בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מג:
בתוד"ה שפצעה בפניה כו' וי"ל דבפחת דעד הנערות כו', שני התרוצים שתרצו התוס' כאן, המה שני אוקימתות מפורשות בירושלמי דסוגיין, דסתמא דש"ס מוקי הפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בפחת שאחר ימי בגרות, דר' יוחנן ס"ל דהוי לאב כיון שנעשה ברשות אב, ור"ל סובר דלעצמה, והיינו כתי' הראשון שבתוס', ור' אבין בשם ר' הילא מוקי פלוגתייהו במה שנפחתה לקדושין וכתי' השני, ופלא על התוס' שלא זכרו כלל הירושלמי כאילו מסברת עצמם כתבו כן:
במתני' המארס את האשה אירסה ונתארמלה השיאה וגרשה כו' ר"י אומר הראשונה של אב כו', ובשמ"ק בשם הרא"ש ז"ל הקשה למה נקט כל חדא תרי זימני, דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ור' יהודה, ואי משום דיוקא דבגמ' למידק כרבי דבתרי זימני הוי חזקה, הא ליתא, דלא דייק בגמ' אלא אגב דנקט תרי זימני בלשון משונה, חדא בגירשה וחדא בנתארמלה, אבל לא משמע דתנא לכתחילה לישנא יתירה לאשמועינן כרבי ונשאר בצ"ע. ולקמן בגמ' כתב איהו גופא שבע"כ דתנא גם לישנא יתירה לאשמועינן כרבי, דאל"כ אמאי תנא תרי זימני לכל אחד ע"ש, ובאמת מלשון הגמ' משמע שדוקא משינוי הלשון דייק כרבי ולא מדנקט בבא מיותרת משום זה, מדקאמר בש"ס דאגב אורחיה קמ"ל כרבי, ואי נקט בבא יתירה משום הכי, אין זה אגב אורחא וכמ"ש הרא"ש עצמו, ואכן קושית הרא"ש נ"ל לתרץ, דהנה בפנ"י טרח למצוא טעם מנ"ל שמגיע הכתובה לאב, דהא לקמן (דמ"ו ע"ב) במתניתין דהאב זכאי בבתו מפרש בגמ' הטעם בכל אחד ואחד מהן, ובכתובה לא אשכחן טעמא, וכתב איהו דהטעם הוא משום דכתובה ילפינן מקרא דאם מאן ימאן וגו' כסף ישקול כמהר הבתולות דמכאן סמכו לכתובת אשה כמ"ש לעיל (ד"י ע"א) וילפינן נמי מהתם דלמי שזה ניתן זה ניתן, וכמו דקנס הוא לאביה כן נמי כתובה ע"ש, אכן טעם זה דוחק גדול כמו שהקשה הפנ"י עצמו, דא"כ אמאי מגיע לאב שני הכתובות של אירוסין, הא בקנס שנינו לעיל במתני' דל"ח דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה, וכיון דכתובה מקנס ילפינן, א"כ כמו שבקנס לאחר אירוסין הוא לעצמה, גם בכתובה נימא הכי, ולכן י"ל דהטעם הוא כמ"ש בתורי"ד דכיון שביד האב לקדשה ואיהו זוכה בכסף קדושיה זוכה נמי בכסף כתובתה, דכל הכספים הבאים ע"י הקדושין הוי לאב כמו כסף הקדושין, ולהכי שפיר מגיע לו שני הכתובות של שני האירוסין, דהא בכסף קדושין נמי בנערה שנתארסה ונתגרשה אם אירסה אח"כ, כסף קדושיה לאביה כמ"ש לעיל דל"ח, ואמנם כ"ז ידעינן רק השתא דנקט באירוסין תרי זימני, ועל שניהם קתני דכתובה שלו, משו"ה בע"כ נפרש דהטעם הוא משום דדמי לכסף קדושין אבל אם לא היה תני אלא חד זימנא נתארסה הו"א שאיה"נ היכא דאירסה עוד פעם שנית הכתובה שלה ולא של אב, דהוה מפרשינן הטעם דכתובה לאב משום דדמי לקנס וכטעם הפנ"י, להכי הוצרך למיתני תרי זימני לאשמועינן דבשניהם הוי של אב, דהטעם הוא משום דדמי לכסף קדושין, וכן מוכח מלשון רש"י ד"ה כתובתה שלו, שכתב תרי הכתובות של אירוסין שלו ע"ש, נתכוון נמי למ"ש לתרץ דלהכי נקיט תרי זימני לאשמועינן ששני הכתובות שלו, וכיון דבאירוסין מוכרח למיתני תרי זימני להכי נקיט גם בנשואין תרי זימני דנקיט סיפא אגב רישא ומיושב שפיר קושית הרא"ש, ומעתה נוכל שפיר לפרש דדיוק שבגמ' הוא משינוי הלשון ולא מבבא היתירה:
עוד שם במתניתין ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה, עיין בתוי"ט שהקשה דהא אמרו לו היינו ת"ק ע"ש, ונ"ל ליישב, דהנה לפי פשט הפשוט מפרשינן לכאורה דפלוגתא דר' יהודה ות"ק הוא דוקא בהשיאה, אבל בנתארסה לא פליגי ולשניהם הוי שתי הכתובות לאב, אכן ע"ד החידוד י"ל באופן אחר, דכבר הבאתי בדבור דלעיל מ"ש הפנ"י דטעם שהכתובה הוי של אב משום דדמי לקנס, והקשה הוא בעצמו דא"כ אמאי מגיע באירוסין שתי הכתובות לאב, הא בנערה שנתארסה ונתגרשה סובר ר"ע לעיל דל"ח דקנסה לעצמה ע"ש, ונ"ל לומר דהנה לעיל שם בסוגיא הובא תרי תנאי דפליגו בר"ע, תנא דמתניתין סובר דקנסה לעצמה, ותנא דברייתא סובר שגם בנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה, ולהכי אפשר לומר שבזה פליגי ת"ק ור"י דמתניתין דהכא, דשניהם יסברו דכתובה הוי לאב משום דדמי לקנס, ות"ק סובר בקנס כר"ע דברייתא דבכל אופן הוי לאב להכי סובר גם בכתובה דשניהם הוי לאב, ור' יהודה יסבור כתנא דמתניתין דבנתארסה ונתגרשה הוי לעצמה, ולהכי גם הכא בכתובה לא יגיע לאב כ"א כתובה הראשונה לחוד ולא השניה, והנה לפי"ז אפוא כוונת ר' יהודה באומרו הראשונה של אב אתרווייהו פליג בין ארישא בין אסיפא, ברישא יסבור שדוקא הראשונה של אב ולא השניה משום דדמי לקנס, ובסיפא גבי השיאה כטעם שאמר בגמ' בסמוך משום דברשותו נכתבין, ולפי"ז יפלגו הת"ק ור' יהודה בשניהם בארוסה ונשואה, דלת"ק בארוסה שניהם של אב, ובנשואה שניהם של עצמה, ולר' יהודה הוי הראשונה של אב, וע"ז באו האמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה, כלומר דבדינא דרישא גבי ארוסה מודים נמי לר' יהודה שהראשונה לבד הוי של אב, ולא השניה, דאינהו סברי נמי כר"ע דמתני', אבל בהשיאה דסובר ר' יהודה דלאב, ע"ז פליגי וסברי דמשהשיאה אין לו רשות בה, ומדויק מאוד לשון המשנה, דאמרו לו משהשיאה, פי' שרק בהשיאה פליגי, אבל ברישא לגבי ארוסה מודים לר' יהודה, ולא כת"ק הראשון דפליג נמי ברישא לגבי ארוסה, ודו"ק היטיב כי חריף הוא:
ברש"י ד"ה ומיגבה מאימת גביא בסוה"ד או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפה ע"כ, הנה לבד קושית התוס' בד"ה ומיגבה, עוד דברי רש"י עצמו סותרים זא"ז ממ"ש לקמן בד"ה אחד זה מן הנשואין, דהיא מחלה לשעבודא קמא, הרי שגם הוא מפרש שדוקא בנשאת אח"כ הוא פלוגתתם משום דאז יש טעם דמחילה, אבל בארוסה שלא נשאת עדיין ודאי שגובה ממשעבדי וכמו שפירשו התוס', ואילו לטעם שכתב כאן משום דהוי מלוה בשטר, משמע שבלא נשאת נמי ס"ל דלא גביא, ועיין במפרשים שכ"א האריך לתרץ, ולי נראה שוודאי גם רש"י יודה בנתגרשה מן האירוסין דגובה ממשעבדי, ועיקר האיבעיא הוי דוקא היכא דנשאה אח"כ, ואי משום דכתב כאן הטעם דהוי מלוה בשטר, מזה לא איריא, דהנה בפלוגתא דרב הונא ורב אסי שמביא כאן סברתם הפוכות, דהיכא שהוסיף לה אח"כ ס"ל לר"ה דלא בטל שטר הראשון אלא אמרינן דלתוספת כתביה לשטר השני, אלא שהחלוק לדידיה באיזה אופן היה התוספת, דאם כתב בלשון ואוסיף לך על השטר דמעיקרא, אז גובה עיקר מזמן הראשין ותוספת מזמן שני, והיכא דלא כתב בלשון זה אז אי בעי בהאי גביא, וכל זה דוקא כשיש תוספת, אבל אי ליכא שום תוספת בשטר השני בזה ס"ל כרב נחמן דבסמוך דביטל שני את הראשון, ולפי"ז לרב הונא לא בא התוספת לגרוע כח שטר הראשון, ואמנם לרב אסי הוא ממש להיפך, דהיכא דבשטר השני ליכא שום תוספת, אז השטר הראשון עומד בתקפו ולא אמרינן דמחלה, דמאיזה טעם תמחול, אחרי שאין לה שום תוספת הנאה משטר השני, משא"כ אם בשטר השני איכא איזה תוספת אז בטל שטר הראשון משום דאמרינן דאגב ניחותא דתוספת מחלה לשעבודא קמא, וניחא לה יותר השעבוד מזמן האחרון שהוא עם התוספת, כן מתבאר טעמם מן הסוגיא דבסמוך, ולפי"ז כל פלוגתתם הכא בכתובה הוא דוקא כשיש תוספת, בזה ס"ל לרב הונא דמנה ומאתים מזמן הראשון, משום דלדידי' היכא שיש תוספת לא בטיל שעבוד קמא, ורב אסי סובר דאחד זה וזה מן הנשואין, דמשום דהוסיף לה בעת הנשואין מחלה לשעבוד קמא, אבל אם נשאה ולא הוסיף לה מאומה, רק שהוסיף לה כתובה על המנה ומאתים לחוד, אז היה לכאורה הדין להיפך, דלרב הונא ביטל שני את הראשון וכדר"נ, ולא גביא אלא מן הנשואין, ולרב אסי מיגבה מזמן האירוסין דכיון שלא הוסיף לה בנשואין מאומה ודאי שלא מחלה, דלמה תמחול בחנם, והנה האיבעיא דמאימת גביא מיבעי ליה בכל גווני אפילו היכא דלא כתב לה מן הנשואין שום תוספת, וא"כ יקשה דמאי מביא ע"ז פלוגתא דרב הונא ורב אסי, הא אינהו לא פליגי כ"א במקום שיש תוספת, ובמקום דליכא תוספת יסברו להיפך, ולהכי כתב רש"י שבאמת בכל כתובה יש איזה תוספת, ואף אם בסכום הממון לא הוסיף לה מאומה, מ"מ יש תוספת אחר, דהא מן האירוסין לא היה חוב הכתובה כ"א חוב בע"פ, ואח"כ מן הנשואין הוי תו מלוה בשטר, וגם תוספת כזה ראוי לקרוא בשם תוספת וכדאמר לקמן ראשון במכר ושני במתנה אמרינן דליפות כחו כתבי' הרי להדיא דאע"ג שליכא תוספת סכום ממון רק איזה יפוי כח אחר שיש בשטר האחרון מה שאין בשטר הראשון גם זה מיקרי תוספת לענין שנאמר תו משום זה התוספת מחלה לשעבוד קמא, וה"נ בכל כתובה יש יפוי כח בעת הנשואין דאז נתוסף להיות מלוה בשטר, ולכן לרב הונא גביא מזמן ראשון, כיון דבפועל לא הוסיף לה מאומה, ולזה בודאי שלא נכתב השטר בלשון ואוסיף, וממילא לא נוכל לומר דתגבה שני הכתובות, וג"ז לא שייך לומר אי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי תגבה, דכיון שלא הוסיף לה בסכום המעות כלום, א"כ פשיטא שלא תרצה לגבות מזמן ראשון, וסברא דמחלה לא ס"ל, ולכן ס"ל דגובה מן האירוסין, ורב אסי דסובר דגביא מן הנשואין משום דאמרינן דע"י ניחותא דהוי עתה מלוה בשטר מחלה לשעבוד קמא, והיינו מה שהוסיף רש"י סברא זאת דהוי מלוה בשטר, לומר שמחמת טעם זה בכל כתובה יש יפוי כח זה בעת הנשואין, וממילא דתליא זה הדין בפלוגתא דרב הונא ורב אסי, דבלא זה לא שייכי כלל בפלוגתתם, ומיושב דעת רש"י, ועמ"ש לקמן דף מ"ד בתוד"ה והלכתא:
ואין להקשות דכיון שגם מן האירוסין גביא ממשעבדי, א"כ אכתי איזה יפוי כח יש בכתיבת השטר, דהא לכאורה כל יפוי השטר שגובה על ידו ממשעבדי, וכיון דגם מן האירוסין גביא ממשעבדי מה יפוי כח יש בשטר, דיש נ"מ גדולה עפמ"ש לקמן (דנ"ד ע"א) דבת ארוסה יש לה מזוני מי נימא כיון דאית לה כתובה אית לה נמי מזוני או דילמא כיון דלא תקינו כתובה עד שעת נשואין, פי' כיון דלא כתיבא כתובה עד הנשואין לית לה מזוני עיין בפרש"י, ובעיא הזאת נשארה שם בתיקו, וקיי"ל דכל תיקו לא מפקינן מיניה, וא"כ אין לה תנאי כתובה עד נשואין דהוי מלוה בשטר, וא"כ אין לך יפוי כח גדול מזה, דמן האירוסין לא היה לה תנאי כתובה ומן הנשואין כיון דנכתבה הכתובה יש לה נמי תוספת תנאי כתובה, ועוד יש הרבה ניחותא בזה שהיא מלוה בשטר ואכ"מ יותר, ולפי"ז מיושבים קושית התוס' נמי, דקושיתם מה שייכי הך בעיא הכא, כבר תי' רש"י בלשונו במ"ש כלומר לענין זכיה דאב כו', הרי שגילה לנו דעיקר הבעיא הוא משום דאמרו כאן דלענין זכיה דאב לאו בתר אירוסין אזיל, ומכח זה נולד להם הספק לענין גבייה, אבל בלא זה היה פשיטא שבתר אירוסין אזיל לענין גבייה, וגם קושיתם השני' דליבעי בארוסה גופא אי טורפת ממשעבדי, לפמ"ש בזה אין ספק דפשיטא דגביא וכמ"ש ודו"ק: