בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מד:
בגמ' מנה"מ כו', כבר הבאתי במשנה פי' הרמב"ם, דבהך גיורת דרישא שפטורה מסקילה, לא מיירי בגיורת קטנה וכפרש"י, והפטור הוא משום מיעוטא דישראל, אלא דבגיורת גדולה מיירי מתניתין והפטור משום דלאו בחזקת בתולה היא, ובאמת פי' הרמב"ם לכאורה תמוה מאוד, דהא בע"כ שגם בגיורת קטנה נמי פטורה מסקילה, דדוקא לידתה בקדושה קתני מציעתא דבסקילה, הא לידתה שלא בקדושה פטורה לכו"ע וכדאמר בפשיטות בסמוך דא"כ בישראל מאי אהני, וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפרש המשנה דמיירי בגיורת גדולה, כיון שגם בקטנה נמי פטור. ונ"ל דהסוגיא דבכאן דחקתו לפרש כן, דהנה מה דפריך כאן מנה"מ, הוא בע"כ על המציעתא קאי, דאי ארישא פריך מנה"מ דפטור מסקילה, לא הוי משני מידי דאמר קרא ומתה כו', אע"כ דאמציעתא פריך וכפרש"י, ולפי"ז צ"ל דהמקשה ידע ממיעוטא דבישראל, ומשו"ה ניחא ליה מה דפטורה ברישא, דאי לא"ה למה לא פריך גם ארישא מנה"מ, אלא ודאי דסמיך אמיעוטא דישראל וכפי' התוס', וא"כ יקשה מאי פריך מנה"מ אמציעתא ומצריך לרבוי דומתה לחייבה בסקילה, הא כיון דמיעוטא דישראל קאי ארישא למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה, וא"כ במציעתא דלידתה בקדושה חייב ממילא כיון דליכא מיעוט ומה הוצרך לרבוי, ועוד דמאי פריך אח"כ ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה, הא כבר ידע ממיעוט דבישראל, ואטו לא ידע שיתרץ לו בישראל מאי אהני, ומפני אלו הקושיות החמורות בחר הרמב"ם לפרש, דבאמת המקשה לא ידע כלל דמיעוט דבישראל יהיה למיעוט לענין מיתה, וטעמא דרישא דפטורה לא ממיעוט דבישראל, אלא משום דבחזקת בעולה היא, ואין להקשות דא"כ מ"ט אין לה מאה כסף, דזה מישראל אחר נפקא, דהא תרי בישראל כתיבי בפרשה, אחד כי עשתה נבלה בישראל דמיירי לענין סקילה, והשני כי הוציא שם רע על בתולת ישראל דמיירי לענין קנס, והנה קרא דבתולת ישראל דקאי לענין קנס, בע"כ דמתפרש דוקא שהבתולה עצמה היא בת ישראל, דהכי משמע קרא דעל בתולת ישראל, ובודאי למעט גיורת אתא שאינה בת ישראל, אבל קרא דכי עשתה נבלה בישראל האמור לענין מיתה אפשר לפרשו דאין הכונה שהיא עצמה מישראל, אלא כיון דהשתא גיורת וישראלית היא אע"ג שאינה בת ישראל אפ"ה שפיר קרינן בה כי עשתה נבלה בישראל, דהשתא מיהא ישראלית היא ופגמה שם ישראל, וכעין זה איתא בשמ"ק בשם הרא"ש, ומשו"ה דעת המקשה היה דפטור דברישא ממיתה, לאו ממיעוטא דישראל, דלענין מיתה לא בעינן כלל שתהא בת ישראל ורק שתהיה השתא ישראלית, ופטורה רק משום דבחזקת בעולה היא, אבל מקנס דמאה כסף גם להמקשה ממעטינן מקרא דבתולת ישראל, כל זה היה דעת המקשה, עד דמשני לבסוף א"כ בישראל מאי אהני, ופירושו דגם מישראל דלענין מיתה ממעטינן נמי גיורת, דהתם נמי הוי הכונה שתהא בת ישראלית, ולפי"ז שפיר הוכיח הרמב"ם דהמשנה הוי בע"כ בגיורת גדולה דאי בגיורת קטנה א"כ אי אפשר לפרש טעם אחר מה דפטור ממיתה אלא ממיעוטא דבישראל, וא"כ מאי הוי דעת המקשה, דקשה הקושיות הנ"ל, אע"כ דהמשנה בגיורת גדולה מיירי, ונהי דאליבא דמסקנא גם בזה אפשר למעט מקרא דבישראל, כיון דלמסקנא באמת בישראל דבמיתה נמי למעט גיורת, אבל א"צ למיעוט זה כיון דבגדולה א"כ בלא"ה פטורה משום שבחזקת בעולה:
אלא דאכתי צריך ביאור, דלפמ"ש דהמקשה לא אסיק אדעתו דבישראל דלענין מיתה אתא למעט גיורת ממיתה, א"כ אכתי מאי פריך אמציעתא מנ"ל דחייב מיתה, ומצריך קרא לרבות, מהיכא תיתי נימא למעט דמצריך לרבות, ולכן נ"ל דהרמב"ם יפרש שקושית הש"ס בזה הוא בעצם קושית התוס' דלעיל, שמקשים דנימא דבעינן קרא כדכתיב, זהו גופא הוי קושית הש"ס כאן, דכיון דאין לה פתח בית אב, א"כ תהא פטורה גם מסקילה, דבעינן קרא כדכתיב, וכיון שא"א לקיים על פתח בית אביה פטורה גם מסקילה, וע"ז מתרץ הש"ס דכתיב ומתה לרבות כו', והוא בעצם תי' תוס' הנ"ל, והתבונן בזה כי הדברים נכונים ליישב דברי הרמב"ם בפיה"מ אשר לכאורה פותר אין להם וכל הסוגיא דלא כוותי' ולמ"ש הדברים מבוארים היטב ועמ"ש לעיל:
בתוד"ה המוציא ש"ר על היתומה, תימה דתקשה כו' ולעיל נמי תנן דגיורת פחותה מבת שלש יש לה קנס, בהפלאה מיישב קושית התוס' כזה, דהנה במוציא שם רע מה דנותן לאביה בע"כ א"א לפרש משום דאבוה מינה קא זכי, דהא לאחר שנישאת אין לאב עוד שום זכות בבתו, אע"כ דמעיקרא דאבוה הוי, וה"ט דביתומה אין לה קנס כלל, כיון דעיקר הקנס הוי רק לאביה, ואפ"ה מקשה מאם מאן ימאן דכתיב במפותה, דהתם נמי א"א לומר דאבוה מינה דידה קא זכי דהא מפותה מחלה, וע"כ דמעיקרא הוי לאביה, אבל מה דמקשו התוס' ממתניתין דגיורת דבאונס מיירי, ובזה יש לומר דמינה דידה קא זכי, ולכן גם ביתומה יש קנס לעצמה ע"ש, ואמנם כל דבריו תמוהים לענ"ד, לדידיה פשיטא דקנס דמוציא שם רע הוי לאביה שיהא שלו לגמרי, ולכן הוכיח דבע"כ מעיקרא הוי לאבוה, ובאמת זה אינו, דאפילו כשאביה קיים לא הוי הקנס שלו, ומה שנותנים לו הקנס, לא שיהא שלו לגמרי, אלא באמת הוי של בתו משום דלאחר שנישאת אין לאב זכות בבתו, ומה שנותנים לאב, היינו שיעשה סגולה לבתו שלא יזכה בהן הבעל, דאם היו נותנים הקנס לעצמה, היה זוכה בהן הבעל גופא, ואין זה קנס כיון דתו הדר זכי בהו הוא עצמו, להכי צותה התורה שיתנו לאביה, אבל לא שיהא שלו, אלא שישמרם עבור בתו שלא יזכה בהן הבעל, וכן מצאתי בתורי"ד להדיא ע"ש, ולפי"ז נסתר כל היסוד של ההפלאה:
ומ"ש עוד להוכיח דבמפתה נמי אבוה לאו מינה זכי, גם בזה יש לפקפק הרבה, דלעיל במתניתין דריש פירקין קתני עמדה בדין עד שלא מת האב, ודייק מינה הכ"מ (פ"ב מנערה) דאפילו כשאביה קיים הויא היא הבעלת דין ולא האב ע"ש שמיישב בזה לשון הרמב"ם שם, וכבר הארכתי בזה לעיל על מקומו, וא"כ מזה מוכח דהיא הויא הבעלת דין ואבוה מינה קא זכי, דאי מעיקרא היה לאב, היה הוא הבעל דין, והתם במפותה מיירי כדקתני נערה שנתפתתה ואפ"ה אמרינן דאבוה מינה קא זכי ועמ"ש עוד לעיל בר"פ ברש"י ד"ה לא הספיקה, וזולת זה הוכחתי שם דהתוס' סברי דבכל הקנסות אמרינן דמעיקרא הוי לאבוה ולאו מינה קא זכי, דאל"ה לא הוו מקשו מהתם אההיא דב"ק דאדם מוריש קנס וכמש"ש בארוכה, וא"כ לשיטתם שפיר מקשו, ועכ"פ לחלק בזה בין אונס למפתה, דבמפתה מעיקרא לאבוה ובאונס מינה קא זכי לא שמענו, ועוד דהא בע"כ הא דמרבינן ממאן ימאן יתומה לקנס, לא קאי על מפותה, ואע"ג דקרא במפותה כתיב, אפ"ה הריבוי דמרבינן יתומה לקנס לאו במפותה, דהא תנן לעיל יתומה מפותה אין לה קנס משום דמחלה, אע"כ דאאונס קא מרבינן זה, דאונס ומפתה מהדדי גמרי, וכ"כ להדיא בשמ"ק בשם הראב"ד ובתורי"ד ע"ש, ולפי"ז אין מקום כלל לדברי ההפלאה:
באו"ד בתוספות ישנים שעה"ג הקשה וז"ל ומיהו לעיל משמע דלא דריש ר"ע הא אורסה לעצמה אלא משום דאשר לא אורסה אתיא לגז"ש הא לא"ה הוי ממעט לגמרי ע"ש, ונ"ל ליישב דע"כ לא קאמר הגמ' שם דהוי דריש מאשר לא אורסה למעט לגמרי, היינו משום דבעינן שכל המיעוטין יהיו דומין זה לזה, וכי היכי דמיעוטי דבתולה ולא בעולה, נערה ולא בוגרת, לגמרי ממעט, ה"נ מיעוט דאשר לא אורסה הו"א דלגמרי ממעט, ואכן אי ממיעוט דבתולה ולא בעולה לא ממעטינן לגמרי כ"א לאביה, הא בעולה לעצמה, אז הוה אמרינן גם בשארי מיעוטין דלא לגמרי קא ממעט, והנה כבר הקשיתי לעיל שם בסוגיא, דהתינח לתנא דברייתא שם דמפקא אשר לא אורסה לגז"ש, אבל לתנא דמתניתין דלא מופנה לגז"ש אכתי תיקשי דנימא שממעט לגמרי, וראיתי אח"כ שגם מהרש"א הקשה כן והניח ביש ליישב, ובהגהות ק"ר שם פירש כוונתו דיש לתרץ כן דכיון דלר"ע דברייתא איכא חלוק דבעולה דאישתני גופא ממעטינן לה מקנס לגמרי וארוסה דלא אישתני גופה לא ממעטינן, ממילא סברא זאת נוכל לומר גם לר"ע דמתניתין, דהיכא דאישתני גופה ממעטינן לגמרי ובארוסה דלא אישתני גופה לא ממעטי' לגמרי, ולא יקשה שוב דלא דמי למיעוט דבתולה, דהתם שאני דאישתני גופה, ולפי"ז לבד שהכא לק"מ קושית התוס', אלא אדרבה עוד מוכרח ר"ע לדרוש כאן לאבי הנערה לאו לגמרי, דכיון דחזינן התם גבי אשר לא אורסה, דכיון דלא אישתני גופה לא ממעטינן לגמרי רק לאביה, וא"כ ה"נ דלא אישתני גופה מוכרחים אנו לדרוש הא אין לה אב לעצמה, דאי תמעט הכא לגמרי יקשה מאי חזית דאשר לא אורסה לא ממעט לגמרי וכאן ממעט לגמרי, וכמו שמקשו לעיל גבי לא אורסה, ובהכרח לומר דכאן נמי לא ממעטינן לגמרי וז"ב:
בגמ' בבא עליה ואח"כ נתיתמה, עיין בפנ"י שהקשה איך מרבינן יתומה מפותה לקנס הא מחלה, ועמ"ש בדבור דלעיל בשם הראב"ד והתורי"ד דהכא באמת אאונס קאי ולק"מ: