בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מד.
בגמ' מ"ט רפרם אמר אודויי אודי לי' ר"א אמר אימר אחולי אחיל מאי בינייהו כו', והנה הרא"ש בשם הרמ"ה ז"ל כתב דהלכה כרב אחא דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הילכתא לא מרעינן לסהדי מספיקא דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם לענין פירי וטסקא בחזקת הלוקח עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק, אכן הרמב"ם ז"ל (פ"ה מזכייה) כתב וז"ל ביטל שני את הראשון לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן הראשון עד זמן השני מחזיר אותן ואם יש על אותה שדה חוק למלך בכל שנה המוכר צריך ליתן אותו חוק עד זמן השני עכ"ל, וכתב המ"מ שפסק כרפרם מפני שקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת, אלא דבל"מ שם וכן בדרישה בסי' ר"מ הקשו דא"כ למה השמיט הרמב"ם מלהזכיר גם הך חילוק של אורועי סהדי שהעדים פסולים או כרש"י או כתוס', ומכח זה העלה דגם הרמב"ם מסופק הלכה כמאן משו"ה פסק בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו, וכמ"ש הרא"ש, אלא שמחולקין בפירות שאכל, דלרמב"ם מעמידין הקרקע בחזקת בעלים ראשונים וצריך לשלם הפירות, והרא"ש סובר דכיון שהלוקח מוחזק בקרקע עד השתא מעמידין הפירות שאכל בחזקתו ע"ש, ולענ"ד קשה לומר כן, דהא מה דפסקינן במס' ב"ב (דל"ב) כרבה בארעא הקשה התוס' דמ"ש דלא אמרינן התם אוקי בחזקת מרא קמא כמו בכל דוכתי בקרקע, ותי' דלא אמרינן הכי כ"א בספיקא דתרי ותרי אבל בספיקא דפלוגתא לא שייך לומר אוקי בחזקת מרא קמא, וכ"כ המ"ל (פ"ז משכירות) לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דפלוגתא ע"ש, וא"כ אי הוי אמרינן כאן דלרמב"ם מספקא הלכה כמאן, לא הוי אמר דמוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים, ולכן נ"ל דודאי הרמב"ם פסק כרפרם, והא דלא הזכיר נמי להחלוק דאורועי סהדי, היינו משום דלא ניחא היה לרמב"ם לפרש כפרש"י, דאורועי סהדי דקאמר הש"ס הוי נפקותא בפני עצמו מה שאיכא בין רפרם לר"א, משום דהיה קשה לו איך אפשר לפסול העדים ע"י חשש זה וכקושית התוס', ואע"ג דבס' מגיני שלמה רצה ליישב קושית התוס', דהלוקח מהימן לפוסלו, דהא אפילו לוה בריבית שהוא עצמו פסול אמרינן בסנהדרין לדידי אוזיף בריביתא גבי בר בניתוס וקבלה רבא לסהדותיה ע"ש, אכן לדידי אין נוח לי כלל תי' זה, דזה לא שייך כ"א כשהלוקח היה טוען ברי לפנינו שהשטר מזויף, אבל בשמעתין בע"כ מיירי דהלוקח אינו טוען כן, אלא דאנן הוא דמספקינן שמא אודויי אודי ליה, דהכי משמע לשון הש"ס אימר אודויי אודי דאינו אלא ספק וחשש, ובזה מדוקדק לשון התוס' במ"ש אמאי יכול לפסול לעדים בענין זה, פי' דודאי אם הלוקח היה אומר בברי שהשטר מזויף נאמן עם עוד עד אחד לפוסלו, אבל הקושיא הוא בענין זה היינו ע"י חששא שאנו חוששין מעצמנו, ולכן מפרש הרמב"ם דבאמת גם לרפרם אינם פסולים העדים, אלא רק מרעינן לסהדותייהו בזה השטר, והכי משמע להדיא לשון אורועי דקאמר, שאין זה פסול ודאי, כ"א אורועי מספיקא, דכיון שמספקינן אם השטר אמת לכן מרעינן לסהדותייהו, ונפקא מינה לענין פירי, דכיון דמסופקין אנו המעשה היאך היה מוקמינן ארעא בחזקת בעלים הראשונים וצריך הלוקח לשלומי פירי, וגם ממילא צריך המוכר לשלם הטסקא, דכיון דאיהו אוכל הפירות שעד זמן שני, צריך איהו לשלם טסקא, דהכי הוא דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי ישלם טסקא, ולפי"ז מה דקאמר הכא לשלומי פירי ולטסקא הוי פירושו דלאורועי סהדי, כלומר דכיון דמרעינן סהדותייהו שבהך שטרא משו"ה צריך הלוקח לשלומי פירי מספק, וממילא צריך המוכר ליתן טסקא, ולא כפי מובן הפשוט דשלומי פירי וטסקא המה תרי איכא בינייהו מיוחדות, אלא כמ"ש דהכל ענין אחד, ואחד נמשך מחבירו, דכיון דהמוכר אוכל פירות ממילא דצריך איהו ליתן הטסקא, וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב לפיכך כל הפירות שאכל כו' ואם היה על אותה שדה חק למלך כו' משמע דהכל ענין אחד, ואתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם האי חילוקא של אורועי סהדי כיון שהוא אינו חלוק בפני עצמו:
והנה אם כי לפי"ז היו מיושבים דברי הרמב"ם מכל הקושיות, בכ"ז אין נוח לי לפרש כן, וצריך אני להעיר על עוד חלוק אחד שיש בין רמב"ם להטור, דהרמב"ם מיהא נקיט תרי איכא בינייהו, דהיינו שלומי פירי וטסקא, והטור השמיט גם החלוק דטסקא ולא זכר כ"א הך דשלומי פירי לחוד, והנה למה שכתבתי בפירוש הש"ס דברי הטור מדוקדקים מאוד, דבאמת היה קשה לי, דלמ"ש דשלומי פירי וטסקא הוי אחד נמשך מחבירו, ולא הוו חלוקים מיוחדים, א"כ למאי צריך לומר החלוק דלטסקא, ובלי ספק שלזה נתכוון הטור והשמיט באמת החלוק דלטסקא נמי, דהיינו משום דאיהו מפרש כמו שפרשתי דטסקא הוי נמשך מתשלומי פירי וכנ"ל, ולפי זה הרמב"ם דמזכיר החלוק דולטסקא, בע"כ דמפרש דחלוק דטסקא הוי חלוק מיוחד ואינו נמשך מתשלומי פירי וכגון במקום דליכא פירי כלל בשנה זאת, או אפילו כשיש פירות רק שאינם עולים בשווין כפי שיעור הטסקא שבכה"ג הוי גריעותא למוכר במה שמשלם הטסקא וברצונו היה מוחל הפירות ללוקח שישלם הוא הטסקא ואפ"ה קמ"ל דמוכר משלם הטסקא, ולפי"ז הוו שפיר שני חלוקים מיוחדים, דשלומי פירי היינו במקום דהפירי עולים ושווים טפי מדמי הטסקא הוי טובה למוכר, ובמקום דליכא פירי או שאינם שווים כפי הטסקא הוי טובה ללוקח במה שהמוכר משלם הטסקא, ושורש פלוגתתם נ"ל דתלוי בפירוש הש"ס, דהא באמת יש להתבונן במה דאמרינן דלטעם דאודויי צריך המוכר לשלם הטסקא, ומשמע דאפילו במקום דהפירי שיקח כנגד זה אינם שווים כדמי הטסקא אפ"ה צריך לשלם, והא הודאת הלוקח אינו מועיל כ"א לחוב לעצמו, דהיינו במקום דהפירי שווים טפי, אבל לחוב למוכר למה תהא מועיל הודאתו, ומכח זה ראיתי אמנם בשמ"ק בשם הרא"ה שמפרש באמת דלטסקא שבש"ס, היינו כשהפירי שווים טפי, אבל כשהטסקא שוה טפי לא מהימן לחוב למוכר, אכן הרמב"ם ס"ל לדוחק לפרש כן, משום דקשיא לי' דלפי"ז למה הוצרך הש"ס גופא להזכיר חלוק דטסקא, כיון דמיירי דוקא במקום שהמוכר אוכל פירות, א"כ הוי דבר הנמשך מחלוק דשלומי פירי, דכיון שהמוכר אוכל פירי שעד זמן השני, פשיטא שאיהו משלם הטסקא, וגם הטור לא הזכיר משו"ה חלוק דטסקא וכנ"ל, וא"כ כ"ש שהש"ס גופא לא היה לו להזכירו, ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש, דלטסקא המוזכר בש"ס היינו בע"כ כשאין המוכר אוכל פירי ואפ"ה משלם הטסקא, ואי משום קושית הרא"ה דלמה יועיל הודאת לוקח לחוב למוכר, הרמב"ם לא יחוש לזה דפליגי בפירושא דהאי שמעתתא, הן הרא"ה מפרש דהך אודויי אודי דקאמר, היינו שהלוקח הודה אבל המוכר לא הודה כלום וכמ"ש בשמ"ק בשם הרמב"ן ע"ש, וכיון שכן מוכרח לפרש דטסקא דקאמר היינו באופן שטובה היא למוכר, וכגון שהפירות שווים טפי, דאי באופן שהוא גריעותא למוכר אין נאמן זה לחוב לו בהודאתו, אכן כמה ראשונים פרשו דהמוכר הודה נמי, והכי משמע באמת לשון אודויי אודי לי', דלשון זה משמע שהמוכר ערער מכבר שהשטר מזויף, והשתא הודה לו הלוקח, דאי המוכר לא טען מזויף מאי לשון אודויי שייך, דלמאן מודה, ועיין בתורי"ד משמע נמי שמפרש שהמוכר טען נמי מכבר דמזויף, וא"כ שפיר י"ל דלטסקא דקאמר הוי חלוק בפני עצמו, וכגון במקום שאין אוכל פירי, ואפ"ה מפסיד מדהודה גם הוא אנפשיה ששטר הראשין שקר, ומשו"ה מזכיר נמי הרמב"ם חלוק דולטסקא, וזה נכון מאוד בכוונת הרמב"ם דאליביה יתורצו כל הדקדוקים שבש"ס מה שקשה לפירוש הטור, דלהטור קשה למה מזכיר בש"ס חלוק דטסקא, ועוד דלשון אודויי אינו מובן לפירושו, ולהרמב"ם הכל ניחא, ולפמ"ש יהיה פירוש הש"ס כן לשיטת הרמב"ם דשלומי פירי וטסקא הוי פירושו של אורועי סהדי, כלומר דכיון דהעדים איתרעו, משו"ה מוקמינן מספיקא ארעא בחזקת בעלים ראשונים, בין לזכות בין לחוב, לזכות כגון דהפירי שווים טפי שמשלם בע"כ למוכר, והיינו לפירי דאמר, ולזכות, כגון במקום דפירי אינם שווים כ"כ, דבע"כ משלם המוכר הטסקא, והיינו חלוקו דטסקא ומיושב הכל ודוק היטב כי הדברים נכונים בעזה"י:
בתוד"ה והלכתא תימה לר"י כו', ולפמ"ש לעיל ברש"י ד"ה מיגבה, דמ"ש רש"י התם משום דהוי מלוה בשטר, היינו שזהו גופא הוי נמי התוספת על של אירוסין, דמן האירוסין היה בלא שטר, ועכשיו נעשה חוב בשטר ע"ש בארוכה, לפי"ז שפיר יש ליישב קושית התוס', דלא דמי זה כלל לההיא דרב נחמן, דבההיא דרב נחמן לא נחשב לתוספת כ"א הדיקלא שהוסיף בשטר השני, אבל אותו הסכום שהיה כתוב בשטר הראשון לא הועדף כחו בשטר השני לעומת שטר הראשון, משא"כ בכתובה, לבד התוספת שמוסיף לה כעת בסכום הממון, גם המנה ומאתים שיש לה מכבר מן האירוסין, הועדף כחו כעת דהוי מלוה בשטר, וא"כ גם המנה ומאתים גופא נחשבים כתוספת, ושפיר אמרינן דמשום ניחותא דהוי כעת מלוה בשטר מחלה לשעבודא קמא, וכמו דבדהוסיף דיקלא, אי כתב בלשון ואוסיף, אמרינן דעיקר גובה מזמן ראשון ותוספת מזמן שני, א"כ הכא דעצם המנה ומאתים נמי הועדף כחו ונעשה כתוספת, א"כ גם זה תגבה מזמן הנשואין ממש כמו התם וז"ב:
במתני' ד"ה הגיורת שנתגיירה בתה עמה, ופרש"י דמיירי בנתגיירה פחותה מבת שלש, וטעמו נראה משום דדייק מ"ש במשנה שנתגיירה בתה עמה, ולא נקיט הגיורת שנתגיירה, אע"כ דמיירי פחותה מבת שלש שאין דרכה להתגייר בלא אמה וכפי' התוס', ועמ"ש לעיל (די"א ע"א) בארוכה בכוונת רש"י דשם, ואכן הרמב"ם מפרש בפיה"מ דמיירי בגדולה שנתגיירה, והטעם שבחנק, היינו משום דבחזקת בעולה היא ע"ש, ולפי"ז צ"ל לדידיה דמ"ש במשנה שנתגיירה בתה עמה הוי כטעם השני שבתוס', דמשום דבעי למיתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, ובטעם הרמב"ם מה שבחר לפרש כן היה נראה, דהנה לעיל די"א בהא דאמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד ופרש"י שאמו הביאתו להתגייר, וע"ז רצה הש"ס להביא ראיה לר"ה ממתניתין דגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש מאי לאו דאטבלינהו ע"ד בי"ד ודחי דהתם מיירי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, וכלומר דעל דעת אמו אין מטבילין, ורק ע"ד אביו, וא"כ אי נימא דמיירי הכא בקטנה שנתגיירה, והכא מפורש בהדיא שע"ד אמה נתגיירה, וא"כ למה לא מייתי סייעתא ממתניתין דידן לר"ה, דלא הוי מצי למדחי תו כדדחי דמיירי ע"ד אביו, אע"כ דמיירי הכא בגדולה שנתגיירה, ועם אמה דנקיט, משום סיפא דהיתה הורתה כו' ולשיטת רש"י דמיירי כאן בקטנה צ"ל שאפ"ה כיון דלא מפורש כאן בהדיא דמיירי בקטנה ואפשר נמי לפרש כהרמב"ם, להכי לא מצי להביא סייעתא מינה, ועמ"ש בסמוך בבאור הרמב"ם:
בתוד"ה אין לה פתח בית אב, תימה דתקשי מהכא למ"ד בעינן קרא כדכתיב גבי נקטעה יד העדים כו', אפשר ליישב שני קושיות התוס' דבשלמא התם שייך לומר שהקפידה התורה שדוקא בתנאי זה דיד העדים תהיה בראשונה אפשר להמיתו ולא באופן אחר, והיינו משום דכיון דגמר הדין נחתך רק עפ"י עדותן, משו"ה יבררו הם עצמן את עדותם ויהיו הם המתחילים להרוג, אבל הכא מה דבעינן שיהא פתח בית אב, אינו בא להטיל תנאי במיתת הנערה שדוקא באופן זה תהא הריגת הנערה, ורק עיקר כוונת התורה בזה הוא להטיל קצת עונש גם על אבי הנערה, שיראה גידולי' שגידל ויצטער מזה, וכן מה דבעינן על שערי העיר הוי נמי מטעם זה בכדי להגדיל עוד הבזיון של אב ולפרסם זה לפני כל העיר, וא"כ איך שייך לומר בזה דקפדה התורה, שאם אין פתח בית האב תהא פטורה לגמרי, דאטו אם לא נוכל לקיים העונש באב, לא נקיים העונש גם בה בעצמה, דגבי נקטעה יד העדים מסתבר לומר שכוונת התורה היתה להטיל תנאי באופן חיוב המיתה, שדוקא באופן הזה יתחייב, והיכא דליכא תנאי זה יופטר לגמרי, משום דבעינן שהעדים יבררו בעצמם את אמתת דבריהם, וכשלא בררו העדים ע"י מעשה הזאת נחשב עדותן כאינם מבוררים כל צורכן כדי להמית, אבל הכא וודאי שלא נתכוונה התורה להטיל תנאי בחיוב מיתתה ורק בא עוד להגדיל שהמיתה תהיה נמי על פתח בית האב והוא יקח מוסר, או על שערי העיר והם יקחו מוסר, אין שום סברא לומר שבמקום שיחסר פרט הזה תהא פטורה לגמרי, וזהו גופא מ"ש המשנה, לא נאמרה פתח בית אב אלא למצוה, פי' שאין כוונת התורה במצוה הזאת להטיל תנאי באופן חיוב מיתת הנערה שדוקא באופן זה תהא חייבת, דאם היה כן כוונת התורה אז ודאי שהוי אמינא קרא כדכתיב אע"ג שאין הטעם מובן לנו, למה הקפידה תורה דוקא בתנאי הזה, אבל באמת אין הדבר כן, כי לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה, היינו שע"י מיתתה תהיה נמי התועלת בזה שהאב יקח מוסר, וכיון שבמיתתה אין שום תנאי משו"ה חייבת אפילו כשאין פתח בית אב, ועמ"ש לקמן ברש"י ד"ה גדולים שגדלתם ודו"ק ועמ"ש עוד בדבור הסמוך: