בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מה:
בגמ' הנערה שהיתה כבר, והקשה בשמ"ק דלפרש"י דילפי' מדכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוציאוה, והאי קרא במוצש"ר כתיב א"כ דילמא דוקא במוצש"ר חדית רחמנא, דהכי נמי פריך הש"ס לעיל, ומנ"ל למילף כן בכל דוכתי, וכן הקשו גם המהר"ש והפנ"י, ונהי באמת שהתוס' הרגישו בזה בתוד"ה הנערה, וכתבו דמהכא שמעינן בכל מקום דבתר מעיקרא אזלי', ופי' בשמ"ק כוונתם, דלא דמי לההיא דלעיל דלא כתיב ייתורא ע"ז, רק דמדין הכתוב במוצש"ר דבסקילה, בעי למילף בכ"מ שאישתני דינא לא אישתני קטלא, ע"ז פריך שפיר דילמא שאני מוצש"ר דחדוש הוא, אבל השתא דנילף זה מייתורא דקרא דהנערה יש ללמוד כן בכ"מ נמי:
ואכן נראה שהתוס' לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם לעיל ד"ה תנאי דבמתניתין דחטאו עד שלא נתמנו הוי רק שינוי הדין, וא"כ לא ידעי' מן הסברא כ"א דבשינוי הדין לא אמרינן אזלינן בתר השתא, אבל בשינוי הגוף נוכל לומר דמן הסברא אזלינן בתר השתא, וא"כ אע"ג דבמוצש"ר גלי רחמנא הנערה שהיתה כבר, ואע"ג דהשתא בגרה, נמי בתר מעיקרא אזלינן אפילו בשינוי הגוף, מ"מ כיון דזהו נגד הסברא הוי רק חדוש ולא נוכל למילף מיניה, לכך הוצרכו דהכא שאני כיון דאיכא ייתורא לא נוכל להקשות דילמא חדוש הוי, משא"כ לשי' רש"י דלעיל דמינוי הוי כשינוי הגוף, וכיון דידעינן ממתניתין דחטאו עד שלא נתמנו שלרבנן ואפילו לר"ש לפי דחיית הש"ס בתר מעיקרא אזלינן, הרי בע"כ מוכח דגם בשינוי הגוף מן הסברא אזלינן בתר מעיקרא דאל"ה מנא ידעינן גם בקרבן כן, אלא ודאי שהסברא כן הוא, וא"כ מוצש"ר לאו חדוש הוא כלל, דכל עיקר החדוש הוא כיון שדינו הוא נגד הסברא, והכא חזינן שגם הסברא כן הוא, ונוכל למילף שפיר ממוצש"ר ואזדא קושית השמ"ק מנ"ל למילף דילמא שאני מוצש"ר דחדוש הוא, אלא הוא מה שאמרתי דהתוס' רק לשיטתם כתבו כן:
ואין להקשות דאפילו לשיטת התוס' למה הוצרכו לזה, הא גם אליבייהו נוכל למילף ממוצש"ר, עפמ"ש לעיל בתוד"ה תנאי, דלא מפליג בין שינוי הדין לשינוי הגוף אלא לרבא דסובר חדוש הוא אבל לר"נ דהביא ממתניתין דחטאו וס"ל מן הסברא דבשינוי הדין אזלינן בתר מעיקרא א"כ ליכא לפלוגי בהכי, וכמו שהסברא לומר בשינוי הדין דבתר מעיקרא אזלינן, ה"נ בשינוי הגוף אמרינן כן, א"כ גם לפירושם לא הוי מוצש"ר חדוש, דכיון דבשינוי הדין ידעינן מן הסברא דבתר מעיקרא ממתניתין דחטאו, וממילא שגם בשינוי הגוף הוי הסברא כן, ואכתי מוצש"ר לאו חדוש הוא, וא"כ יוחזר הקושיא למה הוצרכו לתרץ דמהכא ילפינן בכ"מ כנ"ל. ומצאתי שגם בביאור שעל מהר"ש הקשה כן על מהר"ש, אכן באמת לאו קושיא היא כלל, דהנה לעיל כשכתבו התוס' סברא זאת, לא הוכיחו זאת כ"א משום דאל"כ יקשו הברייתות אהדדי, דתי' הגמ' תנאי היא אין מספיק, כיון דתנאי לא פליגי אלא בשינוי הדין, אבל בשינוי הגוף אפשר דס"ל דבתר בסוף אזלינן, וממילא יקשו הברייתות אהדדי, מזה הוכיחו שבע"כ דאי נימא שמצד הסברא אין חלוק בין שינוי הדין לשינוי הגוף, אבל לפי מאי דמסיק השתא, הדבר הוא ממש להיפך, דאי נימא שמן הסברא יש חלוק בין שינוי הדין לשינוי הגוף, וממילא שבמוצש"ר דגלי קרא דהנערה שאפילו בשינוי הגוף בתר מעיקרא אזלינן, הוי זה חדוש נגד הסברא, וא"כ לא נוכל למילף מיניה בכל מקום, ובכ"מ נוכל שפיר לומר דבשינוי הדין בתר השתא אזלינן, וכיון שכן לא נצטרך כלל לשבש ברייתא דשילא, דבמוצש"ר דקתני בבגרה נמי בסקילה, היינו משום דהכא גלי קרא דהנערה, אבל בברייתא דשילא סרחה ולבסוף בגרה דלא מיירי במוצש"ר תידון בחנק כדהשתא, ולא נילף ממוצש"ר כיון דחדוש הוא נגד הסברא, משא"כ אי נימא דמן הסברא הוי אפילו בשינוי הגוף נמי בתר מעיקרא אזלינן ולא הוי מוצש"ר שום חדוש, ושפיר נוכל למילף מיניה בכל מקום, וא"כ בע"כ לשבש הברייתא דשילא, וכיון שאי נימא דמן הסברא יש חלוק בין שינוי הגוף לשינוי הדין אז לא נצטרך לשבש, וא"כ מי יכריח אותנו לומר שהסברא כן היא ולשבש הברייתות, אדרבה נימא שמן הסברא יש חלוק בין שינוי הגוף לשינוי הדין ולא תצטרך לשבש, ולכן בע"כ ודאי שלא מן הסברא נימא כן אלא משום דילפינן זה מקרא, וא"כ היה קשה להו לתוס' דממוצש"ר לא מצי למילף דחדוש הוא, והוצרכו לתרץ דמהכא כיון דיש ריבוי יתירא שפיר נוכל למילף, ולא נוכל להקשות חדוש הוא וז"ב ונכון מאוד:
ועוי"ל דכוונת התוס', דמשו"ה מצינן לידע מזה בכל דוכתא ולא מקשינן שאני מוצש"ר דחדוש הוא, היינו משום דבשלמא לשיטת רש"י דלא יליף זה מייתורא דה', אלא דהנערה גופא מיותר דהוי מצי למיכתב והוציאוה, וקרא זה לא איירי אלא במוצש"ר, דבקרא דנערה מאורסה לא כתיב כן ולא מייתר הנערה דהתם, וממוצש"ר איה"נ דלא נוכל למילף לנערה מאורסה, משום דנוכל להקשות שאני מוצש"ר דחדוש הוא, אכן כבר כתבתי לעיל (דל"ח ע"ב) בתוד"ה לאבי נערה, דהתוס' מפרשים באמת דהכא מייתורא דה' קדריש, וכמפורש בירושלמי כן, וייתור דה' כתיב גם בנערה מאורסה דעלמא שלא הוציא שם רע, כדכתיב את הנערה אשר לא צעקה, וזמ"ש התוס' ומהכא שמעינן דכל היכא, פי' כיון דלמסקנא ילפינן זה מייתור דה', וייתור כזה יש נמי בנערה מאורסה, וא"כ לא שייך לאקשויי חדוש הוא כיון דלאו ממוצש"ר יליף, דבשלמא לעיל בגמ' דבעי למילף ממוצש"ר פרכינן דילמא חדוש הוא, אבל לפי המסקנא לא נוכל להקשות כן, כיון דייתור דמוצש"ר כתיב גם בנערה, ופירוש זה מרווח ביותר מפירוש השמ"ק דלעיל, דלשמ"ק צריך לחלק בין כשהילפותא הוי מן הדין או מן הייתור וזה דוחק, ועוד דלפי' השמ"ק עיקר התירוץ הוא לחלק בין כשהילפותא הוא מן הדין או מן הייתור חסר מן התוס', והו"ל לתוס' להזכיר גם רמז מזה ולמה שכתבתי א"ש:
אכן גם לפירושנו קצת קשה, דמאי הוצרך התוס' לאשמועינן זה, כיון דיש ייתור מפורש גם בנערה, ואפשר לומר דזה גופא קמ"ל דהילפותא הוא מן הייתור דה' ולא מתיבת הנערה כפרש"י, ועוד נ"ל כוונה אחרת לגמרי בתוס', דהנה לכאורה לפי המובן מסוגיא דהכא, אפילו במוצש"ר גופא לא ידעינן דבתר מעיקרא אזלינן מקרא דוהוציאו הנערה, אלא דהא דבתר מעיקרא אזלינן ידעינן זה מעצמו מן הסברא, ואלא דקשה להש"ס איך נוכל לומר כן, הא כתיב נערה דמשמע ולא בוגרת, ע"ז מביא הקרא דהנערה משמע שהיתה כבר, ומשמע דהקרא הזה לא הובא כ"א לתרץ הקושיא, אבל אי לא הוי כתיב נערה בקרא, ולא היה קשה לן קושיא זאת, לא היו צריכים לייתורא, דעל עיקר הדין דבתר מעיקרא אזלינן בשינוי הגוף לא צריך קרא, כן מוכח מפשטות הסוגיא דהכא, אכן כ"ז נוכל לומר לשיטת רש"י דממתניתין דחטאו ידעינן שגם בשינוי הגוף אזלינן בתר מעיקרא, הרי דמן הסברא בלא קרא נמי ידעינן, ולכך ידעינן כן נמי בכל מקום דאזלינן בתר מעיקרא, אלא משום דבמוצש"ר הוי אמינא דלא נוכל לומר כן דבתר מעיקרא מקרא דנערה דמשמע ולא בוגרת, ע"ז מתרץ שגם במוצש"ר אמרינן כן, והנערה לא קשה, דהנערה משמע שהיתה כבר, אכן לפי' התוס' דממתניתין הנ"ל לא ידעינן כ"א בשינוי הדין דבתר מעיקרא אזלינן, א"כ יקשה מנ"ל שגם בשינוי הגוף אמרינן כן, דאין לומר דמן הסברא לא מחלקינן בין שינוי הגוף לשינוי הדין, דמהיכא תיתי נימא הכי ולשבש הברייתא כמ"ש לעיל, אע"כ דמקרא זה ידעינן עיקר הדין, דגם בשינוי הגוף אזלינן בתר מעיקרא, וזמ"ש התוס' ומהכא שמעינן דכל היכא דאישתני גופא בתר מעיקרא, פי' דלא כדמשמע מרהיטת לשון הסוגיא דהקרא לא אתי כ"א לתרץ הקושיא, אבל עיקר הדין לא ילפינן מיניה, אלא הפירוש הוא בע"כ דרק מהכא ילפינן לעיקר הדין דמוצש"ר שהוא שינוי הגוף בתר מעיקרא אזלינן, ולא נתכוונו בזה לומר דמהכא ילפינן בכ"מ כמ"ש לעיל, אלא אדרבה נתכוונו להורות שבמוצש"ר רק מהכא יליף ולא מן הסברא:
ומעתה יצא לנו דלפרש"י עיקר הדין דלא אזלינן בתר השתא אפילו בשינוי הגוף, ידעינן זה מן הסברא, והקרא לא אתי כ"א משום דבלא קרא הייתי אומר שבמוצש"ר אין הדין כן, משום דנערה כתיב ולא בוגרת, ולתוס' עיקר הדין דאזלינן בתר מעיקרא רק מהכא ילפינן, והנה לפרש"י ודאי דלק"מ קושית השמ"ק ופנ"י, איך נוכל למילף ממוצש"ר דילמא חדוש הוא, דהא על עיקר הדין לא צריך למילף ממוצש"ר, דזה ידעינן בכ"מ מן הסברא, וגם זה לא קשה דהא גם בנערה מאורסה כתיב נערה, וא"כ גם התם נימא נערה ולא בוגרת, וממוצש"ר דגלי קרא לא נילף דחדוש הוא, חדא דבנערה לא היה קשה לן כלל קושיא הזאת, דבשלמא במוצש"ר דכתיב והוציאו הנערה, וכתיב נערה גם בעת הוצאה לכך הו"א שגם בעת הוצאה בעינן נערה, ואי בגרה בעת הוצאה כדהשתא דיינינן לה היפך מן הסברא, ושפיר הוצרך קרא לזה, אבל בנערה מאורסה נהי דכתיב נערה בקרא, אכן בשעת הוצאה לא כתיב נערה, ומהיכא תיתי נאמר שגם בשעת הוצאה בעינן דוקא שתהא נערה, ולא כפי הסברא, אדרבה נוח טפי לומר דדוקא בתחלת הזנות בעינן נערה, ואי מעיקרא הויא נערה אע"ג דעכשיו בגרה לא איכפת לן תו, ובתר מעיקרא אזלינן כפי הסברא דלא אמרינן אישתני גופא אישתני דינא וזה ברור כשמש:
ועוי"ל דאפילו אם התם היה כתיב נמי נערה בעת הוצאה, וא"כ היה קשה לנו גם התם נערה ולא בוגרת, אפ"ה לא היו צריכין לרבויי שם, דזה היה יכול למילף ממוצש"ר, דכמו במוצש"ר אע"ג דכתיב נערה ואפ"ה גלי קרא דנערה לאו דוקא, כן ילפינן מזה לכל מקום, וע"ז לא שייך למיפרך שאני מוצש"ר דחדוש הוא, דבשלמא לעיל דהיינו סוברים שמן הסברא אישתני דינא אישתני קטלא ורק במוצש"ר כתיב להיפך, שפיר לא מצינן למילף ממוצש"ר לכל מקום נמי שנימא הכי, כיון דגם במוצש"ר הוא נגד הסברא אלא שחדוש הוא לגביה ומחדוש לא ילפינן, אבל השתא כיון דמן הסברא נאמר שבתר מעיקרא אזלינן אפילו בשינוי הגוף, אלא דקשה כיון דנערה כתיב א"כ נימא נגד הסברא, ואי נילף ממוצש"ר לומר דנערה לאו דוקא יהיה בזה ממש כפי הסברא, ולהחזיק הסברא לאו חדוש הוא, דכל עיקר שאמרנו לעיל דמוצש"ר חדוש, משום שהוא נגד הסברא, אבל הדין דהשתא דילפינן ממוצש"ר הוי ממש כפי הסברא, ולא הוי מוצש"ר חדוש, ושפיר ילפינן מיניה דכמו דבמוצש"ר גלי קרא דנערה לאו דוקא אלא שהיתה כבר, כן גם בכ"מ נמי אמרי' הכי ודו"ק:
אכן כ"ז הוא רק לפרש"י, אבל לפי' התוס' דבשינוי הגוף ליכא סברא לומר דבתר מעיקרא אזלינן, כ"א דבמוצש"ר ילפינן זה מקרא גופא א"כ יוחזר הקושיא מנ"ל למילף כן בכל מקום, דילמא מוצש"ר חדוש הוא, ובע"כ לומר דהתוס' יפרשו דמייתורא דה' ידעינן במוצש"ר דלא כרש"י וייתור דה' יש נמי בנערה מאורסה וזה נכון ועמוק:
ובזה אמרתי סמוכין מה שרש"י מיאן לפרש דמייתור דה' ילפינן, אע"ג דבירושלמי מפורש כן, היינו משום דלשיטת רש"י שעל עיקר הדין דבשינוי הגוף בתר מעיקרא ידעינן זה מן הסברא, והקרא לא אתי כ"א לתרץ ולומר שגם במוצש"ר נוכל לומר כפי הסברא, ולזה שפיר ידעינן בכ"מ ממוצש"ר כמ"ש לעיל, ואי נימא דהכא מייתורא דה' דריש, א"כ יקשה אמאי הוצרך ייתור דה' בנערה מאורסה, הא כיון דכתיב ייתור במוצש"ר לגלות דנערה שהיתה כבר, נוכל למילף מזה לכל מקום, דלשיטתו לאו חדוש הוא כמ"ש, לכך הוכרח לפרש דבאמת מייתור דה' לא מרבינן מידי, ורק דהנערה גופא מיותר, והתם בנערה מאורסה איה"נ דלא מייתר, שדוקא במוצש"ר מיותר דהו"מ למיכתב והוציאוה, אבל התם לא מיותר, משא"כ לשיטת התוס', דעיקר הדין ילפינן מקרא במוצש"ר, דמן הסברא הוא להיפך, א"כ לא מצינן למילף מיניה בכל דוכתי, והוצרך ייתור גם בנערה מאורסה, ולכך הוכרח לפרש דמייתור דה' דריש, ות"ל פי' עמוק הוא בכל הסוגיא:
בתוד"ה אימור דשמעינן, תימה לרשב"א כו', הנה רש"י ז"ל כפי הנראה הרגיש בזה וכתב הטעם משום דבעינן ידיעה וחטאה בחד גופא, וסברתו הוא כמבואר בשמ"ק, דבשלמא לענין קרבן דבעינן דוקא שיהיה לו ידיעה ע"ז כדכתיב או הודע, לכך מסתבר דכיון שהידיעה הוי בגוף אחר תשנה הקרבן, דהא התם על המעשה לחוד בלא הידיעה אינו מחויב קרבן, וכיון דבעינן שניהם הידיעה והמעשה, משו"ה אם בין המעשה ובין הידיעה נתחדש הקרבן ונשתנה, ודאי שהשינוי מועיל למיפטריה עי"ז לגמרי, אבל במיתה לא שייך זה דהשנוי יגרום, דמאיזה סברא יגרום השינוי כיון דהעיקר הוא החיוב על המעשה, ולכן עלינו לדון החיוב כמו שהיה בעת מעשה ודו"ק:
בתוד"ה ר' יהודה כו' ועוד הקשה ר"י דאי לוקה מלא תלך רכיל לר' יהודה אמאי צריך ויסרו כו', המג"ש והפנ"י ומהר"ש הקשו דהא בעינן ויסרו לאשמועינן דאפילו כשבעל דמשלם מאה כסף אפ"ה לוקה אע"ג דבכ"מ לא אמרינן דלוקה ומשלם הכא גזה"כ הוא מויסרו ע"ש. ונ"ל ליישב בטוב, דבלא"ה יש לדקדק דכשהביאו התוס' פרש"י להקשות עליו, הביאו גם מ"ש רש"י דאע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולכאורה למותר הוא, דהא כל קושית התוס' הוא רק עמ"ש רש"י משום לא תלך רכיל, ולכן נ"ל ברור שהביאו זה רק לחזק קושיתם דלמה בעינן ויסרו ולהסיר קושית המפרשים, דהנה באמת יש להתפלא עמ"ש רש"י דר' יהודה סובר דלאו שאין בו מעשה לוקין, מה הוצרך לזה, הא לקמן בסוגיא מבואר דר' יהודה סובר שאינו חייב עד שישכור עדים וא"כ יש בו מעשה, ועיין במהרש"א כאן, ובע"כ צ"ל בדעת רש"י, דהא דבעינן דוקא שישכור, היינו לחייב תרווייהו מאה כסף ומלקות, ומשום דפרשה דמוצש"ר איירי דוקא בשוכר עדיו, אבל מלקות לחוד דמלא תלך רכיל נפקא ולא מפרשה דמוצש"ר חייב אפילו אין שוכר עדיו, ולפי"ז לרש"י גופא לא הוי כלל גזה"כ לר' יהודה מה דלוקה ומשלם כיון דאין המלקות והתשלומין על עבירה אחת, דהמלקות הוא על מה שהלך רכיל, והתשלומין הוא משום ששכר העדים, וא"כ א"צ קרא דויסרו ע"ז, דאפילו בכ"מ נמי הוי לוקה ומשלם בכה"ג, דדוקא כשבאין על עבירה אחת אמרינן דאין לוקה ומשלם כאחת, ומעתה בא וראה כמה צריך ישוב הדעת טרם שנדחה לדברי התוס', דהתוס' עצמם במה שהביאו למ"ש רש"י דלאו שאין בו מעשה הוא חזקו בזה קושיתם, דגם הם הרגישו דצריך קרא זה דויסרו לגזה"כ למוצש"ר דלוקה ומשלם, ואכן לשיטת רש"י אינו גזה"כ כ"א לת"ק, אבל לר' יהודה לא הוי כלל גזה"כ מיוחד במוצש"ר, שאפילו בכ"מ נמי הוי אמרינן בכה"ג דלוקה ומשלם, והוא דכיון שכתב רש"י דטעם דר' יהודה הוה משום לאו שאין בו מעשה לוקין, אע"ג דר' יהודה גופא לא מחייב כ"א בשוכר עדים דהוי מעשה, ובע"כ לחלק דהקנס דמאה כסף הוי משום ששוכר, אבל המלקות חייב בלא"ה נמי משום לא תלך רכיל, ושפיר הוצרך לטעם דלאו שאין בו מעשה לוקין, וא"כ ממילא המלקות והתשלומין אינם על עבירה אחת וא"צ קרא דויסרו ע"ז וז"ב:
ואמנם בכדי ליישב דעת רש"י מכל קושיות התוס' י"ל, דבאמת א"א כלל לומר דדעת רש"י הוא דעיקר המלקות לר' יהודה הוי משום לא תלך רכיל, דהא איהו גופא בד"ה ללקות פי' דמלקות במוצש"ר לר' יהודה מויסרו אותו, ואח"כ בד"ה כר' אליעזר ב"י כשהזכיר דללקות משום לא תלך רכיל, דייק נמי לכתוב דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא, הרי דדייק דלא תלך רכיל אינו כ"א אזהרה, ועו"ק דאי נימא דלר' יהודה לוקה משום לא תלך רכיל, א"כ בכל הולך רכיל על חבירו לילקי, דהא ודאי עיקר הלאו דלא תלך רכיל קאי על רכילות ולה"ר, וכמפורש בירושלמי פ"ק דפאה וברמב"ם (פ"ז מהל' דעות) שעיקר הלאו קאי ע"ז, אלא דבכלל זה איתא נמי אזהרה למוצש"ר, אבל עיקרו קאי על המרגל והולך רכיל וכדמפורש בס' המצות להר"מ מצוה ש"א, וא"כ לר' יהודה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין, אטו יחויב מלקות המרגל והמספר לה"ר, וזה לא מצינו, אלא ודאי דגם לר' יהודה אזהרת לא תלך רכיל אינו כ"א אזהרה לחוד, ומשום לאו הזה לחוד לא מלקינן, אי לא כתיב עוד קרא מפורש דמלקינן כמו במוצש"ר דכתיב ויסרו, ועיקר המלקות במוצש"ר הוא משום דכתיב ויסרו וגלי קרא, אלא דסובר ר' יהודה כיון דבמוצש"ר גלי קרא ללקות על אזהרה הזאת דלא תלך רכיל, וכיון שהאזהרה הזאת שייך גם בלא בעל, דהא עכ"פ הוא הלך רכיל, לכך מלקינן אותו משום אזהרה הזאת אפילו בלא בעל, כיון דבמוצש"ר גלי קרא דמלקינן גם על אזהרה דלא תלך רכיל, אבל במקום דלא גלי קרא להלקות על אזהרה הזאת, לא מלקינן על לאו הזה, ובזה מיושבים כל קושיות תוס'. קושיא הראשונה ודאי דלא קשה, דודאי דלאו זה אינו כ"א אזהרה, אלא במוצש"ר כיון דגלי קרא ללקות על אזהרה הזאת, שוב מלקינן אפילו היכא דלא קאי ויסרו כגון כשלא בעל, כיון דס"ס האזהרה עבר אפילו בכה"ג, וגלי קרא ללקות בכאן על האזהרה, וקושיא השניה נמי מיושב דלילקי על מחרף אשתו, דגם במוצש"ר לא היינו מלקים אי לאו ויסרו, וממילא גם קושיא השלישית מתורץ: