי למילף מגזל:

ועוד היה נ"ל דאפשר שהתוס' סברי, דבגזל אפילו איסורא נמי ליכא בפחות מפרוטה ודלא כהרמב"ם, דכן מוכח להדיא ממ"ש בסנהדרין דנ"ט גבי מ"ש מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ע"כ, ואי אמרת דבישראל אסור אפילו בפחות מפרוטה מה הקשו מי איכא כו' הא בישראל נמי אסור בפחות משו"פ, ואי משום דבעכו"ם איכא חיוב מיתה ע"ז, ובישראל ליכא אלא איסורא בלחוד, א"כ בפרוטה נמי חמור עכו"ם מישראל, דבישראל ליכא אלא לאו ובעכו"ם איכא מיתה, אע"כ דלא קפדינן כ"א כשישראל מותר לגמרי, אבל כי איכא איסור גם לישראל לא פריך מי איכא כו' וא"כ אפילו בפחות מפרוטה נמי אסור לישראל ומאי פריך, אע"כ דבישראל באמת אין שום איסור בפחות מפרוטה ואע"ג דמסוגיא דשם דנ"ז דמוקי כיוצא בו דגזל בפחות מפרוטה, משמע להדיא דישראל בישראל אסור, מדנקיט היתרא דברייתא בישראל בעכו"ם דוקא, ומכח סוגיא הזאת הוכיח הרמב"ם דינו כמ"ש המ"מ וברש"י שם, אכן באמת זה יש לדחות כמ"ש הל"מ שם, דדוקא ר"פ מוקי זה בפחות מפרוטה, אבל במסקנא אידחו דברי ר"פ ומוקי בכובש שכר שכיר ע"ש, א"כ למסקנא ס"ל דישראל פחות משו"פ אפילו איסורא ליכא, ובאמת דברי הרמב"ם תמוה דשביק הסוגיא דדנ"ט דמוכח דליכא איסורא נמי מכח הסוגיא דדנ"ז, שזה יש לדחות וכבר תמה ע"ז הל"מ, ולפי"ז י"ל באמת דהתוס' סברי שבאמת אפילו איסורא ליכא וכסוגיא דדנ"ט:

ואמינא עוד להוסיף שדין זה אם יש איסור לכתחילה בפחות פרוטה יהיה תלוי בטעם הדבר מה דבעינן דוקא פרוטה בכל עניני ממון כגון גניבה גזילה וכיו"ב, דהאחרונים נסתפקו בטעם הדבר, יש מהם שכתבו משום דבעינן שיעור בממון כמו בשארי איסורין דבעינן כזית וכדומה לכל השיעורין והל"מ מסיני הוא דבממון בעינן שעור פרוטה כמו כל השיעורין שנאמרו למשה מסיני, וטעם זה כתב גם המ"מ ואחריו הסמ"ע בסי' שנ"ט, ויש שכתבו דהטעם הוא משום דעד פרוטה מחיל איניש עיין במנחת חנוך מצוה ק"ל, והנה לטעם המ"מ משום דבעינן שיעור, פשיטא שגם פחות משו"פ אסור מה"ת לכתחילה כמו כל חצי שיעור דאסור מה"ת, דהשעורין לא הוצרכו כ"א לענין מלקות, אבל איסורא איכא אפי' בפחות, וכמו שאסור מה"ת לאכול חצי שיעור נבילה, כן אסור ליקח חצי פרוטה של חבירו, ואכן לטעם דמחילה י"ל דמותר גם לכתחילה, ולא אמרינן דהמחילה הוי כקבלה שקיבל מאתו מה שגזל, אלא אמרינן דאין כאן גזל מעיקרו, משום דפחות מפרוטה אין אדם מקפיד ע"ז, ובדבר שאין מקפיד מותר לכתחילה או מטעם שכתב הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ז שהוא מטעם הפקר, או מטעם מתנה כמ"ש הא"מ בסי' כ"ח ע"ש, ואנכי הארכתי בזה בחבורי לב"מ דכ"א ע"ש היטב, וה"נ אמרינן דפחות מפרוטה אין מקפיד והוי מחילה דמעיקרא, וממילא מותר תו לכתחילה ליקח זה:

והנה בחבורנו לב"מ (דס"א ע"א) הוכחתי שהתוס' ס"ל טעם דמחילה, והוא ממ"ש התוס' שם דכלל ופרט שבריבית דרשינן בו יצא שטרות שאין גופן ממון יצאו פחות מפרוטה שאינה ממון כו', ובאמת יש להבין דבכ"מ דממעטינן מכו"פ אין גופן ממון כגון בב"מ (דנ"ז ע"ב) גבי אונאה, ובב"ק פ' הגוזל, לא ממעטינן כ"א שטרות שאינן ממון מצד עצמותן וכגון שטרות שאינן עומדין אלא לראיה, אבל לא פחות מפרוטה שבעצמותו הוי ממון רק אינו ממון מצד השיעור, וא"כ מ"ש הכא לענין ריבית דממעטינן גם פחות מפרוטה, וכתבתי דבשאר דוכתי לא איצטריך למעט פחות מפרוטה כיון דלאו ממונא הוא דמחיל ופשיטא דלא שייך בזה כל עניני דיני ממונות, אבל בריבית הו"א דאפילו פחות מפרוטה נמי הוי ריבית ויוצאה בדיינין, כיון דכל ריבית הוי מחילה, אלא מחילה כזאת אסרה תורה, והו"א שאפילו בפחות מפרוטה דהוי נמי מטעם מחילה נמי אסור, וזה באמת טעמו של הרמב"ם בפ"ו ממלוה דס"ל שאפילו ריבית כל שהוא יוצא בדיינין, לזה אשמועינן התוס' דמכלל ופרט ממעטינן פחות מפרוטה ולאו מטעם מחילה אלא משום שאין גופו ממון, ולפי"ז בע"כ שהתוס' סברי דהטעם הוי משום מחילה, ולהכי שפיר יש נ"מ בין ריבית לשארי עניני ממון, דבריבית הוצרך למעט מכו"פ ולא בשארי ממון, אבל אי נימא דהטעם הוא משום דבעינן שיעור ופחות מפרוטה הוי חצי שיעור, א"כ מ"ש ריבית משארי אסורין ולמה לן למעט בריבית מכו"פ, וכיון שהתוס' סברי בע"כ טעם דמחילה, להכי יוכלון לסבור דמותר גם לכתחילה ליקח חצי פרוטה, ואע"ג דרש"י בסנהדרין דנ"ז כתב נמי טעם דמחילה לר"פ ואפ"ה סובר דאסור גם בפחות מפרוטה, היינו משום דסובר דגזל יש כאן מעיקרא, אלא שהמחילה הוי כקבלה ופוטר מן השבה, אבל התוס' יוכלו לסבור דהמחילה הוי מעיקרא משום דאין מקפיד ע"ז והוי כהפקר, להכי אין כאן גזל מעיקרו, שוב ראיתי בחת"ס בחדושיו לע"ז שנסתייע מהתוס' דחולין דל"ג דבגזל אין שום איסור בפחות מפרוטה ע"ש, וכן ממ"ש התוס' קדושין ד"מ דחוטף פחות משו"פ אינו נפסל לעדות כלל ע"ש, ואי נימא שבפחות משו"פ יש איסור דאורייתא הו"ל להיות פסול מדרבנן כדין עבר עבירה שאין בה מלקות, אע"כ דתוס' סברי שאין שום איסור בפחות מפרוטה, משא"כ הרמב"ם יסבור דהטעם הוי משום חצי שיעור ומשו"ה סובר דלכתחילה מיהא אסור כמו כל חצי שיעור שאסור מה"ת ודו"ק:

באו"ד והא דאמרינן בערכין בבתי ערי חומה ריבית כו', הקצוה"ח בסי' קצ"ה הוכיחו מדברי התוס', דבית אע"ג דהוי תלוש ולסוף חיברו אפ"ה הוי כקרקע דאי כמטלטלין לא מקשו מידי ע"ש, וקשה מכאן על ההיא דחולין (דף ט"ז) דבית הוי כתלוש לענין אסור עכו"ם, ומה שחילק הש"ך (חו"מ סי' צ"ה סק"ח) בין איסורא לממונא, דבאיסורא הוי כמטלטל ולא בממון אין שום סברא לזה, ולכן נ"ל דבאמת יש לומר דבית יצא מכלל מטלטל ממש, כיון שאינה מטלטלת, וגם לכלל קרקע ממש לא באה, דהא ס"ס תלושה היתה מעיקרא, ולכן במקום דבעינן מטלטל דוקא, שם לא חשבינן בית למטלטלי, ובמקום שהקפידה הוא דוקא על קרקע, שם ממעטינן בית כיון דמתחלה היתה תלושה, ולפי"ז באונאה דממעטינן קרקע מקרא דיד עמיתך, דבר הניתן מיד ליד, וכיון דבעינן בזה דבר הניתן מיד ליד דהיינו מטלטל ממש, א"כ בית דאינו ניתן מיד ליד הוי דינו כקרקע, וכן בדין דשומרים דממעטינן התם קרקע מכו"פ דבעינן דבר המטלטל, התם נמי בית הוי כקרקע כיון שאינו דומה לפרטא דהוי מטלטל ממש, אבל בההיא דחולין דמיירי לענין איסור עכו"ם, דממעטינן התם קרקע מקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם, דכל דבר שלא היה בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, ושם בית לא הוי כקרקע, דלא הוי דומיא דהרים, דהא היתה בה תפיסת יד אדם, ודרך הזה יהיה לנו לקילורין בהרבה מקומות המדברים מזה וז"ב:

באו"ד אבל אם אדם לוה שדה שמם שטפה נהר כו', הנה ציירו כאן ריבית בקרקע בשני אופנים, א', שאם לוה לו שדה שאם ישטפוה נהר ישלם לו שנים, ב', עשר גפנים טעונות בי"א, ואכן ז"ל הטור (יו"ד סי' קס"א) מרבינן כל דבר לאיסור ריבית חוץ מקרקע כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי"א ע"כ, ולא הביא הציור השני דלוה לו שדה ע"מ לשלם שנים, והלא דבר הוא, והי' נראה מזה ראיה למ"ש הב"ח שם, דהא דהרשב"א פליג על תוס' וס"ל דיש ריבית גם בקרקע, לא פליג כ"א אעשר גפנים, אבל בשארי קרקעות מודה לתוס' דאין ריבית, וטעמו דס"ל דלא ממעטינן מכו"פ אלא הלואת קרקע בקרקע, אבל עשר גפנים בי"א נשך אוכל מיקרי ע"ש, ולהכי לא הוצרך הטור לצייר כ"א עשר גפנים, לאשמועינן שאפילו בזה אין ריבית לאפוקי משיטת הרשב"א, וכ"ש בשארי קרקעות דכו"ע מודו דאין ריבית לא הוצרך לצייר זה דכ"ש הוא, ואמינא עוד שאפילו לשיטת הב"י וסיעתו, שהביאו דעת הרשב"א החולק בסתם ואפילו בשארי קרקעות נמי פליג, מ"מ אכתי רבותא הוי יותר בגפנים, שמצד הסברא הו"א דבגפנים יהיה ריבית ולא נמעטו מכו"פ, דאע"ג דבכ"מ דממעטינן קרקע מכו"פ, גפנים טעונות נמי הוי דינן כקרקע, היינו היכא דממעטינן קרקע רק מחמת חסרון שאינו דבר מטלטל, להכי גפנים טעונות נמי כיון דאינם מטלטלים ולא דמיא לפרטא, אבל בכו"פ דריבית דקרקע לא דמי לפרטא בשני דברים, חדא דאינו מטלטל, ועוד דאינו אוכל, ובפרט נשך אוכל כתיב, דהוי מטלטל ואוכל, והו"א דגפנים טעונות נהי שאינם מטלטלים כקרקע, עכ"פ בחד צד מיהא דמי לפרטא דהוי נמי אוכל, לא נמעטנו מפרט זה, לזה אשמועינן הטור רבותא שאפילו גפנים טעונות נמי ממעטינן מכו"פ, כיון שס"ס בחד צד לא דמי לפרטא, וגם בכה"ג ממעטינן אע"ג דלא דמי לפרט כ"א בחד צד, כ"ש קרקע ממש שלא דמי כלל לפרט, ולא הוצרך הטור לצייר זה משום דכ"ש הוא מגפנים, והנה אם כי בפשט הטור היה נראה זה נכון, אכן האמת יודה שהטור לא לכך נתכוון, דהא הוא הולך בשיטת אביו הרא"ש, והרא"ש סובר דלא אשכחינן כלל ריבית בשארי קרקעות כ"א דוקא בגפנים וכמו שנבאר:

דהנה בפרק א"נ כתב הרא"ש דאע"ג דבכ"מ דדרשינן כו"פ ממעטינן נמי עבדים כמו קרקע, מ"מ הכא לא שייך למעוטי עבדים משום דלא שייך ריבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות מיקרי ע"ש, וקשה לפי"ז היכי ממעטינן קרקעות, ותי' בפלפולא חריפתא דהא דממעטינן קרקע היינו גפנים טעונות דמה שטעונות ניתן להוצאה והוא פורע במקומן מה שיטענו הי"א האחרות ע"ש, והנה בב"י שם כתב על דברי הרא"ש דתמיה לו מילתא דאטו עבדים מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד לחלוטין כדי שיתן לו לאח"ז שנים אחרים, וכן קשה לי על הפ"ח הנ"ל דלמה לו לדחוקי דלא משכחת ריבית בקרקע כ"א בגפנים, ומי לא משכחינן גם בקרקע שילוה לו קרקע ה' אמות שיתן לו לאח"ז ששה אחרים תחתיהן, והנ"ל בדעת הרא"ש דכללא דריביתא הוא, דהתורה אסרה ליקח שכר בעד המתנת ההלואה, אכן במקום שאינה הלואה או אפילו הלואה רק ששכר הניתן אינו בעד שכר ההמתנה, לא שייך בזה איסור ריבית, דהקפידה הוא על שני הפרטים, שיהיה הלואה, והשכר יהיה שכר המתנה, ולהכי בהלואת חפץ בחפץ אי אפשר לאשכוחי ריבית כ"א דוקא כשיהיה בזה שני אלו הפרטים, היינו שלא יחזיר לו בעין זה החפץ שהלוהו, רק חפץ אחר, אכן החפץ האחר המוחזר יהיה מאותו המין ושיהיה שוה במינו ושומתו לאותו חפץ שהלוהו, ואם יחסר אחת משתי אלה אין בזה שום חשש ריבית, דאם מחזיר לו אותו חפץ שהלוהו אין כאן הלואה, דהלואה הוא כשהדבר ניתן להוצאה, אבל כשמחזירו בעין, או שאלה או שכירות מיקרי, דאם אינו קוצץ לו שכר בעד זה, שאלה מיקרי, ואם נותן לו שכר, אז מיקרי שכירות, וריבית אין אסור כ"א בהלואה, דכיון דהחפץ הוא שלו לחלוטין וניתן לו להוצאה, ומותר לו להשתמש בו, ממילא א"א לומר דהשכר הוא בעד השתמשות, דהא בשלו הוא דמשתמש, ובע"כ שהשכר הוא בעד ההמתנה, וזהו האיסור שאסרה תורה, אבל כשמתנה עמו להחזיר לו החפץ בעין, ועיקר החפץ של המלוה הוא, א"כ נוטל השכר בעד ההשתמשות בחפץ של מלוה, וזה מותר דשכירות ממש הוא, ואם גם אין מחזיר לו חפץ זה בעין, אלא שאותו החפץ המוחזר אין מינו ושומתו שוה לאותו חפץ שלוה ממנו אז לא שייך בה ריבית מטעם אחר, דנהי דהלואה מיקרי כיון שאין מחזיר לו חפצו בעין, מ"מ כיון דלא ישיג חפצו שנתן לו אמרינן דשכר היתרון שנוטל אין זה משום ההמתנה, אלא משום שיפסיד חפצו, ולא ניחא לאיניש להפסיד חפצו בחנם, דבשלמא בחיטין בחיטין או פירות בפירות שכל מינן שוה ושומתן ידוע ואין דרך להקפיד מחיטין הללו על חיטין אחרים כיון שכל מינן שוה, ובע"כ דהיתרון הוא משום שכר ההמתנה, אבל כשמחזיר לו מין אחר כגון שהוא לוה מאתו חיטין בסך חמשה רו"כ ע"מ לשלם לו מעות או מין אחר שוה ששה רו"כ, לא שייך בזה ריבית, משום דאמרי' דהיתרון שנוטל לאו שכר ההמתנה הוא, אלא שלא ניחא לו להפסיד חפצו כ"א כשישיג יתרון שכר, וכ"ש למ"ש הט"ז (יו"ד סי' קס"א) דהיכא שאין משיג חפצו בעין לא מיקרי זה שאלה אלא מכירה, דמה בכך שאמר לשון הלואה, ס"ס אין משיג חפצו ומכירה הוא, ובמכירה ליכא ריבית ע"ש, ואפשר שזהו גופא הסבר של הט"ז, דכיון דאינו משיג חפצו י"ל דהיתרון שנוטל בשביל הפסד חפצו הוא ושרי, והיינו משום דלדברינו י"ל דבאמת זהו גופא טעם התורה שהתירה במכירה, משום דלא ניחא לו להפסיד חפצו כ"א בעד יתרון רב, ואין זה כלל שכר המתנה, אבל אין כוונת הט"ז שזהו מכירה באמת, דודאי כיון שאמר לשון הלואה הוי הלואה וכמ"ש בשמ"ק בב"מ דהעיקר תלוי בלשון, אלא כוונתו דהלואה כזאת שרי כמו במכירה, דלא אסרה תורה כ"א הלואת מעות או חטין בחטין וכדומה שאין אדם רגיל להקפיד עליהן, וא"כ א"א לומר דהיתרון הוא משום הפסד חפצו כיון דישיג אחר דוגמתו ממש, ובע"כ דהיתרון הוא שכר המתנה, אבל בהלואה כזאת שרי כמו במכירה, דטעם דמכירה יש בהלואה כזאת, ולפי"ז י"ל דקרקע בקרקע ועבד בעבד כיון שאין שומתן שוה דא"א להשוות קרקע ועבד זה לאחר, דהרבה קפידות יש בין זה לזה, ולהכי לא משכחינן בהו ריבית בשום צד, דאם מחזיר לו בעין אותו הקרקע והעבד שהלוהו, אין כאן הלואה כלל, דאו שאלה או שכירות הוא וכנ"ל, וכשמחזיר לו קרקע ועבד אחר כ"ש דלא הוי ריבית, דהיתרון לאו שכר המתנה הוא אלא משום דמפסיד שלו, ולכן בעבדים אי אפשר לאשכוחי שום צד ריבית, אלא דבקרקע מיהא איכא לאשכוחי צד ריבית וכגון בהלוה לו גפנים, דזה ניתן להוצאה ואינו מחזיר בעין אותן שהלוהו, ומיקרי עכ"פ הלואה, וכן מפני שמינו שוה ברוב הפעמים, אין דרך להקפיד מפירות הללו על אחרים מאותו המין, ונמצא דהיתרון הוא משום ההמתנה, אבל קרקע בקרקע ממש אין צד ריבית, זהו הנעל"ד נכון ביישוב הרא"ש, והיינו מה שלא הזכיר הטור כ"א ריבית דגפנים, והשמיט הציור דלוה שדה ע"מ ליתן שנים, דקרקע בקרקע ליכא ריבית וכהרא"ש וא"צ למעטו מכו"פ:

ונ"ל עוד שהיינו נמי סברת הרשב"א שלא זכר בפלוגתא כ"א בעשר גפנים טעונות, היינו משום דבאלו שבעצם יש לאשכוחי בהו ריבית ורק מכו"פ ממעטינן, בזה פליג הרשב"א וסובר דאין כאן כו"פ כלל, דכסף אוכל לאו לכו"פ הוא דאתא וכמ"ש בס' א"א דהרשב"א סובר דכסף אוכל לדרשא אחרינא אתי ע"ש, אבל בשארי קרקע דא"א לאשכוחי בהו ריבית בעצם, גם הרשב"א יודה דמותר, וכשיטת הרא"ש, והיוצא לנו ממ"ש, דאם מלוה סאתים חיטים ע"מ לשלם במעות שוה ג' סאין או במין אחר אין בהם ריבית לשיטת הרא"ש, ובחדושינו לב"מ דע"ה כתבנו עוד מזה ואכ"מ יותר:

בגמ' בעי רב אשי הוציא שם רע על נשואין ראשונים מהו על נשואי אחיו מהו כו' פשוט מיהא חדא הזה ולא ליבם ע"ש, והנה הרמב"ם בפ"ג מהלכות בתולה כתב הנהו תרי איבעיות לקולא שפטור מקנס ומלקות, ומסיים שם וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש, והקשה המ"ל דבשלמא מה דפסק לקולא גם בבעיא ראשונה בהוציא ש"ר על נשואין ראשונים אף דלא איפשיטא בגמ', מ"מ הו"ל ספק ומספק לא מפקינן ממונא, וכן אין לוקין מספק דמלקות במקום מיתה עומדת כו', אבל היאך פסק דיכול לגרשה מספק, והלא ספק דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא ע"ש שמניח בצ"ע, והנ"ל בזה דהנה כבר הרעישו האחרונים איך יצויר הדין דולו תהיה, כיון דבמוצש"ר צריך לומר שיודע שזינתה תחתיו, וא"כ היאך כתבה התורה במוצש"ר ולו תהיה לאשה והא קיי"ל נמצא בה דבר ערוה הרי זה יגרשנה וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מנערה), והא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתבתי לעיל (ד"ט ע"א) בשם השמ"ק דמילתא דר' אלעזר דאמר התם דטוען פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו יוכל להתפרש בתרי אנפי, או דקאמר נאמן לאוסרה פי' שהבעל בעצמו הוא האוסר אותה עליו וכגון דאתי לבי"ד ואומר דהרי היא אסורה עליו ואינו חפץ בה הרי היא נאסרה עליו, א"נ דה"ק האומר פ"פ מצאתי נאמן, ולמאי הוא נאמן לאוסרה עליו, פי' דאיהו כד אתי לבי"ד לא קאמר אלא פתח פתוח מצאתי ולא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בפירוש ואין רצונו כלל לאוסרה עליו אלא להפסיד כתובתה, וע"ז קאמר ר"א דנאמן, ונאמנותו הוא רק כדי לאוסרה דשויא חד"א ולא להפסיד כתובתה, וכתבתי שם דהנ"מ הוא בין שני הפרושים כן, דבאנפא קמא, הבעל בעצמו הוא דאוסרה עליו, ובאנפא בתרא, הבי"ד הם האוסרים, ומטעם נאמנות הוא, דלענין איסור הימנוהו לבעל, והנ"מ שיש בזה, דבמקום דשויא אנפשי' חד"א בפירוש לא מהני שום בירור ומיגו נגדו ואפילו עדים לא מהני, דבין למ"ד חד"א הוי משום נדר, ובין לטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, לא יוכל להועיל שום עדים נגדו, דמה יועיל ברור עדים כיון דשויא אנפשיה חד"א, אבל היכא שלא אסרה עליו בפירוש, דלא שייך טעם דנדר ולא טעם דהודאת בע"ד פשיטא שבכה"ג מועיל בירור עדים המעידים להיפך ממה שאמר הוא, דכיון דבעצמו לא אסרה, ורק מטעם נאמנות הוא דאסרי בי"ד, ולכן היכא דאיכא עדים נגדו דבכה"ג לית לן להימניה ולא מיתסרא, ולפי"ז לק"מ קושיתם היכי משכחת לעשה דולו תהיה במוצש"ר, דהא במוצש"ר כרגיל דהיינו שאומר לא מצאתי לבתך בתולים אינה נאסרת עליו כלל, כיון דבכל מוצש"ר הרי יש עדים המעידין נגדו, ודוקא כשאוסרה עליו בפירוש לא מהני עדים, אבל במוצש"ר הרגיל מהני עדים, ואיה"נ אי הוציא שם רע וגם אסרה עליו בפירוש דאין רשאי ליקחנה, אבל זהו ענין בפני עצמו, והתורה לא מיירי כ"א במוצש"ר לחוד, ובזה אין אסורה עליו כלל, וזה תי' אמת לענ"ד:

אכן האחרונים שהביאו קושיא זאת לא נחתו לתירוץ הזה, אלא דס"ל דגזה"כ הוא דבמוצש"ר יוכל לקיים גם לאינה ראויה לו, דמ"ע דולו תהיה דחי לל"ת דדבר ערוה, ועוד כמה תרוצים נאמרו ונשנו בזה עיין עליהם, ולדבריהם אפילו היכא שאוסרה בפירוש ושויא אנפשיה חד"א נמי מותר לקיימה במוצש"ר, אכן זה פשוט שהיינו דוקא כשודאי עושה המצוה, שאז אמרינן דהמצוה דוחה לאיסור אבל כשיש ספק אם יש עשה כלל וכגון בגוונא דמיבעי כאן אסור לקיימה, דהיאך אפשר להחמיר מספק ולישאנה כיון שהאיסור הוי ודאי דשויא אנפשיה חד"א, והעשה הוי ספק, ואין ספק עשה דוחה לאיסור ודאי, ונמצא לפי"ז, דבודאי עושה מצוה, אז אפילו אם שויא אנפשיה חד"א בפירוש נמי שרי לקיימה כתירוץ האחרונים, ואכן בספק עושה מצוה תלוי זה באופן אמירתו, אם לא אמר כ"א שלא מצא לבתו בתולים, אז רשאי לקיימה כיון שאינה נאסרת עליו כלל, אחרי שעדים מכחישין נגדו, ובאם הוסיף לומר שאוסרה עליו בפירוש, אז מחייב לגרשה, ואינו רשאי לקיימה, דאין ספק מצוה דוחה איסור ודאי, והיינו מ"ש הרמב"ם כאן בהנך תרי בעיות דלא איפשיטו דהוי ספק מצוה, דאם רצה מקיימה ואם רצה מגרשה, וכלומר שברצונו מסור הדבר, דאם רצונו לקיימה, אז אינו אוסרה עליו בפירוש, ואם רצונו לגרשה בכל אופן, אז יוכל למלאות רצונו עי"ז שיאסרנה עליו בפירוש, דאפילו כשיוכחש אח"כ ע"י העדים, אפ"ה מחויב יהא לגרשה כיון דהוי רק ספק מצוה, ואין כוונת הרמב"ם דהשתא כשהוציא שם רע כרגיל ולא אסרה בפירוש, נמי ברצונו תלוי לגרשה, דבאופן זה פשיטא דאינו רשאי לגרשה, אחרי שאינה נאסרת עליו כלל, אלא כוונתו דמתחלה הדבר מסור בידו וברצונו, ואם רצונו לגרשה לא יוכל לעשות כאופן שיאסרנה בפירוש, וכ"ז הוא בספק מצוה, אבל בודאי מצוה מחויב לקיימה בכל אופן, והיינו מ"ש בכל ספק מצוה, דאם רצה יוכל גם לגרשה ומיושב קושית המ"ל ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה